גברים לבנים מתים

>
<

ירמי פינקוס, סופר ומאייר:

"תענוג! אוסף סיפורים מרנינים ומיוחדים, שונים כל כך מתבנית הסדנאות לכתיבה בנוסח האנגלו-סאקסי שהשתלטה על הספרות העברית. הגיבורים - טיפוסים אקסצנטריים מכל הזמנים, הרבה ימאים ושרלטנים, והעברית - ללקק את השפתיים. בקיצור, ממליץ."

דנה פרנק על ״דבש״ בתוכנית ״מה שכרוך״, 25.4.18. דקה 24:45

גירסה קולית – קוראת: יפעת הראבן

ראיון עם ענת שרון בלייס  ב"מלים שמנסות לגעת", רשת א', 7.1

לקנייה:ורוד אירוני"דבש": סיפור מתוך הקובץ

השאלון באתר העוקץ
(והסיפור "משי" מתוך הספר)

עוד קוראים:

Siv30 ב- Goodreads:
"גברים לבנים מתים" הוא אחד מקובצי הסיפורים הקצרים הטובים והנפלאים שקראתי מעודי"
EB, פייסבוק:
"הספר הכי טוב שקראתי בעברית השנה, בקלות."
TH, פייסבוק
"מוצאת גם באובססיה הזו את המופת שבספר. אובססיה המתגלגלת מאיסוף הפרטים בבלשות להתלכדות הסיפור, והכתיבה הוירטואוזית וההומור כמובן,. מעולה!"
יארוסלב האשק, פייסבוק:
"יהיר, מעצבן, מבריק, נפלא. לא מכיר אף סופר ישראלי שכותב כך."

מילתא

ביום ראשון, 2.4.17 בשעה 20.30
נארח ערב לכבוד הספר "גברים לבנים מתים" מאת אבנר שץ (לוקוס)
בהשתתפות: שירה חפר, עורכת הוצאת "לוקוס"; הסופר אסף שור
הסופר אבנר שץ

התכנסות ב-20.00 ליין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית – כולם מוזמנים!

השקה, 24 נובמבר, המגדלור, ת"א

בועז כהן, אבנר שץ, נטע הלפרין ב"מגדלור", 24 נובמבר 2016
בועז כהן, אבנר שץ, נטע הלפרין ב"מגדלור", 24 נובמבר 2016

שירה חפר, הוצאת לוקוס
שירה חפר, הוצאת לוקוס
  DWM

לוקוס ב-FB

אולי תרצו לקרוא גם את:

פוסט סקריפטום

+(reset)-

קיים איזה דימוי קצת רומנטי על מושכי-עט למיניהם שהיו קרובים אצל מקצוע הדפוס – אולי עסקו בו ממש בפועל, כמו יוסף חיים ברנר, ועוד סדרים ובחורים-זעצערים שהיו גם סופרים ומשוררים. המקבילה העכשווית היא כמובן זרזירי-מקלדת הכותבים גם קוד, שהוא – כדבר המוטו של וורדפרס – שירה. להמשיך לקרוא פוסט סקריפטום

אולי תרצו לקרוא גם את:

מסעות בכרמלית

במרץ 2010 יצא לאור גיליון של כתב עת אזוטרי, צרפתי-אנגלי, ששמו Mediterraneans/Méditerranéennes. הגיליון הנוכחי הוקדש לחיפה. תרמתי לו אוסף רשימות שפורסם במקור באתר "רשימות", תחת הקטגוריה "מסעות בכרמלית". קצת הוספתי ושייפתי בקצוות.

מסעות בכרמלית

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון, העוסק בימאים ישראלים בשנות השישים והשבעים, כתבתי ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. אשר ל"מקומות של ימאים", מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת ירדתי בכרמלית וצעדתי אל נקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות הצילום ולחצתי את ידו של הסופר א.ק.

