קטגוריה: בלוג

קיים איזה דימוי קצת רומנטי על מושכי-עט למיניהם שהיו קרובים אצל מקצוע הדפוס – אולי עסקו בו ממש בפועל, כמו יוסף חיים ברנר, ועוד סדרים ובחורים-זעצערים שהיו גם סופרים ומשוררים. המקבילה העכשווית היא כמובן זרזירי-מקלדת הכותבים גם קוד, שהוא – כדבר המוטו של וורדפרס – שירה. להמשיך לקרוא פוסט סקריפטום

מי שמבלה על כורחו בבתי חולים נתקף מדרך הטבע סקרנות לגבי המתרחש מאחורי הקלעים של עולם הרפואה. בת משפחה, סטודנטית לרפואה, הציגה בפני את הקליפים של הצמד הבריטי "השתלות חובבניות" (Amateur Transplants ) הזוכה לפופולריות בקרב רופאים לעתיד. בהשראה מסויימת של טום לרר, למי שמכיר, שרים אדם קיי וסומאן ביסואס על רופאים, רפואה, חולים ומה שביניהם. כצפוי אצל סטודנטים לרפואה (כעת הם כבר רופאים מוסמכים) יש כאן גודש של הומור שחור ומורבידי, סרקזם וחוסר טעם – חינני או לא – בכמויות. אבל מצחיק. להמשיך לקרוא רפואה שלמה (פַּארַא-צֶטוֹ-מוֹקְסִי-פְרוּסְ-בֶּנְדוֹ-נֵאוֹ-מִיצִין)

למרות גילי המופלג ואולי בגללו טרם התרגלתי לכך שחוקי השיווק והפרסום של גבינות קוטג' ומגבונים לחים חלים גם על ספרות, ובעיקר גורמות לי אי-נוחות גופנית ממש פרסומות ברדיו לספרים חדשים. אבל אני יודע שיש בכך תערובת של תמימות וצביעות, כי גם ספרים הם מוצר ככל המוצרים. היום נוכחתי בחיוניותו של המערך השיווקי הזה, כי ראיתי לפתע בעיתון מודעה ענקית על ספר חדש של יואל הופמן, ומיד נתקפתי תשוקה עזה להשיג אותו, כי לא יכולתי לסבול את המחשבה שהספר החדש של יואל הופמן מונח לו באיזו חנות מנוכרת ולא אצלי בבית. וכך בדרך חזרה מן ההסעות לבית-הספר עצרתי וקניתי קפה וקרואסון ואת הספר של יואל הופמן, ועכשיו אני קורא בו במקום לעשות את מה שצריך לעשות, ומנסה לבחור איזה משפט לצטט ממנו, וחושב שאולי את זה: "אלו יכולתי [במין ברית עמוקה יותר מזו שבין סופר וקורא] לפּול על צוארם של אנשים ולומר להם: בואו ונשב ונחלוט תה ואתם תספרו לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי משליך את כתב את היד לסל הניירות ועושה זאת. בעולם כזה החוק היה אוסר על הבדיה." ואולי את זה: "כמו בחנות של מילקשייק הזכרונות מתערבלים והדמיון, כמו תות שדה, ממתיק את החלב" – ושמא "יש דברים שלא יאמנו כמו למשל שהמלה הגרמנית לרגשי נחיתות היא מינדרורטיגקייטסגפולה." אבל אני רק בעמוד מספר – לא, עכשיו ראיתי שהעמודים לא ממוספרים.

לא מזמן הייתי צריך לספר לחבר אנגלי שנעלם מחיינו לפני שנים ופתאום נתגלה באיזה דף אינטרנט נידח מה קרה כאן בחמש-עשרה השנים האחרונות, ובעניין הספרותי אמרתי לו, פחות או יותר, יואל הופמן.  

יואל הופמן, Curriculum Vitae

הוצאת כתר

על מנת שלא יחשדו בי בהתנכרות לקהילה, התנשאות או אפאטיות וכיו"ב אני נענה להזמנתה הלבבית והלא צפויה של ימימה עברון להשתתף במשחק השוטף את רשימות – כמובן שהכינותי את הרשימה שבועות מראש – אבל למה חמישה דברים? אני בעד חשיפה טוטלית בתנאי שאיש לא שם לב. הנה עשרה או קצת יותר דברים שלא ידעתם עלי, אחד לכל קורא קבוע שלי. פרס יוגרל בין המנחשים איזה מהדברים לא היו מעולם:

1. נולדתי נימול.
אבל זה לא הפך אותי לצדיק, ואיבדתי את אמונתי הרופפת סופית ב-1968 אחרי שקנינו טלוויזיה וראיתי לראשונה את שידורי יום השואה. פעם חשבתי לכתוב סיפור על מישהו שצמחה לו העורלה מחדש.

