פאפא

לפני כמעט עשור ראיינתי את פרודרומוס פאפאוואסיליו, שנודע בכינוי פאפא, קפריסאי שהיה אז בשנות השבעים לחייו. פאפא אינו דמות מפורסמת מאוד, אף על פי שבמהלך השנים נכתבו ושודרו עליו מדי פעם כתבות עיתונאיות, בארץ ומן הסתם גם בקפריסין; הוא נפטר ביום שישי, ולא זכה לחזור לעירו פמגוסטה, שאליה התגעגע מאז נאלץ לעזוב אותה במלחמת האזרחים בקפריסין ב-1974, אז הפכה לחלק מן האזור התורכי באי.
 
פאפא היה איש רב-קסם ושופע חום אנושי שבו אפשר היה לחוש אפילו במפגש קצר ומזדמן. היו לו חברים קרובים רבים בארץ. הוא היה מעורב, מתוך בחירה אידיאולוגית, בתהפוכות ההיסטוריות של האזור מגיל צעיר; סיפור החיים שלו מרתק ונוגע שוב ושוב בפליטות, גירוש ועקירה. פאפא שפע סיפורים ואנקדוטות אינספור, בין השאר על גולדה ועל יצחק שדה, על בן-גוריון (שעבורו השיג עותק של כתבי הפילוסוף אאורופידס, במקור היווני) ועל דמויות נשכחות יותר; הנה תקציר קורותיו – – 
 

 

הוא נולד ב-1919 בלימניה, כפר סמוך לפמגוסטה, ונהנה לתאר ילדות פסטורלית בכפר מסורתי; אחר כך נשלח לבית-ספר תיכון בעיר ודי מהר פיתח מודעות פוליטית והפך לאקטיביסט. מיד עם תום לימודיו, ב- 1937, היה ממייסדיה של תנועת האיגודים המקצועיים בקפריסין, שנחשבה בלתי ליגלית בעיני השלטון הקולוניאלי הבריטי אבל הפכה חוקית בתוך שנה, אחרי שהוגשה לשלטונות הבריטיים עצומה בה נטען שאין הגיון לאיסור במושבה בריטית בה חלים חוקי הממלכה, המתירים התאגדות כזאת. ההיתר הזה היה לדבריו תפנית שהשפיעה ישירות ובאופן עמוק על חייהם של תושבי האי: הוא תרם לשיפור תנאי העבודה ותנאי החיים בכלל של רוב התושבים.
 
ב-1941 הצטרף למפלגת AKEL – מפלגת הפועלים הדמוקרטית, מפלגה סוציאל-דמוקרטית שנוסדה באותה שנה; המפלגה תמכה במאמץ המלחמתי נגד הנאצים, במקביל לשאיפה להשתחרר מהשלטון הבריטי – מצב המזכיר את עמדת היהודים בארץ באותה עת. פאפא התגייס, מתוך מניעים אידיאולוגיים, לצבא הבריטי והוצב במצרים, ובעת שירותו הצבאי התחיל סיפור האהבה שלו, ההזוי-משהו, עם היהודים, שכמה מהם פגש בצבא הבריטי; המאורע המכריע, לדבריו, התרחש ברחוב פנורמה בחיפה, בעת  חופשתו הראשונה מן הצבא הבריטי. האונייה שלו הפליגה ממצרים דרך חיפה, והוא עמד עם חבר על הכרמל והביט בנוף, ואחר כך באנשים – שנראו לו נוגים וטרגיים, בניגוד בולט לנוף המקסים – ומשהו קרה לו. זה קרה ב- 25 בדצמבר, ערב חג המולד, 1945. אז החל להתפתח העניין המתגבר שלו בשואת יהודי אירופה ובלאומיות היהודית.  
 
