בוהומיל הראבאל – תספורת

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת גוונים, 94 עמ'

הראבל כבר הוכתר  – לפחות על פי הכיתוב בגב הספר – ל"גדול הסופרים הצ'כים בעשורים האחרונים" – תואר חסר משמעות אמיתית, בדומה לדרוגי עשור ומילניום למיניהם. מכיוון שברור שיש תופעה ייחודית כזאת ששמה 'ספרות צ'כית', שמשהו ממנה זוכים קוראי עברית לטעום (בעיקר בזכותה של רות בונדי), אולי יש מקום גם לדרוגים. אבל מתרגומי הראבל שקראתי עד היום עולה קול ייחודי ומובהק מאד, שלא משתלב בהכרח באיזושהי ערכת אפיונים קולקטיבית, "צ'כית". כן, יש כאן הרבה בירה – מקום ההתרחשות הוא המבשלה, נוף ילדותו של הראבל; ובסיפוריו של הדוד פפין מהדהד קולו של החייל האמיץ שוויק ("….האידיוט הזה מהאנה שבשעת מפקד יצא מן השורה ואמר לאלוף-משנה פון-ווכרר: 'בעל הבית, קח את הכדורים והשוברים שלכם, אני הולך הביתה, אני חייל לא אהיה.' והאלוף משנה צרח על הנגדים: 'איזה כולירה יש לכם כאן?" … וגו'). ויחד עם זאת הוא כותב במין להט חסר נשימה, תוסס וחושני, שאינו עולה בקנה אחד עם איפוק ואירוניה דקה שאני נוטה לזהות אצל כותבים אחרים בני ארצו.

אלא שלאחר הקריאה ב"תספורת" לא היה לי שום חשק לכתוב על ספרות צ'כית, או אפילו על הנושא העיקרי של הספר, שהוא סיפורה של אשה צעירה אחת בעיירה קטנה בראשית המאה – אשה שהיא רוח-סערה, פראית ותאבת-חיים, עם נטיות מרדניות (מרוסנות למדי), בתקופה של שינויים; יכולתי להתמקד רק בכמה עמודים שכמו בערו מולי מתוך הספר, והם בעצם עניין צדדי למדי בתוכו. הדברים אמורים בעיקר בפרק השני, העוסק בנחירת חזירים. למה בדיוק כיוון הראבל בתיאורים שבפרק הזה? הוא סופר מעולה וחכם, ולכן אי אפשר לצפות ממנו לאיזה 'מסר' חד-ערכי, ברמה של סיסמאות. מצד שני, מכיוון שברור לחלוטין, גם מספריו האחרים, שהוא מחוייב לערכים הומניים בסיסיים, הוא מותיר את הקורא הנוכחי משתאה ומבולבל. כי המספרת, שלאורך רוב הספר אי אפשר שלא להתפעל ולהתרגש ממנה, להעריץ את המרץ והתעוזה שלה, את קריאות-התגר שלה כלפי החברה שבה היא חיה, וחדוות החיים והמשחק הבלתי פוסקת שלה – מתארת כאן בחדווה ובעונג את מעשה השחיטה ועיבוד הבשר שלאחריו.

זה מתחיל באמירה הפילוסופית משהו "המוות מחכה לכולנו והטבע רחום", בשעה שהיא נפרדת מהחזירונים, שאותם גידלה ופינקה באוכל וחלב, ושאותם היא מוסרת לשחיטה. היא מפגינה את חמלתה כשהיא מונעת מהחזיר סבל מיותר שעשוי להגרם לו מקשירת הלוע שלו: "לשם מה הכאב? אני הוצאתי את החזירון בתחבולה, גירדתי אותו בין קפלי הצואר…והאדון מיצליק היה בא מאחור עם הגרזן, מרים אותו ובמכה אדירה מחסל את החזיר, ליתר בטחון עוד נתן שתיים-שלוש מכות רטובות לגולגולת החזיר המרוסקת.." אחר בא איסוף הדם "המרהיב, המעלה עשן" הפורץ מן העורק, ושפיכת הקרביים "היפים" לדלי – "דבר לא הלהיב אותי כמו ריאות החזיר בצבע אדום בהיר", היא מתפייטת, או הכבד, "מקושט באיזמרגד צהוב של המרה, כמו עננים לפני סערה.." אחרי השחיטה בא התאור הצבעוני והמפורט לא פחות של הכנת הנקניקים והגולש, והשעשועים העליזים של העושים במלאכה המורחים זה את זה בדם, כמו ילדים פורקי-עול, או כבטקס שבטי עתיק. ואחריהם מגיע טיגון שניצלים השכם בבוקר – מישהו כתב שזה תאור מעורר תיאבון. עניין של טעם.

התאווה לבשר, צלוי או מבושל, אינה זרה לי; לפני שתהפוך הרשימה הצנועה הזאת למניפסט בזכות הצמחונות ממניעים של צער בעלי חיים, אני חייב להתוודות ולומר שאני לא צמחוני – אבל אני יודע מתי אהפוך לצמחוני: ביום שבו אצטרך לשחוט במו-ידי את התרנגולת לשניצל, או להניף גרזן על חזירון, או על עגל שחור עיניים, בעל זרבובית ורודה ולחה, המלקק את כף-ידך, כדי לזכות בסטייק לארוחת צהריים. יש בזה מידה רבה של צביעות, אני יודע, אבל נוח לי, ולרבים אחרים מן הסתם, בעיוורון המכוון ובגישה הסינית הגורסת כי "אסור לאורח לראות מה מתרחש במטבח." (אני מסתמך על ספר הבישול של אהרוני). אין לי ספק שביום שבו יאלצו אותי לישון בחדר שבו "מונחים חלקי החזיר המבותר לשם קרור…הצלעיות וצלי החזיר, הכתפיים, הברכיים, הרגליים…" אנהג כמו בעלה החיוור של המספרת, פרנצין, שלא היה מסוגל לבלוע משהו מן השחיטה והסתפק בלחם יבש וקפה.

