בנג'מין סמוֹק

שוב "יס" זורקת לחלל העולם כל מיני סרטים ללא התראה: הפעם סרט תעודי בשם בנג'מין סמוק, על זמר ודראג-קווין מן הדרום העמוק של ארה"ב. הוא כבר הוקרן בעבר, ואז התברר לי שכמעט בלי ששמתי לב הדהדה לי בראש השירה שלו ושל הלהקה שלו, סמוק, ימים ארוכים אחר כך.
סמוק בא ממקום שנקרא קאבאג'טאון, באטלנטה, ג'ורג'יה – סלאם סוריאליסטי המתייחד בתחביב שבו עוסקים שם רבים, קארטינג. הסרט צולם כשסמוק גסס מאיידס (הוא מת ב-1999) וקשה לעמוד בפניו: צעיר, רזה ונוטה למות, ופעמים נדמה שזה כמעט משעשע אותו, אבל לא באמת. זה סרט קורע לב. ומעל הכל מרחפת המוזיקה, וקולו הצרוד של בנג'מין סמוק, שבשמיעה ראשונה עשוי להשמע כמו הכלאה של ניק קייב, לו ריד ותום וויטס (אני מתנצל בפני ציבור הקוראים שהשמות הללו לא אומרים לו כלום. זה קורה לי הרבה כשאני קורא ביקורות מוזיקה.) בעיקר תום וויטס, צריך לומר – בכמה מקומות ברשת מזכירים את הדמיון, או ההשפעה – בקול ובסגנון המוזיקלי, בשימוש בכלים כמו צ'לו, בנג'ו וקורנט (יש לזה שם עברי?); אבל אם וויטס מאמץ תדמית קלאסית של נווד שיכור, דמות עם מסורת אמריקאית ארוכה ומכובדת, אבל היסטורית, אפשר לומר, סמוק הוא דמות-שוליים מעודכנת לסוף שנות התשעים: לא וויסקי אלא ספיד, ומריחואנה, שהיא, כך אמר בסרט, כמו אוויר לנשימה, ו-HIV, כמובן.
לסמוק יש שני עדי אופי מוזיקליים, פטי סמית המופיעה בסרט ומדברת עליו בהערכה עצומה, וגם הקדישה לו שיר, ומייקל סטייפ מ-REM. אבל משום מה קשה מאוד להשיג דיסק שלו: בסניף האוזן השלישית הסמוכה למקום מגורי הוא לא מופיע אפילו בקטלוג הממוחשב, ומשתמשי קאזא לא מכירים בקיומו. יש אתר המוקדש לזכרו אבל אלא שהוא לא עולה בדרך כלל. אבל אפשר להשיג אותו ברשת, כאן.

אולי תרצו לקרוא גם את:

תגובה אחת בנושא “בנג'מין סמוֹק”

השאר תגובה