ב-1946 נודע לו בחשאי מפיו של איש ארגון הג'וינט, צ'רלס פסמן, על התוכנית הבריטית לבנות בקפריסין מחנות עבור המעפילים היהודים שנמנעה כניסתם ארצה; פסמן ביקש את עצתו, ופאפא הציע לפעול בשני מישורים. ראשית, לארגן מחאה בקרב הקפריסאים נגד התוכנית הבריטית – אולם הסיכוי שהדבר יביא לשינוי ההחלטות הבריטיות היה קטן. במקביל, הציע להתארגן במישור המעשי – לדוגמא, לרשום את הג'וינט כארגון פילנטרופי מוכר; כסוכן מנוסה הכיר היטב את החוקים וההטבות של רישום מסוג זה. הרישום איפשר לפתוח משרדים מקומיים, להעסיק עובדים – בהם רופאים ואחיות – במחנות, העניק פטור ממסי יבוא, להביא לקפריסין ציוד ואספקה. השניים ניסחו מכתב למזכיר הקולוניאלי בניקוסיה; התשובה התעכבה, ופאפא החליט לפנות לעתונות הבריטית. ידיד מן הצבא הבריטי, ג'ורג' בואלר, היה עתונאי ב"דיילי הראלד", שופרה של מפלגת הלייבור השלטת בבריטניה, ויזם את מינויו של פאפא לכתב המקומי של העתון בקפריסין; הוא העביר אם כן לעיתון ידיעה מנוסחת בדרמטיות, ובה פרטים על התוכנית הבריטית להביא פליטים יהודיים לקפריסין, ודיווח על התנגדות הקפריסאים ליישומה. עוד לפני שפורסמה הידיעה, העביר אותה העיתון למשרד החוץ הבריטי, ובאותו לילה, בחצות, אושרו כל בקשות ארגון הג'וינט.  
 
זאת הייתה תחילת פעילותו המחתרתית-למחצה, שבמהלכה הפך למעין דמות-אב מיטיבה של הפליטים היהודים במחנות בקפריסין וסייע לארגוני המחתרת השונים שפעלו שם. מחאת תושבי האי נגד הקמת המחנות נבעה ממניעים שונים, אבל קל להאמין לפאפא כאשר סיפר שיותר מכל נגע ללבו מראה המון הפליטים שירדו מן האוניות הרעועות, והוודאות שפיעמה בו, שאין לכלוא שוב את פליטי המחנות הנאציים. כמו ותיקי מחתרת רבים פאפא שמר על חשאיות בעניינים מסוימים גם כעבור שנים רבות, אבל נראה שיצר קשרים בין המחתרת הקפריסאית EOKA לאנשי ההגנה, לאור זהות האינטרסים של הארגונים – המאבק בשלטונות בריטים. בו בזמן היה סוכן מקומי רשמי של הג'וינט. ב-1948 ביקר בארץ, ישב בכסית ונפגש עם גדולי האומה, "מבן-גוריון ומטה." 

פאפא מימין (כנראה) על סיפון האוניה פאן יורק, ברקע פאן קרסנט, סמוך לפמגוסטה, 1948.

בסרט "אקסודוס" מופיעה דמות שנדמה לי שהיא מעין קריקטורה המבוססת במשהו על דמותו; אבל האונייה אקסודוס לא הגיעה כלל לקפריסין; מעורבותו העיקרית הייתה באחד משיאיה האפיים האחרים של התקופה, הגעתן אוניות המעפילים הגדולות ביותר, פאן-יורק ופאן קרסנט לקפריסין. הוא לא טיפל רק בפליטים אלא חבר לקברניטי שתי האוניות, גד הילב ואייק אהרונוביץ', ויחד טיפלו באוניות ושמרו על כשירותן על מנת שישמשו בעתיד את הצי. הנפת דגל ישראל על האוניות עם הכרזת העצמאות הוא אחד הזיכרונות הטעונים ורבי העוצמה ביותר שנשא עמו כל חייו.   
 
בתום המלחמה החליט להקים עסק משלו – סוכנות אוניות; הסוציאליזם שלו לא הפריע לו להצליח בעסקים. הוא הפך לסוכן של חברת צים וקרא לחברה שבבעלותו בשם העברי "שֹהם" (כשמה של סוכנות האוניות הישראלית של צים דאז.) עם השנים התרחק מפעילות פוליטית אבל שמר על מעורבות ציבורית במועצת העיר של פמגוסטה ובגופים רבים נוספים, כמו הצלב האדום. אבל ב-1974 פרצה מלחמת האזרחים בקפריסין והצבא התורכי פלש לצפון האי.
 