הגיבורה של הראבל, לעומת זאת, ממששת ומלטפת את נתחי הבשר החי שעה שהיא נרדמת, ומוקדם בבוקר, כאמור, חותכת מן השוק שני שניצלים ומטגנת אותם בחמאה, והרוק נוזל מפיה כשהיא ממתינה לסיום הבישול. וכך, התיאור של טקס השחיטה ומה שלאחריו, שלובש לעיתים מימד מיתולוגי בזכות אופי כתיבתו של הראבל, כאילו ירד אל השרשים הקמאיים של המהות האנושית, אל הצייד הקדום, החי בזכות כוחו, עורמתו וזריזותו ומתמודד עם החיה בתנאים שווים – מתפוגג לגמרי. איש השבט הנועץ שיניו בבשר הנא, הנוטף דם, הוא עניין אחד. שניצלים מטוגנים בחמאה הם כבר עניין אחר לגמרי. ובדרך אגב, יש תיאוריות המעלות את הטענה הלא-מרנינה שאבותינו הקדומים היו בכלל אוכלי-נבלות שגנבו חלקי-פגרים מן הציידים האמיתיים של הסוואנה, אבל זה כבר באמת לא קשור לנושא.

יש תרבויות רבות, וביניהן בלי ספק תרבות-המנגל המקומית, וגם זו שקדמה לה – של העוף הפולני המכובס – שבהן עצם מושג הצמחונות הוא נלעג, במקרה הטוב; במקרה הרע הוא מעורר עויינות וזעם, עד כמה שזה תמוה. קל להבין תרבות של מחסור ומצוקה שבה הבשר מסמל רווחה ושפע; אנשים שהיו פליטי חרב וידעו חרפת רעב לא יכולים לראות בצלי הבשר שעל השולחן דבר לא-מוסרי, וצמחונות עבורם אינה אלא קפריזה של בורגנים שבעים. אבל יש כידוע גם מודלים אחרים, מן המזרח הלא-אירופי (הספר "חזירים משוקצים ופרות קדושות" הוא ניתוח מרתק ומשעשע של הנושא), והפילוסופיה המפותחת היטב של הצמחונות במערב.

והנה, אם זקוק מישהו לטקסט ספרותי משכנע בגנות אכילת בשר, הרי הוא לפניו. באקראי או בכוונת מכוון? אין לי מושג. מאוחר יותר – כחלק מאובססיית ה"קיצור" התוקפת אותה, שבמהלכה היא גוזזת את שערה הארוך שהפך לאגדה מקומית, במעשה של חילול-קודש, התרסה נגד המוסכמות – היא קוטעת בגרזן את זנבו של הכלבלב שלה. הראבל יוצר כאן בלי ספק משל קטן על העידן המודרני, שבו הטכנולוגיה החדשה "מקצרת" הכל – בראש ובראשונה זמן ומרחק, למשל באמצעות הרדיו, המביא את קולה של תזמורת כלי-נשיפה מפראג אל העיירה הקטנה והמרוחקת, והמצאות אחרות. האם הכלבלב הוא הקורבן התמים של הקידמה במשל הזה? הכלבלב, שלא הצליח ליישב את ההקשר בין הכאב בזנבו לעוגת הקצפת שקיבל כתגמול על סבלו, ו"כבר לא רצה להיות חתיך לפי האופנה האחרונה", השתגע, כך שנאלצו לירות בו. והיא פורצת בבכי ואוטמת אוזניה לקול הירי, בחרטה אמיתית על המעשה הנמהר. אלטרנטיבות אחרות למעשה החיסול לא עולות לדיון.

כל מיני עובדות וקטעי-דברים צצים במחשבה באי סדר למקרא הקטעים הללו ב"תספורת": צייד בימי הביניים נועד לחשל את האבירים ולהכשיר אותם לקראת הרג בני-אדם בשדה הקרב. גידי גוב מלטף עגל בתוכנית הטלוויזיה הקולינרית שלו. ילדים מתעללים בחתולים. תרנגולות, בפרסומת אורווליאנית, מבקשות שיהפכו אותן לצלי. ילדים האוכלים המבורגר ומניחים כי הפרה שסיפקה אותו ביצעה פשע כלשהו, שבעבורו נגזר עליה מוות. סרט המציג טבעונים נלעגים, הנזהרים שלא להתעלל בגזר. הריגת בעלי חיים היא הקדמה הכרחית להריגת אנשים. הראבל הוא סופר גדול: הוא מספק חזיונות טורדי-מנוחה, מצליח לטלטל ולהעסיק את המחשבה בדפים ספורים, גדושי תיאורים חיים ורבי עוצמה המעסיקים את המחשבה ואינם מרפים. אולי לא לכך בדיוק התכוון. אבל את כוח כתיבתו הוכיח, כך או אחרת. אגב, הראבל מת בנפילה מהחלון כשהאכיל יונים. אני תוהה מה מסמל המוות הזה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

תגובה אחת בנושא “בוהומיל הראבאל – תספורת”

השאר תגובה