"לא לא," אמר הבמאי, שהבחין פתאום שהופעתי שם: "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך! תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"

להמשיך לקרוא מסעות בכרמלית

אולי תרצו לקרוא גם את:

רפואה שלמה (פַּארַא-צֶטוֹ-מוֹקְסִי-פְרוּסְ-בֶּנְדוֹ-נֵאוֹ-מִיצִין)

מי שמבלה על כורחו בבתי חולים נתקף מדרך הטבע סקרנות לגבי המתרחש מאחורי הקלעים של עולם הרפואה. בת משפחה, סטודנטית לרפואה, הציגה בפני את הקליפים של הצמד הבריטי "השתלות חובבניות" (Amateur Transplants ) הזוכה לפופולריות בקרב רופאים לעתיד. בהשראה מסויימת של טום לרר, למי שמכיר, שרים אדם קיי וסומאן ביסואס על רופאים, רפואה, חולים ומה שביניהם. כצפוי אצל סטודנטים לרפואה (כעת הם כבר רופאים מוסמכים) יש כאן גודש של הומור שחור ומורבידי, סרקזם וחוסר טעם – חינני או לא – בכמויות. אבל מצחיק. להמשיך לקרוא רפואה שלמה (פַּארַא-צֶטוֹ-מוֹקְסִי-פְרוּסְ-בֶּנְדוֹ-נֵאוֹ-מִיצִין)

אולי תרצו לקרוא גם את:

מיקרוסופט, סקר איכות השירות (או אסטה לה ויסטה, בייבי. )

לציון תהליך ארוך ומייגע, שלא הסתיים בכי טוב, שלחה לי חברת מייקרוסופט, באמצעות קבלן, סקר שבכותרתו השאלה הבאה – הציטוט מדויק:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להלן התשובה ששלחתי, בעיבוד קל:

אפשר להתחיל בזה שיראו את השאלון הזה כמו שצריך, כן, אפילו בפיירפוקס.
שירות? איזה שירות? נתקלתי בבעייה רצינית במחשב החדש שלי, המריץ את ויסטה. ויסטה הפסיק להתעדכן אוטומטית. ביקשתי פתרון. שלחו לי במייל – תיכף אפרט איך בדיוק – כל מיני פתרונות מגירה, שכבר מצאתי בעצמי ברשת, אבל לא עבדו. אגב, כל פתרון כזה – אני מנסה לדמיין מה יעשה איתו משתמש לא מיומן, למשל אבא שלי, שלא מזמן למד לתפעל עכבר ועדיין מחפש את האותיות על המקלדת, והוא אמנם אשף באיתות במפתח-מורס עוד מהצבא האדום אבל אין לו רקע בכתיבת שורות פקודה ב-DOS, מה לעשות. אתם סומכים כמובן על זה שהוא יזעיק את הבן של השכנה שכבר יסדר את זה, אבל הבן של השכנה הוא עורך דין בן חמישים והמזכירה שלו מדפיסה לו מכתבים. הפתרונות ברשת, צריך לומר, מובאים לא אחת במסגרת דיונים בפורומים, המשובצים גידופים ססגוניים כלפי התמיכה של מייקרוסופט. בלית ברירה פניתי אם כן לתמיכה הטלפונית של מייקרוסופט ישראל. אחרי ההמתנה הסטנדרטית והמעבר דרך המבוכים והדרקונים של המענה האוטומטי, הסבירו לי שעדכונים שייך ל"אבטחה ועדכונים", וזה מטופל רק אצל פופציק, שיושב באירלנד – אירלנד!! ורק דרך המייל. בסופו של דבר, אם כן – אחרי מכתבים שיצאו דחופים מכאן לשם כמו בימי הברון, כי כל דוא"ל נענה רק אחרי שלושה-ארבעה ימים, שהם התרגום לשפת המעשה של "תוך 48 שעות עבודה", וזה אם אין איזה סופשבוע באמצע, או חג יהודי או קלטי כלשהו, כלומר המחשב עשוי עקרונית להיות מושבת שבועות, אחרי כל זה שלח אוֹהד הנחמד מאירלנד – איזה כף לו, גר באירלנד הירוקה ותומך במשתמשים עבריים ברחבי הגלובוס – ובכן אוהד הנחמד שלח פתרון, שלא עבד, ואחר כך (שלושה ימים) ביקש שאשלח לו במייל קובץ בשם WindowsUpdate.log. זה כבר נראה רציני! שלחתי ובתגובה מהירה קיבלתי הודעת דחייה אוטומטית, שציינה ביובש כי הקובץ ששלחתי לבקשתם גדול מדי – Msg Size greater than allowed by Remote Host – וזה נראה לי קצת מוזר, או שובר שיאי גיחוך, ואף קבלתי על כך במייל בפני אוהד א'ופלניגן, שעשה מאמץ ושלח, בניסיון שלישי, עוד פתרון לבעיה, שכמעט עבד. כמעט. הייתי צריך רק למחוק איזה קובץ מערכת, pending.xml שמו, אבל בויסטה אי אפשר למחוק קבצים סתם ככה, הו לא, אתה צריך להיות אדמיניסטרטור-על של המחשב שלך ובעל הרשאות אבטחה של הממונה על המוסד. לא הצלחתי לזכות בשליטה על מערכת ההפעלה של המחשב הפרטי שלי, שקניתי במיטב כספי לפני זמן קצר, אם כי כמובן שזאת רק אשלייה, כי כידוע תוכנות מייקרוסופט, כמו בירה, אי אפשר לקנות, רק להשתמש בהן כמה זמן, עד שמורידים את המים, ומה שקניתי לא שייך לי באמת, כפי שטרחו לנסח מיטב המוחות המשפטיים של מייקרוסופט, ולכן כנראה לא נותנים לי למחוק קבצים סתם ככה כי בא לי, למרות שאני עושה זאת בהנחיית אוהד הלפריקון. אז חשבתי שאולי התמיכה בארץ תעזור לי עכשיו, כשאני כבר כל כך קרוב להצלחה. צלצלתי. הסברתי את הבעיה. לא, אמרה לי אשת התמיכה, עדכונים ואבטחה זה רק במייל, באירלנד. רגע רגע, אמרתי, אני רק רוצה תמיכה במחיקת קובץ, השתלטות על המחשב שלי. עזרה בתפעול הויסטה הזאת שלכם. תשכחי לרגע מאבטחה ועידכונים: איך מוחקים קובץ? לא צריך אירלנד, צריך תמיכה. הטלפנית האומללה ניסתה להישאר מנומסת תוך כדי מאמץ עצום לנפנף אותי מעליה. בסוף היא הצליחה – השיחה נותקה באופן מסתורי. לא אני ניתקתי, אבל דברים כאלה קורים. לא היה לי כוח לצלצל שוב, הבנתי את המסר – מיקרוסופט מחזיקים מערך תמיכה שמטרתו העיקרית היא להפטר מהלקוחות בתקווה שבסוף הכול יסתדר לבד. לא שלא ידעתי את זה עוד קודם מפי השמועה, אבל להיווכח בזה מקרוב זאת חוויה מפכחת.