פאפא היה בלונדון עם פרוץ הקרבות; בארץ התארגנה, באורח ספונטני לחלוטין, רשת סיוע התנדבותית. פאפא רצה, יותר מכל, להגיע בהקדם לקפריסין, אולם על האי הוטל מצור ימי ואוירי ולא היתה כל דרך מוסדרת להגיע לשם. חבריו נערכו למבצע שהיה בו משהו מאווירת הימים הרחוקים של המאבק במחתרת. ספינת הדיג "גלים" של הקבוץ המאוחד נבחרה לשמש כפורצת המצור. הפעיל אותה צוות מתנדבים (פאפא נשא בארנקו רשימה עם שמותיהם: דוד מיימון מעין חרוד, נתן הכהן מדפנה, נסים כהן ממעגן מיכאל, אלון אונגר וגלעד אמיר משדות-ים) והספינה יצאה לדרכה בלילה. עם שחר הגיעו ללרנקה. זוהי מחווה שגם עליה דיבר פאפא בהתרגשות עצומה.
 
המצב באי טרם התייצב; פאפא עוד הספיק לחזור לביתו בפמגוסטה, ניהל מגעים עם כוחות האו"ם וטיפול בבעיות מקומיות שונות. הוא ביקר גם בביתו, והאמין שמצב המלחמה הוא זמני ושבקרוב יחזרו הדברים לקדמותם. כשיצא מפמגוסטה, היה בטוח שישוב אליה תוך כמה ימים. "הטעות הגדולה שלי", הוא אמר, "הייתה שלא לקחתי באותו ביקור אחרון את רשימותיי וניירותיי, בהם מכתבים מבן גוריון". למעשה, לא לקח עמו דבר. "מעולם לא דמיינתי שמישהו יכול להישאר הרחק מביתו נגד רצונו". הוא המשיך וסיפר איך הוא נסע לכיוון לימסול עם בתו ובעלה. בדרך רצו למלא דלק, והתברר לו שיש ברשותו רק 5 פאונד, ואז הכתה בו לפתע ההכרה במצב: אי ודאות, חוסר בטחון, ערעור פתאומי של כל המוכר והידוע – תחושות של פליט.
 
פאפא התיישב בלימסול, והחל בתהליך של שיקום. הוא עסק בסיוע לגולי פמגוסטה, ששמרו על מערך ארגוני שפאפאואסיליו היה אחד ממנהיגיו. הוא מונה לאחראי על הטיפול והשיקום של הפליטים הקפריסאיים. אחת ההחלטות המרכזיות של הגולים מפמגוסטה היתה לשמור את כל החברות והמוסדות המוניצפליים פעילים: קבוצות ספורט שמרו על שמן, וכן מפעלים תרבותיים, אגודות רופאים, עוד"ים, אגודים ספנותים וכ'. הגולים קיבלו מן הממשל בנין בו מתרכזות הפעילויות. נערכות בחירות ופעילויות שונות. פאפאואסיליו מונה לראש העיר של פמגוסטה בגולה. כ-60,000 גולי פמגוסטה מפוזרים כיום בעיקר בערים לימסול, לרנקה, ניקוסיה ופאפוס. רבים הגרו לארצות אחרות.
 

כאמור, זה רק תקציר תמציתי ביותר של תולדותיו. הוא היה דמות מרתקת ומקסימה ואני מקווה שעוד ייכתב עליו יותר.

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

8 תגובות בנושא “פאפא”

  1. במאמר שצורף לא התיחסת כלל לתרומתו לשרותי הביטחון של ישראל.
    ראה מאמר של איתן הבר בידיעות בנושא.