2. אני קרוב משפחה רחוק של משה דיין.
כשהייתי ילד ודיין היה אליל, נהגתי להשוויץ בעניין הזה, ושיננתי את דרגת הקרבה למקרה שישאלו: בת-דודה של דיין נשואה לבן-דוד מדרגה שנייה של סבא שלי, או משהו כזה. 

3. הסבתא החורגת שלי מכרה וודקה מזויפת בהרי אוראל.
בקיוסק בזיכיון ממשלתי.היא סיפרה לי שבעל-הבית הקודם שהעביר לה את הניהול לימד אותה איך למהול ולזייף את הוודקה, אבל היא החליטה לנהוג בהגינות ולמכור וודקה אמיתית. הלקוחות התמרדו מיד כי לא היו רגילים לטעם, והיא חזרה למהול את המשקה לפי המסורת. 

4. רציתי להיות יואב קוטנר כשאגדל.
ואני מחזיק מעצמי בקיא גדול בכל הקשור בביטלס. [כדאי לראות! לינק שווה ביותר!]

5. צללתי בים המלח, בעיניים פקוחות. פעמיים.
שרתתי בחיל-הים על ספינות סיור קטנות – 'יתושים', שכמותן אפשר לראות בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' – שהוצבו בים המלח. במקרה הראשון התהפכה סירת מפרש של ילדי קיבוץ עין-גדי בסערה פתאומית; בארוע השני טבעה הספינה שלי בעודה קשורה למזח מסיבות שאין טעם לפרטן, וניסיתי לחלץ מקלעים שעליהם הייתי חתום, ונותרו צמודים לכניהם בעומק של שני מטר בערך. האדרנלין עזר לי כנראה לתפקד.

6. נעלמתי במשולש ברמודה.
ב-1979 הפלגתי על אוניית הצובר "הר סיני" שהובילה אשלג מאשדוד לנמלי מפרץ מכסיקו. דרומית לברמודה נקלענו לשוליים של סערה טרופית; בשלב מסוים השתבשו המכ"ם ומכשירי הניווט וניסיונות ליצור קשר עם החוף עלו בתוהו; כאשר חזרו המכשירים לתקנם למחרת קלט קצין הרדיו מברק של משמר החופים המודיע על העלמותנו מהמכ"ם ובקשה לכלי שייט הנמצאים באזור לחפש אחרינו.

7. חשבו שאני נערה ערבייה.
הפרסום הראשון שלי היה סיפור קצר בשם "תאנים", שנשלח לתחרות הסיפור הקצר של הארץ ונקרא על ידי השופטים בעילום שם, על פי הכללים; סיפרו לי שהם היו משוכנעים שכתבה אותו נערה ערבייה צעירה והופתעו לשמוע שמדובר בפקיד ממגדל העמק.  

8. אשתי הראשונה היא בריטית שהתאסלמה ושמה עכשיו חדיג'ה.
נפגשנו ב-SOAS ונישאנו נישואי-בוסר קצרי מועד; היא גרה כעת באמירויות, בעיר האוניברסיטאית אל-עין, עם בעל אנגלי שגם הוא התגייר לאסלאם, ויש להם שני ילדים, אדם ופיטר. הם נפגשו כשלמדו יחד ערבית במרכז אקדמי לסטודנטים זרים באלכסנדריה. היא לא שומרת על קשר מחשש לקשיים עם השלטונות. 

9. בני ציפר נחקר במשטרה בגללי.
מוסף תרבות וספרות של הארץ פרסם סיפור שלי בשם "תצפית ביונקים עיליים" בליווי עבודה של אמן ששמו פרח ממני, ובו דמות עירומה מניחה תפילין. מישהו נפגע (מהתמונה, לא מהסיפור) והגיש תלונה במשטרה על פגיעה ברגשות או כיוצא בזה. חנוך מרמרי ובני ציפר הוזמנו אחר כבוד לתשאול במשטרה. אני חושב שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור.  