ובהזמנות זאת, כמה מילים על חוויית המשתמש הסובייקטיבית שלי בויסטה. (מדד חווית הויסטה המובנה במערכת עומד על 4.4 מתוך 5.9, לדברי המחשב שלי. כן, חפרתי והגעתי למקומות מוזרים.) הגרפיקה השמימית סוחפת את המשתמש הרחק אל מחוזות הנוסטלגיה, אל הימים היפים של הסכמי אוסלו ומחשבי 386, הימים בהם לחצת על האייקון והלכת לעשות קפה, בתקווה שהתוכנה שרצית תעלה. ולמצוא קובץ! הו! איזה מערך מתוחכם של הטעיות, הסוואות וטכניקות שנועדו לבלבל את היריב, כלומר המשתמש, שמנסה להצמיד איזה קובץ שיצר לפני רגע למייל שלו! כמה מחשבה, תכנון ומקוריות הושקעו בארכיטקטורה שלא תהיה דומה לשום דבר שהיה בעבר, ואשר התקווה ללמוד ולהתרגל אליה מתפוגגת אחרי כמה חודשי ניסיון והופכת לייאוש ולגעגועים למחשב הישן. הטכנאי שהזעקתי משך בכתפיו בהשלמה מחויכת והציע להוסיף עוד ג'יגה זכרון ובעיקר לחכות לסרביס-פק 2, ולהתפלל הרבה.

 

מחוויות המשתמש בוויסטה

אני מוכרח לומר למען הגילוי הנאות שאני לא שייך למחנה האדוק של שונאי מייקרוסופט, ואני לא חושב למשל שמקינטוש זה קדוש או שהילדות שלי יסתדרו עם אובונטו; אני בעד זמינות ונגישות מכסימליים לכל אדם, כולל אבא שלי, ובעולם הממשי פירוש הדבר מייקרוסופט, עם או בלי רישיון, ולא מערכות הפעלה אקזוטיות שנועדו לפחות בינתיים לילדי פלא ששולטים בחמש שפות תכנות לפני הבר מצווה; ויחד עם זאת היכולת המופלאה הזאת לשדרג כלפי מטה את הגרסאות החדשות מותחת את גבולות הסובלנות ומרקיעה למחוזות דמיוניים. 

