היום בבוקר חזרנו שמחים וטובי לב לחיפה עירנו היפה. מצב הרוח היה מרומם, או, כדבר הפתגם הרוסי שציטט לי אבי, "נאסְטרוֹיֶנְיֶה בּוֹדְרוֹיֶיה אִידְיוֹם קוֹדְנוּ", כלומר, ברוח מרוממת אנו יורדים תהומה (תרגום משוער). כן כן, צריך לשמור על מורל גבוה. בילינו יפה בתל-אביב, הוצאנו הרבה כסף, ודיברנו מדי פעם בטלפון עם אבא שלי שמסרב להתפנות מקרית-ים. הוא חייל רוסי ותיק שנשלח שוב לקרב, אבל בהשוואה לחזית הביילורוסית השנייה, הוא אומר, זה לא רציני. לפי גישתו, לכל טיל יש כתובת, וגם אם זה נשמע פטליסטי, המציאות מוכיחה שזה די נכון. זאת רק דרך אחרת לומר שזאת מלחמה סטטיסטית.
מצאנו שיש חיים אחרי חדרה, ולאזעקות במשך היום התייחסנו באדישות מסוימת – הבומים היו רחוקים. באזעקת הערב האחרונה, לעומת זאת, הקשבנו, בין כתלי המקלט האטומי שלנו, לקולות נפץ מרשימים, חזקים יותר מאשר בשבוע שעבר, שגם אותו בילינו בעיר. על התוצאות אפשר לקרוא באתרי החדשות.
בשבוע שעבר ביקשו ממני לכתוב 250 מילה "מהשטח" למוסף הספרות של ידיעות אחרונות, וכתבתי משהו – ניסיון דל להעביר את התחושה שמשרה עלי המלחמה הזאת – מיאוס ודכדוך, בעיקר; ומה אפשר להוסיף ולומר על המלחמה, מנקודת המבט של חרך בקיר בטון? הגל הפטריוטי הגואה והשכנוע העצמי העמוק והנמרץ של רובו המכריע של הציבור בדבר צדקתה והכרחיותה של המלחמה חולפים מעל לראשי; הזעם הקדוש של מוקיעי-הבוגדים, אלה המגלגלים בזפת ונוצות את מי שחורג מן המצעד, נראה לי בעיקר כמו תיאור מקרה במבוא לפסיכולוגיה, וכך גם החוזרים-בתשובה למיניהם: כולם כל כך רוצים להיות צודקים, כל כך כמהים לחיות בוודאות גמורה בדבר קדושתה המוחלטת של המערכה, עד שכל ערעור על תפיסת המציאות הזאת פשוט מוציא אותם מדעתם.
אני שותף לשאיפה הטבעית והנורמאלית להכחיד את החיזבאללה ואת מנהיגו מעל פני הכדור, ויחד עם זאת למדתי בדרך הקשה, בסביבות גיל שלוש, שלא כל רצונותינו מתגשמים, וניסיונות בלתי זהירים ונעדרי תבונה להשיג אותם בכוח עשויים להסתיים באסון. ובכן, האסון כבר כאן, ולא עושה רושם שהוא מסתיים. הייתי רוצה גם להעיר, בזהירות הנדרשת, שמאמציו המרשימים של צה"ל, פשיטות הקומנדו המצולמות וכן הלאה, מעניקות לו אולי ציונים גבוהים בכל מיני קריטריונים של הבראנז'ה. במבחן התוצאה של האזרחים בחיפה והצפון, לעומת זאת, הציון שלו הוא נכשל מהדהד, מהדהד כמו הבומים במקלט שלי. (אין לראות במסקנה הזמנית הזאת קריאה לשימוש בנשק לא-קונוונציונאלי כלשהו, להפך). אם לא די בכך, קראתי באיזה מקום שראש הממשלה שלי אומר שהמלחמה לא הייתה מתוכננת. כבר הייתה כאן מלחמה לא מתוכננת אחת. קראו לה מלחמת יום-כיפור. אני תוהה אם לא נותרה בכתובים איזו מסקנה בדבר יציאה למלחמה רק אחרי שמתכננים אותה. שלא לדבר על האפשרות המופרכת לשקול חלופות אחרות.
