ביקורת מסעדות

א. תמוז

 

 נניח שאתם גרים במנהטן, ושומעים ש- [הכניסו כאן את שמו של שחקן שאינו כוכב הוליוודי גדול אך אהוב על יודעי-ח"ן ולקטורים בפסטיבל סאנדנס] פתח בית-קפה שמארח גם מופעי תיאטרון ומוסיקה; מקום קטן, איכותי וסימפטי – לא תלכו לראות במה מדובר? עם תקווה סמויה שאולי, במקרה, תפגשו את האמן שאתם כה מעריכים? כך עשינו כששמענו שסלים דאו – בלי ספק אחד השחקנים המעולים בארץ, ואחד החביבים עלי ביותר, מאז אוואנטי פופולו ועד מסעות ג'יימס בארץ הקודש – פתח קפה-מסעדה בשם תמוז בוואדי ניסנאס בחיפה.
 
בפעם הראשונה הגענו בשבת בצהריים. המקום היה כמעט ריק. בפתח, על שרפרף, ישב סלים דאו, ושיחק עם בתו הקטנה סלינה. באווירה משפחתית לגמרי ישבנו לאכול וניהלנו שיחת חולין – בעיקר אודות סלינה, אבל גם על ההצגה האחרונה שראינו בהשתתפותו, סופמשחק של בקט, בבימוי ייחודי של דודי מעיין, ועל הקושי בשיווק של תיאטרון איכותי ונסיוני. סלים דאו סיפר ששיפץ את הבניין הישן במו ידיו, עם חבר טוב שגם שמו סלים; אשתו, סוהאד, אחראית על המטבח והיא המליצה לנו על המנות. רגע של מבוכה נרשם כאשר מלקוביץ' – סליחה, סלים דאו – הגיש לנו את האוכל בעצמו: אמרנו לו שאנו נבוכים, אבל סלים הרגיע אותנו. לרוב הוא לא ממלצר, אבל אחד מאנשי הצוות התחתן באותו יום. האוכל היה מצוין: בין השאר אכלנו קציצות חובייזה.
 
בפעם השנייה הגענו בערב, עם חברים, והפעם המקום היה מלא. החמצנו הופעה של נגני ג'ז שכבר ארזו את הכלים כשנכנסנו. אבל בשולחן לידנו ישב בחור צעיר עם עוּד, ניגן להפליא, ואז החלה עוד אורחת במסעדה, צעירה עם שיער-רפונזל ארוך ארוך (אבל שחור) לשיר. הקשבנו די בהשתאות, על בירה טייבה ועראק זחלאווי. כשסיימה לשיר, החליפה אותה המלצרית, שהתיישבה לשולחן ופתחה בדואט עם נגן העוד, שהסתיים באינת עומרי הבלתי נמנע. האורחת והמלצרית נשמעו שתיהן כמו זמרות מקצועיות לחלוטין. אולי זה תנאי קבלה לעבוד במקום.  
 
הפעם השלישית, השבוע, הייתה בארוע פרטי שהוזמנו אליו (קשרים, קשרים –) בהשתתפות די הרבה דמויות ידועות-שם, כולל אחד השכנים מרשימות; החווייה הייתה ייחודית והאוכל – נהדר.  
 
ובמילים ההולמות את הז'אנר: האוכל מצויין, השירות קשוב ולבבי, האווירה משרה רוגע ושמחה, וסלים דאו שם. אין ספק שנחזור.
 
"תמוז", קפה תיאטרון-מסעדה של סלים דאו בוואדי ניסנאס בחיפה (רחוב הוואדי 50)
 
ב. הבית של סבא וסבתא שלי  

על מדרגות המטבח, רחוב טבריה 15.

בשנים האחרונות עקבתי בעניין מסויים אחרי מאבק ציבורי  להצלתו של בית-אבן ישן ברחוב טבריה 15 בחיפה. המאבק הצליח, הבית שופץ והפך למתנ"ס שכונת הדר. מדי פעם עברתי שם וראיתי את השיפוץ מתקדם. בסופו של דבר נעלם השער שבנה דוד שלי, ונעלמה גם גדר המתכת המוזרה שתחמה את המרפסת, בה נהגו סבא וסבתא שלי לשבת אחר-הצהריים ולארח מבקרים.

סבא וסבתא שלי פונו מביתם לקאראווילות בהרי-אוראל ובאוזבקיסטאן, אחר כך הגיעו לארץ והתיישבו בבית-האבן הנאה בהדר, שבעליו המקוריים התפנו, שלא מרצון, יש להניח, לקאראווילה משלהם, אולי בביירות. הם גרו שם בדמי מפתח, עם משפחה נוספת. הקומה הראשונה חולקה לשניים באופן שרירותי לגמרי, והדירה של סבא וסבתא שלי הייתה משום כך בעלת תכנון מוזר למדי. הקומה העליונה הייתה סגורה, ועמד שם שלט מסתורי – "המוזיאון האתנולוגי." אחרי שהלכו לעולמם עמד הבית ריק וסגור, עד שמישהו החליט להרוס אותו, ואנשי שכונת הדר החליטו להיאבק בהחלטה, והצליחו. 