 

 
 
 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

alasdair gray

אולי תרצו לקרוא גם את:

מי דוחף את הזמן? אדון זכאים?

למרות גילי המופלג ואולי בגללו טרם התרגלתי לכך שחוקי השיווק והפרסום של גבינות קוטג' ומגבונים לחים חלים גם על ספרות, ובעיקר גורמות לי אי-נוחות גופנית ממש פרסומות ברדיו לספרים חדשים. אבל אני יודע שיש בכך תערובת של תמימות וצביעות, כי גם ספרים הם מוצר ככל המוצרים. היום נוכחתי בחיוניותו של המערך השיווקי הזה, כי ראיתי לפתע בעיתון מודעה ענקית על ספר חדש של יואל הופמן, ומיד נתקפתי תשוקה עזה להשיג אותו, כי לא יכולתי לסבול את המחשבה שהספר החדש של יואל הופמן מונח לו באיזו חנות מנוכרת ולא אצלי בבית. וכך בדרך חזרה מן ההסעות לבית-הספר עצרתי וקניתי קפה וקרואסון ואת הספר של יואל הופמן, ועכשיו אני קורא בו במקום לעשות את מה שצריך לעשות, ומנסה לבחור איזה משפט לצטט ממנו, וחושב שאולי את זה: "אלו יכולתי [במין ברית עמוקה יותר מזו שבין סופר וקורא] לפּול על צוארם של אנשים ולומר להם: בואו ונשב ונחלוט תה ואתם תספרו לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי משליך את כתב את היד לסל הניירות ועושה זאת. בעולם כזה החוק היה אוסר על הבדיה." ואולי את זה: "כמו בחנות של מילקשייק הזכרונות מתערבלים והדמיון, כמו תות שדה, ממתיק את החלב" – ושמא "יש דברים שלא יאמנו כמו למשל שהמלה הגרמנית לרגשי נחיתות היא מינדרורטיגקייטסגפולה." אבל אני רק בעמוד מספר – לא, עכשיו ראיתי שהעמודים לא ממוספרים.

לא מזמן הייתי צריך לספר לחבר אנגלי שנעלם מחיינו לפני שנים ופתאום נתגלה באיזה דף אינטרנט נידח מה קרה כאן בחמש-עשרה השנים האחרונות, ובעניין הספרותי אמרתי לו, פחות או יותר, יואל הופמן.  

 

יואל הופמן, Curriculum Vitae

הוצאת כתר

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

10 דברים

על מנת שלא יחשדו בי בהתנכרות לקהילה, התנשאות או אפאטיות וכיו"ב אני נענה להזמנתה הלבבית והלא צפויה של ימימה עברון להשתתף במשחק השוטף את רשימות – כמובן שהכינותי את הרשימה שבועות מראש – אבל למה חמישה דברים? אני בעד חשיפה טוטלית בתנאי שאיש לא שם לב. הנה עשרה או קצת יותר דברים שלא ידעתם עלי, אחד לכל קורא קבוע שלי. פרס יוגרל בין המנחשים איזה מהדברים לא היו מעולם:

 

1. נולדתי נימול.
אבל זה לא הפך אותי לצדיק, ואיבדתי את אמונתי הרופפת סופית ב-1968 אחרי שקנינו טלוויזיה וראיתי לראשונה את שידורי יום השואה. פעם חשבתי לכתוב סיפור על מישהו שצמחה לו העורלה מחדש.

2. אני קרוב משפחה רחוק של משה דיין.
כשהייתי ילד ודיין היה אליל, נהגתי להשוויץ בעניין הזה, ושיננתי את דרגת הקרבה למקרה שישאלו: בת-דודה של דיין נשואה לבן-דוד מדרגה שנייה של סבא שלי, או משהו כזה. 