  2. בעניין "תרומתו לשרותי הביטחון של ישראל": זה עניין קצת אפלולי, וחשאי, ומעורפל, במכוון, כמובן. וגם הבר – שכתב – זה מה שראיתי – רק הספד קצרצר ולא מאמר – מזכיר אותו רק בחצי מילה; פאפא עצמו, צריך לומר, הכחיש בתוקף כל קשר למוסד (ראה ראיון עם יוסי מלמן
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=489646&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

    אבל כמובן שהכחשתו אין פירושה שלא העניק שירותים כלשהם. בכל מקרה אתה מבין שאני לא יכול לכתוב על מה שאין לו שום סימוכין רשמיים.

    אני מקווה שעוד יכתבו ויספרו עליו, ואם אפשר יהיה לספר דברים מעניינים אחרים, למה לא. הוא היא אדם מרתק ומקסים.
    אגב השם הנכון אינו פאפה וסילי אלא פאפאוואסיליו (במילה אחת) ושמו הפרטי – פרודרומוס (השם היווני של יוחנן המטביל)

  3. הייתה לי הזכות להכיר את פפה במסגרת עיסוקי בעמותה לקידום ישראל קפריסין. איש רב פעלים צנוע ומעל הכל טוב לב. ממנו שאבתי את התאווה לעזור לקפריסאים רבים שבאים לארצנו לטיפולים רפואיים ארוכים ומיגעים.
    לקפריסין הגעתי עוד ברחם אימי על סיפון "האוניה" פאן קרשאנט ונולדתי במחנות במאי 1948 סמוך למועד קום המדינה. מפפה שמעתי רבות על פעילותו הרבה המבורכת ותוך לקיחת סיכונים עליו ועל משפחתו אבל במסירות שקידה והתמדה כמו שרק הוא ידע. בעל אישיות אצילה ונפש טובה וחמה כמילות השיר "איפו ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה ???" צר לי על הסתלקותו מאיתנו לישראל יחסר ידיד אמיץ ונאמן.
    יהי זכרו ברוך
    ז ה ב י ת .

  4. פעם כאטשר המושג נאמנות היה עדיין עיקרון צימי שנשמר החל ביהודה רותם ויחסין עם פאפא כאשר שלח מהארץ סיפינות דייג לחלץ את פאפא ומשפחתו מאזור הכיבוש התורכי לימים ברוח זאת כאשר הגעתי לנהל את עיסקי צים באיטליה לימים כאשר הגעתי לאיטליה מצאתי את קפטן אוטוליץ זקן מוזנח בעיירה מון-פלקונה וארגנתי לו ג'וב כשמאי מכולות הכול בשם צים שהנאמנות שלה הייתה שם דבר בזירה האיטלקית יש לזכור שהתחרות בספנות היא לא רק על מטענים אלה גם על עובדים טובים עובד טוב מחוזר עי כול החברות בזירה והפגנת נאמנות מצד החברה לעובדיה היא כלי תחרותי שהכלכלנים הרובוטים לא מסוגלים להבין אחר כך כאשר כבר ניהלתי את כול הזירה האיטלקית בחגיגות יובל החמישים של החברה דאגתי להביא אותו לגנואה כאורח כבוד מכובד וכסמל לאיטלקים שעזרו להביא עולים מאירופה העשנה ממלחמת העולם הכול למען יצירת אמפטיה איטלקית לחברה שלנו ההצלחה הייתה גדולה
    אסכולת הנאמנויות התחילה ביהודה רותם ששלח ספינות דייג לחלץ את ידידנו פאפאווסיליו בזמן הכיבוש הטורקי של קפריסין גם אצל מתי מורגנשטרן נאמנויות הין בסיס ונכס אדיר עוצמה עדני סימקין העצים את השיטה וראו לאן הגיעה הוא או האקדמאי שהחליף אותו ולעולם לא הבין בדיוק במה מדובר

  5. הנאמנים עד כלות באיטליה "טאציה" בליבורנו "אנג'לו-רומא" גם בליברנו משפחת "מרצול"ו בנפולי כולם נאמנים לחברת צים נבגדו אחד אחד בעידן הכלכלנים האקדמאים החל בגודר ואחרין וככה התחילה שקיעת צים בזירה זאת שם הייתה מוביל מספר אחד במשך שנים

השאר תגובה