10. סיפור קצר שלי קוטלג בטעות כמחקר אנתרופולוגי אותנטי.
פרסמתי סיפור קצר שהתחזה למאמר אנתרופולוגי בשם "תרבות מטריארכלית באוקיינוס השקט". לאחר זמן מה התברר לי שספרני האוניברסיטאות הגדולות קטלגו אותו (במערכת הקטלוג הכלל-אוניברסיטאית "אלף") כמאמר אנתרופולוגי-מחקרי אמיתי. אשתי השנייה שתחייה לא הסכימה להותיר את המחדל הזה על כנו ודאגה, במסגרת סמכותה המקצועית, לתיקון המעוות. 

11. כתבתי שירים של אלעד מנור.
התקבלתי לסדנת השירה הראשונה של "הליקון" ב-1994, לאחר ששלחתי כמה שירים בשם בדוי, אלעד מנור. אלעד מנור היה דמות ברומן שלי, "לשוט אל השקיעה".

על פי כללי המשחק עלי להזמין כותבים נוספים להשתתף; אני מקווה שהם שלא ינטרו לי על כך ומשחרר אותם מכל תחושת חובה דוחקת בעניין, ומכל מקום חלקם ודאי רציניים מדי בשביל זה:  אלכס אפשטיין, רונית ליברמנש, אורן צור, אלכס בן ארי, רחלי שבי, טלי לטוביצקי, עמי בן בסט, דרור בורשטיין, יואב קרני, מואיז בן הראש, יורם קופרמינץ, גיל רימון, גיא מאירסון, וכרמל ויסמן כבר כתבה? זהו. אל תקחו אותי ברצינות.

היום בבוקר חזרנו שמחים וטובי לב לחיפה עירנו היפה. מצב הרוח היה מרומם, או, כדבר הפתגם הרוסי שציטט לי אבי, "נאסְטרוֹיֶנְיֶה בּוֹדְרוֹיֶיה אִידְיוֹם קוֹדְנוּ", כלומר, ברוח מרוממת אנו יורדים תהומה (תרגום משוער). כן כן, צריך לשמור על מורל גבוה. בילינו יפה בתל-אביב, הוצאנו הרבה כסף, ודיברנו מדי פעם בטלפון עם אבא שלי שמסרב להתפנות מקרית-ים. הוא חייל רוסי ותיק שנשלח שוב לקרב, אבל בהשוואה לחזית הביילורוסית השנייה, הוא אומר, זה לא רציני. לפי גישתו, לכל טיל יש כתובת, וגם אם זה נשמע פטליסטי, המציאות מוכיחה שזה די נכון. זאת רק דרך אחרת לומר שזאת מלחמה סטטיסטית.
 
מצאנו שיש חיים אחרי חדרה, ולאזעקות במשך היום התייחסנו באדישות מסוימת – הבומים היו רחוקים. באזעקת הערב האחרונה, לעומת זאת, הקשבנו, בין כתלי המקלט האטומי שלנו, לקולות נפץ מרשימים, חזקים יותר מאשר בשבוע שעבר, שגם אותו בילינו בעיר. על התוצאות אפשר לקרוא באתרי החדשות.
 
בשבוע שעבר ביקשו ממני לכתוב 250 מילה "מהשטח" למוסף הספרות של ידיעות אחרונות, וכתבתי משהו – ניסיון דל להעביר את התחושה שמשרה עלי המלחמה הזאת – מיאוס ודכדוך, בעיקר; ומה אפשר להוסיף ולומר על המלחמה, מנקודת המבט של חרך בקיר בטון? הגל הפטריוטי הגואה והשכנוע העצמי העמוק והנמרץ של רובו המכריע של הציבור בדבר צדקתה והכרחיותה של המלחמה חולפים מעל לראשי; הזעם הקדוש של מוקיעי-הבוגדים, אלה המגלגלים בזפת ונוצות את מי שחורג מן המצעד, נראה לי בעיקר כמו תיאור מקרה במבוא לפסיכולוגיה, וכך גם החוזרים-בתשובה למיניהם: כולם כל כך רוצים להיות צודקים, כל כך כמהים לחיות בוודאות גמורה בדבר קדושתה המוחלטת של המערכה, עד שכל ערעור על תפיסת המציאות הזאת פשוט מוציא אותם מדעתם.
 