3. הסבתא החורגת שלי מכרה וודקה מזויפת בהרי אוראל.
בקיוסק בזיכיון ממשלתי.היא סיפרה לי שבעל-הבית הקודם שהעביר לה את הניהול לימד אותה איך למהול ולזייף את הוודקה, אבל היא החליטה לנהוג בהגינות ולמכור וודקה אמיתית. הלקוחות התמרדו מיד כי לא היו רגילים לטעם, והיא חזרה למהול את המשקה לפי המסורת. 

 

4. רציתי להיות יואב קוטנר כשאגדל.
ואני מחזיק מעצמי בקיא גדול בכל הקשור בביטלס. [כדאי לראות! לינק שווה ביותר!]

5. צללתי בים המלח, בעיניים פקוחות. פעמיים.
שרתתי בחיל-הים על ספינות סיור קטנות – 'יתושים', שכמותן אפשר לראות בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' – שהוצבו בים המלח. במקרה הראשון התהפכה סירת מפרש של ילדי קיבוץ עין-גדי בסערה פתאומית; בארוע השני טבעה הספינה שלי בעודה קשורה למזח מסיבות שאין טעם לפרטן, וניסיתי לחלץ מקלעים שעליהם הייתי חתום, ונותרו צמודים לכניהם בעומק של שני מטר בערך. האדרנלין עזר לי כנראה לתפקד.

6. נעלמתי במשולש ברמודה.
ב-1979 הפלגתי על אוניית הצובר "הר סיני" שהובילה אשלג מאשדוד לנמלי מפרץ מכסיקו. דרומית לברמודה נקלענו לשוליים של סערה טרופית; בשלב מסוים השתבשו המכ"ם ומכשירי הניווט וניסיונות ליצור קשר עם החוף עלו בתוהו; כאשר חזרו המכשירים לתקנם למחרת קלט קצין הרדיו מברק של משמר החופים המודיע על העלמותנו מהמכ"ם ובקשה לכלי שייט הנמצאים באזור לחפש אחרינו.

7. חשבו שאני נערה ערבייה.
הפרסום הראשון שלי היה סיפור קצר בשם "תאנים", שנשלח לתחרות הסיפור הקצר של הארץ ונקרא על ידי השופטים בעילום שם, על פי הכללים; סיפרו לי שהם היו משוכנעים שכתבה אותו נערה ערבייה צעירה והופתעו לשמוע שמדובר בפקיד ממגדל העמק.  

8. אשתי הראשונה היא בריטית שהתאסלמה ושמה עכשיו חדיג'ה.
נפגשנו ב-SOAS ונישאנו נישואי-בוסר קצרי מועד; היא גרה כעת באמירויות, בעיר האוניברסיטאית אל-עין, עם בעל אנגלי שגם הוא התגייר לאסלאם, ויש להם שני ילדים, אדם ופיטר. הם נפגשו כשלמדו יחד ערבית במרכז אקדמי לסטודנטים זרים באלכסנדריה. היא לא שומרת על קשר מחשש לקשיים עם השלטונות. 

9. בני ציפר נחקר במשטרה בגללי.
מוסף תרבות וספרות של הארץ פרסם סיפור שלי בשם "תצפית ביונקים עיליים" בליווי עבודה של אמן ששמו פרח ממני, ובו דמות עירומה מניחה תפילין. מישהו נפגע (מהתמונה, לא מהסיפור) והגיש תלונה במשטרה על פגיעה ברגשות או כיוצא בזה. חנוך מרמרי ובני ציפר הוזמנו אחר כבוד לתשאול במשטרה. אני חושב שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור.  

10. סיפור קצר שלי קוטלג בטעות כמחקר אנתרופולוגי אותנטי.
פרסמתי סיפור קצר שהתחזה למאמר אנתרופולוגי בשם "תרבות מטריארכלית באוקיינוס השקט". לאחר זמן מה התברר לי שספרני האוניברסיטאות הגדולות קטלגו אותו (במערכת הקטלוג הכלל-אוניברסיטאית "אלף") כמאמר אנתרופולוגי-מחקרי אמיתי. אשתי השנייה שתחייה לא הסכימה להותיר את המחדל הזה על כנו ודאגה, במסגרת סמכותה המקצועית, לתיקון המעוות. 

11. כתבתי שירים של אלעד מנור.
התקבלתי לסדנת השירה הראשונה של "הליקון" ב-1994, לאחר ששלחתי כמה שירים בשם בדוי, אלעד מנור. אלעד מנור היה דמות ברומן שלי, "לשוט אל השקיעה".