כל זה לא משמח אותי במיוחד. לא העובדה שמנהיגַי, שיצאו למלחמה עם מטרות עמומות כמעט כמו האסטרטגיה של צה"ל, ועם חזון מדיני בעל אופק של קטיושה קצרת-טווח, ממשיכים להתנהג ולדבר בערך כמו, נניח, החיזבאללה; ולא העובדה שהציבור, בערך כמו הציבור של החיזבאללה, נותר מדמם אך נחוש. שום צד, כמאמר הסטיקר השנון שהופץ בתל-אביב, לא יסתפק בתיקו. כל זה עצוב מאוד.
אז מה האלטרנטיבה, ישאלו אותי טוקבקיסטים מנומסים, אלה שלא ירצו לתלות אותי בלי משפט בכיכר העיר. ובכן, האלטרנטיבה שאני חושב עליה היא זהירה, איטית, מייגעת ותבוסתנית. היא לא כוללת נפאלם, כתישה ופשיטות בעורף האויב. בקיצור, היא נורא משעממת, ואין טעם להלאות את קוראי הבודדים בפרטיה.
אבל אי אפשר בלי משהו חיובי. סיפרתי לידידה בחו"ל על 250 המלים שלי, והיא החזירה ב-250 מלים משלה – הנה חלקן:
"בגרמניה מקבלת מדינת ישראל עיתונות טובה יותר ממה שניתן היה לצפות. חבר פרלמנט מהירוקים הצהיר בפומבי שאלוהים לא יעצור את הקטיושות (אני חושבת שהוא התכוון לכך שרציונל ההגנה העצמית אכן תקף, לא שאלוהים נמצא לצדן) בעוד שאחרים מקוננים על כך שישראל נלחמת כמיופת-כוח את מלחמת גוג ומגוג של הימין האמריקאי הפונדמנטליסטי. כך או אחרת, ישראל יוצאת נקייה…אפשר לקרוא לזה אנטישמיות מסוג חדש: ההכרה בכך שאפשר לשגע ולרמות יהודים; לא רק שהם לא שולטים בעולם, הם לא מסוגלים אפילו למנוע מכמה משליכי-רימונים משודרגים על טנדרים לעצור להם את הכלכלה, וכמו כל דמוקרטיה, צריך רק לתת להם מספיק חבל והם יתלו את עצמם. רק מעטים כאן מזדהים אוטומטית עם אחד הצדדים או נרתעים למראה נפגעים; הם סורקים את המדיה בחיפוש אחרי משהו להתחבר אליו, וכאן יש לתושבי ישראל, הלבנים והמודרניים למראה, העצבניים והעקשנים, יתרון מובהק. "ישראל מגיבה תגובת יתר", אומרת המדיה. לקרוא למה שקורה "תגובת יתר", זוהי מחווה של סימפטיה ואנושיות. ישראל נמשלת כאן לאותה אמא סבלנית ונעימה בדרך כלל, שידה כמו מחליקה לפתע בטעות ומכבדת את הילד המקטר שלה בסטירת לחי – אותו ואת החברים שלו, ההורים שלהם, הדוור והנהגים של מכוניות חולפות. תגובות כאלה אינן רצוניות, הן נובעות ממערכת העצבים ולא מהמוח. אף אחד לא אחראי; איזה מוח יכול היה להגות כניסה מחודשת ללבנון, ואסטרטגיית-יציאה הכוללת פירוק חיזבאללה מנשקו באמצעות האו"ם?"
חותם על כל מילה.
תודה לאבנר, וגם לידידה מחו"ל, על העיצוב הקולע, השנון והמנחם של האמיתות הכי צורבות ומדכדכות…. 🙂
אני עוד אחזור לפוסט הזה, יש לי תחושה, כדי לדייק בציטוטים מתוכו.