אני שותף לשאיפה הטבעית והנורמאלית להכחיד את החיזבאללה ואת מנהיגו מעל פני הכדור, ויחד עם זאת למדתי בדרך הקשה, בסביבות גיל שלוש, שלא כל רצונותינו מתגשמים, וניסיונות בלתי זהירים ונעדרי תבונה להשיג אותם בכוח עשויים להסתיים באסון. ובכן, האסון כבר כאן, ולא עושה רושם שהוא מסתיים. הייתי רוצה גם להעיר, בזהירות הנדרשת, שמאמציו המרשימים של צה"ל, פשיטות הקומנדו המצולמות וכן הלאה, מעניקות לו אולי ציונים גבוהים בכל מיני קריטריונים של הבראנז'ה. במבחן התוצאה של האזרחים בחיפה והצפון, לעומת זאת, הציון שלו הוא נכשל מהדהד, מהדהד כמו הבומים במקלט שלי. (אין לראות במסקנה הזמנית הזאת קריאה לשימוש בנשק לא-קונוונציונאלי כלשהו, להפך). אם לא די בכך, קראתי באיזה מקום שראש הממשלה שלי אומר שהמלחמה לא הייתה מתוכננת. כבר הייתה כאן מלחמה לא מתוכננת אחת. קראו לה מלחמת יום-כיפור. אני תוהה אם לא נותרה בכתובים איזו מסקנה בדבר יציאה למלחמה רק אחרי שמתכננים אותה. שלא לדבר על האפשרות המופרכת לשקול חלופות אחרות.
 
כל זה לא משמח אותי במיוחד. לא העובדה שמנהיגַי, שיצאו למלחמה עם מטרות עמומות כמעט כמו האסטרטגיה של צה"ל, ועם חזון מדיני בעל אופק של קטיושה קצרת-טווח, ממשיכים להתנהג ולדבר בערך כמו, נניח, החיזבאללה; ולא העובדה שהציבור, בערך כמו הציבור של החיזבאללה, נותר מדמם אך נחוש. שום צד, כמאמר הסטיקר השנון שהופץ בתל-אביב, לא יסתפק בתיקו. כל זה עצוב מאוד.
 
אז מה האלטרנטיבה, ישאלו אותי טוקבקיסטים מנומסים, אלה שלא ירצו לתלות אותי בלי משפט בכיכר העיר. ובכן, האלטרנטיבה שאני חושב עליה היא זהירה, איטית, מייגעת ותבוסתנית. היא לא כוללת נפאלם, כתישה ופשיטות בעורף האויב. בקיצור, היא נורא משעממת, ואין טעם להלאות את קוראי הבודדים בפרטיה.
 
אבל אי אפשר בלי משהו חיובי. סיפרתי לידידה בחו"ל על 250 המלים שלי, והיא החזירה ב-250 מלים משלה – הנה חלקן:
 

"בגרמניה מקבלת מדינת ישראל עיתונות טובה יותר ממה שניתן היה לצפות. חבר פרלמנט מהירוקים הצהיר בפומבי שאלוהים לא יעצור את הקטיושות (אני חושבת שהוא התכוון לכך שרציונל ההגנה העצמית אכן תקף, לא שאלוהים נמצא לצדן) בעוד שאחרים מקוננים על כך שישראל נלחמת כמיופת-כוח את מלחמת גוג ומגוג של הימין האמריקאי הפונדמנטליסטי. כך או אחרת, ישראל יוצאת נקייה…אפשר לקרוא לזה אנטישמיות מסוג חדש: ההכרה בכך שאפשר לשגע ולרמות יהודים; לא רק שהם לא שולטים בעולם, הם לא מסוגלים אפילו למנוע מכמה משליכי-רימונים משודרגים על טנדרים לעצור להם את הכלכלה, וכמו כל דמוקרטיה, צריך רק לתת להם מספיק חבל והם יתלו את עצמם. רק מעטים כאן מזדהים אוטומטית עם אחד הצדדים או נרתעים למראה נפגעים; הם סורקים את המדיה בחיפוש אחרי משהו להתחבר אליו, וכאן יש לתושבי ישראל, הלבנים והמודרניים למראה, העצבניים והעקשנים, יתרון מובהק. "ישראל מגיבה תגובת יתר", אומרת המדיה. לקרוא למה שקורה "תגובת יתר", זוהי מחווה של סימפטיה ואנושיות. ישראל נמשלת כאן לאותה אמא סבלנית ונעימה בדרך כלל, שידה כמו מחליקה לפתע בטעות ומכבדת את הילד המקטר שלה בסטירת לחי – אותו ואת החברים שלו, ההורים שלהם, הדוור והנהגים של מכוניות חולפות. תגובות כאלה אינן רצוניות, הן נובעות ממערכת העצבים ולא מהמוח. אף אחד לא אחראי; איזה מוח יכול היה להגות כניסה מחודשת ללבנון, ואסטרטגיית-יציאה הכוללת פירוק חיזבאללה מנשקו באמצעות האו"ם?"