 

על פי כללי המשחק עלי להזמין כותבים נוספים להשתתף; אני מקווה שהם שלא ינטרו לי על כך ומשחרר אותם מכל תחושת חובה דוחקת בעניין, ומכל מקום חלקם ודאי רציניים מדי בשביל זה:  אלכס אפשטיין, רונית ליברמנשאורן צור, אלכס בן ארי, רחלי שבי, טלי לטוביצקי, עמי בן בסט, דרור בורשטיין, יואב קרני, מואיז בן הראש, יורם קופרמינץ, גיל רימון, גיא מאירסון, וכרמל ויסמן כבר כתבה? זהו. אל תקחו אותי ברצינות.

  

אולי תרצו לקרוא גם את:

אחרי הנפילה

היום בבוקר חזרנו שמחים וטובי לב לחיפה עירנו היפה. מצב הרוח היה מרומם, או, כדבר הפתגם הרוסי שציטט לי אבי, "נאסְטרוֹיֶנְיֶה בּוֹדְרוֹיֶיה אִידְיוֹם קוֹדְנוּ", כלומר, ברוח מרוממת אנו יורדים תהומה (תרגום משוער). כן כן, צריך לשמור על מורל גבוה. בילינו יפה בתל-אביב, הוצאנו הרבה כסף, ודיברנו מדי פעם בטלפון עם אבא שלי שמסרב להתפנות מקרית-ים. הוא חייל רוסי ותיק שנשלח שוב לקרב, אבל בהשוואה לחזית הביילורוסית השנייה, הוא אומר, זה לא רציני. לפי גישתו, לכל טיל יש כתובת, וגם אם זה נשמע פטליסטי, המציאות מוכיחה שזה די נכון. זאת רק דרך אחרת לומר שזאת מלחמה סטטיסטית.
 
מצאנו שיש חיים אחרי חדרה, ולאזעקות במשך היום התייחסנו באדישות מסוימת – הבומים היו רחוקים. באזעקת הערב האחרונה, לעומת זאת, הקשבנו, בין כתלי המקלט האטומי שלנו, לקולות נפץ מרשימים, חזקים יותר מאשר בשבוע שעבר, שגם אותו בילינו בעיר. על התוצאות אפשר לקרוא באתרי החדשות.
 
בשבוע שעבר ביקשו ממני לכתוב 250 מילה "מהשטח" למוסף הספרות של ידיעות אחרונות, וכתבתי משהו – ניסיון דל להעביר את התחושה שמשרה עלי המלחמה הזאת – מיאוס ודכדוך, בעיקר; ומה אפשר להוסיף ולומר על המלחמה, מנקודת המבט של חרך בקיר בטון? הגל הפטריוטי הגואה והשכנוע העצמי העמוק והנמרץ של רובו המכריע של הציבור בדבר צדקתה והכרחיותה של המלחמה חולפים מעל לראשי; הזעם הקדוש של מוקיעי-הבוגדים, אלה המגלגלים בזפת ונוצות את מי שחורג מן המצעד, נראה לי בעיקר כמו תיאור מקרה במבוא לפסיכולוגיה, וכך גם החוזרים-בתשובה למיניהם: כולם כל כך רוצים להיות צודקים, כל כך כמהים לחיות בוודאות גמורה בדבר קדושתה המוחלטת של המערכה, עד שכל ערעור על תפיסת המציאות הזאת פשוט מוציא אותם מדעתם.
 
אני שותף לשאיפה הטבעית והנורמאלית להכחיד את החיזבאללה ואת מנהיגו מעל פני הכדור, ויחד עם זאת למדתי בדרך הקשה, בסביבות גיל שלוש, שלא כל רצונותינו מתגשמים, וניסיונות בלתי זהירים ונעדרי תבונה להשיג אותם בכוח עשויים להסתיים באסון. ובכן, האסון כבר כאן, ולא עושה רושם שהוא מסתיים. הייתי רוצה גם להעיר, בזהירות הנדרשת, שמאמציו המרשימים של צה"ל, פשיטות הקומנדו המצולמות וכן הלאה, מעניקות לו אולי ציונים גבוהים בכל מיני קריטריונים של הבראנז'ה. במבחן התוצאה של האזרחים בחיפה והצפון, לעומת זאת, הציון שלו הוא נכשל מהדהד, מהדהד כמו הבומים במקלט שלי. (אין לראות במסקנה הזמנית הזאת קריאה לשימוש בנשק לא-קונוונציונאלי כלשהו, להפך). אם לא די בכך, קראתי באיזה מקום שראש הממשלה שלי אומר שהמלחמה לא הייתה מתוכננת. כבר הייתה כאן מלחמה לא מתוכננת אחת. קראו לה מלחמת יום-כיפור. אני תוהה אם לא נותרה בכתובים איזו מסקנה בדבר יציאה למלחמה רק אחרי שמתכננים אותה. שלא לדבר על האפשרות המופרכת לשקול חלופות אחרות.
 