חצר הבית לפני השיפוצים, כלומר בשנות השישים המוקדמות

כשראיתי שלט חדש של בית-קפה ומסעדה על גדר האבן, הייתי חייב לעצור ולהציץ, רק כדי לראות את הסלון של סבתא שלי, ובעיקר את רצפת האריחים הארמניים. שמחתי להיווכח שהרצפה, בצבע חום-אדמדם, נותרה שלמה. גם הדלתות המקוריות ותריסי העץ הישנים שופצו. החצר, שהיו בה ערוגות-אבן ועצי זית ותמר, רוצפה באבן, אבל רוב העצים נותרו, ואולי ניטעו אחרים.

ביום שישי באנו לקפה-מסעדה קיזלר'ס. מטבח המסעדה עומד במקום שבו עמד המטבח של סבתא שלי, אבל התרחב לכלול גם את חדר-האמבטיה והשירותים שהיו צמודים אליו. בסלון ועל חלק מחדר השינה עמדו ביום שישי שולחנות ועליהם כלים נאים והרבה מנות ססגוניות לארוחת בוקר מאוחרת. נדמה לי שזה היה מוצא חן בעיני סבא שלי: הוא חיבב ארוחות בוקר דשנות ומאוחרות, עם מבחר גדול של גבינות, דגים מעושנים ומלוחים, ריבות ועוד מעדנים נדירים שמצא כנראה בדוכני הימאים בעיר התחתית. סבתא שלי הייתה מעריכה את ההגשה הנאה והכלים המרשימים. חיפשתי כתמי-צבע על הרצפה, במקום בו עמד כן-הציור הישן של סבא שלי.

פנים הדירה ומבט למרפסת – ציור של סבא שלי, שחתם בשם "קלונימוס" למרות ששמו האמיתי היה מפואר ואקזוטי למדי.

בפינת הסלון עמד רהיט כבד וכהה, שכמה מזיכרונות הילדות המוקדמת שלי קשורים בו: נהגתי להיכנס לתוך האפלולית ולסגור את הדלת, כמעט לגמרי, מותיר רק פס אור דק; הרהיט הזה היה המזווה, והוא היה עמוס שימורים – סרדינים פורטוגליים (עם מפתח לגלגול המכסה), בשר-בקר מאמריקה, חלב ממותק מהולנד. מערת אלאדין שאוצרותיה נוצצים בכסף וזהב עמומים של קופסאות-פח.  

דיברנו קצת עם הבעלים שביקש לדעת אם יש לנו תמונות ותיעוד של הבית. אחר כך ישבנו לאכול – בראנץ' במחירי הכרות – בחדר שהיה פעם הדירה של השכנים, משפחת רבינוביץ'. הסכמנו עם הסועדים בשולחן הסמוך שהאוכל מצויין והמקום שקט וסימפטי ביותר. שכנתנו נזכרה בילדותה ברחוב הלל הסמוך, ממנו צפתה בילדותה בהתרגשות אל נמל חיפה, לראות איזו אוניית נוסעים הגיעה. ככל שהתאחרה השעה המקום הלך והתמלא – כנראה שכתבה שפורסמה על המקום במקומון כלבו לפני שבוע או שבועיים עשתה את שלה.

גם לכאן אחזור, אני מניח. האוכל טעים והחדרים משרים עלי איזו אוירה מהורהרת ונוסטלגית. חוץ מזה הבטחתי תמונות.
 
 קיזלר'ס, רח' טבריה 15, חיפה.
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

5 תגובות בנושא “ביקורת מסעדות”

  1. והעיתוי מעניין. אפרופו ההתנתקות. אנשי גוש קטיף מתעקשים להרוס את ביתם ולא להשאיר שריד – אינסטינקט שבאופן אישי קשה לי מאוד להזדהות אתו (אם כי במשאל לגמרי לא מחייב נראה לי כי רבים מחבריי דווקא מזדהים אתו לגמרי). למה לא להשאיר זיכרון, למה לא להשאיר אפשרות של ביקור חוזר, של נוסטלגיה אי שם בעתיד למה שהיה בעבר, כמדינה שנאחזה רבות ונואשות בארכיאולוגיה כדי למצוא הצדקות לקיום שלה בהווה, מוזר בעיני הנסיון למחוק כל עדות ליישובים שהיו
    .

  2. האם ידועה למשהו מהקוראים העובדה שנמצאה בת ים מתה בגל הצונאמי?

    שמעתי שיש תמונה ?

    הייתי רוצה לקבל אנפורציה עדכנית בנושא…

השאר תגובה