כל זה לא משמח אותי במיוחד. לא העובדה שמנהיגַי, שיצאו למלחמה עם מטרות עמומות כמעט כמו האסטרטגיה של צה"ל, ועם חזון מדיני בעל אופק של קטיושה קצרת-טווח, ממשיכים להתנהג ולדבר בערך כמו, נניח, החיזבאללה; ולא העובדה שהציבור, בערך כמו הציבור של החיזבאללה, נותר מדמם אך נחוש. שום צד, כמאמר הסטיקר השנון שהופץ בתל-אביב, לא יסתפק בתיקו. כל זה עצוב מאוד.
 
אז מה האלטרנטיבה, ישאלו אותי טוקבקיסטים מנומסים, אלה שלא ירצו לתלות אותי בלי משפט בכיכר העיר. ובכן, האלטרנטיבה שאני חושב עליה היא זהירה, איטית, מייגעת ותבוסתנית. היא לא כוללת נפאלם, כתישה ופשיטות בעורף האויב. בקיצור, היא נורא משעממת, ואין טעם להלאות את קוראי הבודדים בפרטיה.
 
אבל אי אפשר בלי משהו חיובי. סיפרתי לידידה בחו"ל על 250 המלים שלי, והיא החזירה ב-250 מלים משלה – הנה חלקן:
 

"בגרמניה מקבלת מדינת ישראל עיתונות טובה יותר ממה שניתן היה לצפות. חבר פרלמנט מהירוקים הצהיר בפומבי שאלוהים לא יעצור את הקטיושות (אני חושבת שהוא התכוון לכך שרציונל ההגנה העצמית אכן תקף, לא שאלוהים נמצא לצדן) בעוד שאחרים מקוננים על כך שישראל נלחמת כמיופת-כוח את מלחמת גוג ומגוג של הימין האמריקאי הפונדמנטליסטי. כך או אחרת, ישראל יוצאת נקייה…אפשר לקרוא לזה אנטישמיות מסוג חדש: ההכרה בכך שאפשר לשגע ולרמות יהודים; לא רק שהם לא שולטים בעולם, הם לא מסוגלים אפילו למנוע מכמה משליכי-רימונים משודרגים על טנדרים לעצור להם את הכלכלה, וכמו כל דמוקרטיה, צריך רק לתת להם מספיק חבל והם יתלו את עצמם. רק מעטים כאן מזדהים אוטומטית עם אחד הצדדים או נרתעים למראה נפגעים; הם סורקים את המדיה בחיפוש אחרי משהו להתחבר אליו, וכאן יש לתושבי ישראל, הלבנים והמודרניים למראה, העצבניים והעקשנים, יתרון מובהק. "ישראל מגיבה תגובת יתר", אומרת המדיה. לקרוא למה שקורה "תגובת יתר", זוהי מחווה של סימפטיה ואנושיות. ישראל נמשלת כאן לאותה אמא סבלנית ונעימה בדרך כלל, שידה כמו מחליקה לפתע בטעות ומכבדת את הילד המקטר שלה בסטירת לחי – אותו ואת החברים שלו, ההורים שלהם, הדוור והנהגים של מכוניות חולפות. תגובות כאלה אינן רצוניות, הן נובעות ממערכת העצבים ולא מהמוח. אף אחד לא אחראי; איזה מוח יכול היה להגות כניסה מחודשת ללבנון, ואסטרטגיית-יציאה הכוללת פירוק חיזבאללה מנשקו באמצעות האו"ם?"

אולי תרצו לקרוא גם את:

זאת מרחוב פנורמה

אולי תרצו לקרוא גם את: