ציד הכרנש The Hunting of the Snark

מאת לואיס קרול

התייסרות בשמונה חנקים

חנק ראשון: הנחיתה

חנק שני: נאום הבלן

חנק שלישי: ספורו של הבשלן

חנק רביעי: הציד

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

חנק שישי: חלומו של הבורר

חנק שביעי: גורל הבנקאי

חנק שמיני: ההעלמות

 

חֶנֶק ראשון: הנחיתה

בדיוק המקום לכַּרְנָש!" קרא

הבָּלָן, והנחית בזהירות

את צוותו; אוחזם בקצה-שערה

מעל גובה גלי הגיאות.

 

"בדיוק המקום לכַּרְנָש!" שנית

זאת אמרתי, וזה מעודד.

"בדיוק המקום לכַּרְנָש! בשלישית:

כל משפט כפול-שלוש הוא אמת."

 

הצוות הושלם: הוא כלל בּוּרְסְקִי

בּעל מפעל בָּרְדַסִים –

בּוֹרֵר, אשר בא ליישב סכסוכים –

וּבּרוֹקֶר, שמאי-נכסים.

 

בּילְיַארְדֶר אחד, עצום-כּשרון

קיבל את חלקו, ועוד זֶרֶת –

אך בּנקַאי, ששכר טרחתו כְּמִיליון

החזיק בכספם למשמרת.

 

היה גם בּוֹנֶה. תחרה הוא רקם

או צעד לו מצד אל צד:

ותכופות (כך נטען) מטביעה הצילָם –

אם כי איש לא ידע כיצד.

 

היה שם אחד לו יצאו מוניטין

כי שכח, כשעלה לספינה,

מטריה ושעון, טבעות, תכשיטים

ובגדים שלדרך קנה.

 

על מעל ארבעים ארגזים ארוזים

בקפידה, שמו הודפס בבירור:

אבל הוא שכח זאת לומר, ואז הם

השאירום על החוף בלי הרהור.

 

אבדן הבגדים לא היה כה נורא

כששבעה מעילים על שכמו,

ושלושה מגפיים – אך רע מכל רע

הוא לגמרי שכח מה שמו.

 

הוא ענה ל"אתה!" או לסתם צעקה כמו

"טַגֵּן לי!" או "קְלֵה לי פֵּאַה"!

ל"איך 'תה קורא לו?!" ו"נו, זהו, מה שמו"!

ובעיקר ל"בֹּא הנה, אַה"?"

 

ולמי שחפץ במילים קצת בוטות

היו עוד שמות בם כּוּנַה:

חבריו הקרובים קראו לו "פָּמוֹט",

ואויביו "טוּגַנֵי גבינה".

 

"צורתו גמלונית – בינתו עמומה – "

(הבּלָן כך העיר, נרגש)

"אבל אֹמץ-לִבּוֹ מושלם! וזה מה

שצריכים כדי לצוד כרנש"!

 

הוא צחק עם צבועים וטלטל בחוצפה

ראשו מול מבטם האכזר,

ויצא לטייל, כף-בכף, עם דובה,

רק למען הספורט," כך אמר.

 

הוא היה הבַּשְלַן; התברר אחר כך

הבלן התפלץ, האומלל –

שאפה רק עוגות חתונה, ולכך

לא היו חומרים בכלל.

 

לאחרון ספנים נייחד הערה:

הוא נראה כשוטה הכפר,

אבל מחשבה יחידה בו ניקרה:

"כרנש" – ולכן נִשכַּר.

 

הוא היה מין שוחט-ובודק; והצהיר

אחרי כשבוע בַּיָם,

שידע להרוג רק בּוֹנִים; אז החוויר

הבּלן וקולו נדם.

 

אחר כך הסביר, מרעיד קולו,

שעל הסיפון, בעצם,

מתגורר הבונה המאולף שלו

ומותו יגרום לו רוב-עצב.

 

הבּוֹנֶה זאת שמע ועינו מחה,

ומחה וכולו נרעש:

הפתעה מדכאת שכזו מבריחה

כל עונג מציד הכרנש!

 

הוא בתוקף דרש כי אותו הברנש

בספינה נפרדת יוסע

אבל הבלן התנגד כי חשש

לקלקל את תוכנית המסע.

 

הניווט הוא חוכמה מסובכת מאוד

גם כשיש רק ספינה יחידה,

וחושש הוא שלא יוכל לעמוד

בעוד משימה כה כבדה.

 

אשר לבונה – אין ספק, הוא חייב

לרכוש בגד חסין-סכין –

כך אמר הבּשלן – ולבטח חייו

בחברה בעלת מוניטין;

 

זאת אמר הבנקאי, ומיד ביקש

למכור (במבצע מיוחד)

שתי פוליסות: אחת נגד אש

ושניה לנזקי ברד.

 

ובכל זאת, מאז אותו יום קודר,

כשבודק לצדו הפסיע,

הביט הבונה לכיוון האחר

ונראה ביישני להפתיע

 

חֶנֶק שני: נאום הבָּלָן

 

הבלן זכה בשבחים עד בלי די –

כה גמיש הוא, רב-חן ועניו!

וכזאת רצינות! הוא חכם, בודאי

זה תכף ניכר מפניו!

 

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח

בלי שום יבשה בקצותיה:

והצוות כולו עלז, כשנוכח

כמה קל להבין צפונותיה.

 

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,

קווי-אורך, חוגים ותחומים

שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה  –

אלה סתם סימנים מוסכמים!

 

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת

שוניות ואיים מלוא שטחן!

אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית

חכמת הניווט: דף לבן"!

 

זה היה מהולל ומקסים, אבל

חיש נודע – הקברניט המושלם

מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על

שום שיטה לשייט בים.

 

הוא היה קצת כעוס, אך חילק בלי היסוס

הוראות מביכות עד בלי די.

כשקרא: "הגה שמאלה! שמור על הקוּרְס"!

מה אמור לעשות ההגאי?

 

לעתים מוט-ההגה הסתבך בתרנים

הבלן, מהורהר-ארשת,

ציין – זה נפוץ: באקלים משווני

הספינה, איך לומר, "מתכרנשת".

 

אך עיקר הצרה התגלעה בהכרח

כשאמר, מצוברח ומאוכזב

שציפה, לפחות, עם רוחות ממזרח,

לא לשוט לכיוון מערב!

 

אך בתום התלאות הם הגיעו לחוף

עמוסי מזוודות ותיקים:

והצוות היה די אומלל מהנוף

שכלל רק נִקְרוֹת וצוקים.

 

הבלן, שהבחין במורל ששקע

סיפר, בקול בַּרִיטוֹן

בדיחות ששמר לתקופת מצוקה

אך הצוות המשיך לרטון.

 

הוא חילק להם גרוג בנדיבות, מלוא הכף

וביקש שישבו למולו

אז הודו שנראה נאדר ונשגב,

כשעמד ונשא משלו:

 

"ידידים, רומאים, בני ארצי – האזינו"!

(כמוהם, חובב ציטוטים היה:

הם הריעו "הידד!" ולחייו כוס שתו

כשחילק לכולם עוד מנה.)

 

"הפלגנו חודשים, הפלגנו שבועות

(ארבעה באחד, בערך)

ועד כה, ידידי, לא ראינו שום אות

או סימן לכרנש בדרך.

 

הפלגנו שבועות, הפלגנו ימים

(שבעה לאחד, בממוצע)

אך כרנש, שאליו לבותינו הומים –

לא קצה חוטם ולא נוצה!

 

שמעו, אנשי: ברצוני בו לתת

חמישה סימנים מובהקים

על פיהם תזהו בכל שתיפנו את

הכרנש המקורי, החוקי.

 

אציגם כסדרם: הטעם, כידוע

הוא קלוש וחלול, אך פַּריך;

עם ניחוח עדין של אורות-תעתוע,

כמו מכנס שקצת צר בַּיָרֵךְ.

 

הרגלו לאחר בשינה, הן תודו,

מופרז בהחלט. די לומר

שאת פת-הערבית בין ערביים סועד הוא:

צהריים, ביום המחר.

 

הסימן השלישי: תפישתו קצת איטית

ואם תספרו לו בדיחה,

יאנח, כנתון במצוקה אמיתית,

וחידוד ימלאו מבוכה.

 

רביעית, הוא חובב תאי-מלתחה

ונושאם על גבו בלי הפסק.

זה מוסיף – הוא טוען – ליפי הזריחה –

טענה בה ניתן לפקפק.

 

חמישית: שאפתנות. ונפנה בהמשך

את שני הסוגים לפרט:

ולהבדיל בין הזן המנוּצֶה, שנוֹשֵךְ

והזן המשֹוּפָּם, ששורט.

 

כי על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק,

חובתי להיות גלוי-לב:

בחלקם הם בּוגַ'מים – "  וכאן הוא הפסיק

כי פתאום הבשלן התעלף

 

חֶנֶק שלישי: סיפורו של הבַּשְלָן

 

העירוהו בתופין, העירוהו בקרח

העירו בחרדל ובצנון –

העירו בריבה ובעצות של תרח –

חדוּ לו חידות הגיון.

 

כשחזר לחושיו, הזדקף בגניחה

וסיפר את סיפור היגון;

הבָּלָן קרא: "הַס!" דממה, אף צווחה"!

ודנדן, כולו נרגש, בפעמון.

 

היה שקט מוחלט! בלי צווחות ויבבות

אף לא נהימה או שיעול

כשסיפר אותו "הוֹ!" את סיפור היגון

בסגנון של לפני המבול.

 

"אבי היה איש ישר, אך רש" —

"תדלג!", הבלן כה  זירז –

"אם החושך ירד, אין סיכוי לכרנש –

אין לנו שנייה לבזבז!"

 

הוא יבב: "על כל ארבעים השנים

אעבור בשתיקה, עד לעת

בה לקחתם אותי אליכם לספינה

בציד הכרנש יד לתת.

דודי היקר (שעל שמו אני נקרא)

העיר, כשנפרד לשלום – "

"דלג על הדוד!" הבלן קרא

ובכעס עִנבֵּל בפעמון.

 

"הוא אמר לי אז כך" – העניו מכל שח,

"אם כרנש הוא כרנש, זה בסדר.

הוא כלל אינו רע – בתור צלי בקדירה

וטוב להסיק בו החדר.

 

הוא ניצוד בגביעון – ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה ירדפוהו;

מאיימים על חייו במניה של רכבת;

בחיוך וסבון יכשפוהו – "

 

("בדיוק השיטה," הבלן הנועז

להעיר בסוגריים חש,"

בדיוק זו הדרך – כך אמרו לי אי-אז

שבה יש ללכוד כרנש"!)

 

"אבל, בני הקוֹרֵחַ, שמור נפשך:

כי אם כרנשך הוא בּוּגָ'ם –

פתאום, ברכות, תיעלם ואינך,

ושוב לא תיראה לעולם"!

 

"וזה הדבר המייסרני בצוּץ

זכר מה שאמר עם מותו:

ולבי – הוא כמו סיר שחלב חמוץ

עולה וגולש משפתו!

 

וזה הדבר" – " כבר שמענו את זאת"!

אמר הבלן בחימה.

אבל הבשלן ענה: "בכל זאת

זה מה שמטיל בי אימה!

 

"בלילות, על דרגש, אחלום: הכרנש

נאבק ונלחם בי בסתר!

אבשלו בקדירה, באותו חלום רע

ואסיק אתו את החדר."

 

"אך אם פעם אפגוש בּוּגָ'ם, אני

מיד (לי ברור בהחלט)

פתאום, ברכות, אעלם ואיני

ואת זאת לא אוכל לשאת"!

 

חנק רביעי: הציד

 

הבָּלַן נראה אוּפִי, את גביניו הוא קימט

"לו רק הקדמת דְבַרֵיךָ!

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת

כשכרנש כבר ממש בפתח!

 

"אם אתה תיעלם, ידידי, האמן,

זה לנו יגרום צער עז –

אך ודאי זאת ידעת כשלדרך יצאת –

יכולת לומר זאת כבר אז"?

 

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת –

נדמה לי שזאת כבר אמרנו".

והאיש ששמו "היי" אז ענה לו בדווי:

"הודעתי לך כשיצאנו".

 

"קרא לי רוצח – קרא לי אדיוט –

(לכולם יש חולשות, בוַדאי)

אך אף שמץ ממה שניתן לכנות

התחזות – אינו בין חטאי"!

 

אמרתי בעברית, אמרתי בהולנדית

וגם בגרמנית ויוונית:

אבל (זה מביך עד מאד) שכחתי

שאתה מדבר אנגלית"!

 

"מעורר רחמים"! הבלן אמר

פניו נפולות מצער;

"אך כעת, כשסיפרת את שיש לספר

הויכוח הזה מיותר".

 

"את המשך נאומי (הוא הסביר) אאלץ

לשאת בעת פנאי, במחילה.

אך כעת הכרנש לפתחנו רובץ,

ולצודו – זו חובה נעלה"!

 

לצודו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה לרדפו;

לאיים על חייו בִּמְנָיָת-רכֶּבֶת;

בסבון וחיוך לכַשְפוֹ.

 

הכרנש הוא יצור משונה, שלא

יתפס בדרכים פשוטות.

עשו מה שתדעו, ונסו מה שלא:

היום שום סיכוי אין לשמוט"!

 

אנגליה מצפה…- אתאפק. אכן:

זה פתגם אדיר, אך שדוף;

מוטב שלקרב תחגרו נשקכם

ותכונו בנפש וגוף.

 

הבנקאי אז הסב המחאה פתוחה

(לא סחירה) והמיר שטרות.

הבשלן – מעיליו ניער בחטף

וסרק פאותיו ושערו.

 

הבורסקי והברוקר עשו יד אחת

והשחיזו יחדיו את האת;

אבל הבונה רק רקם תחרה

בחוסר עניין בולט:

 

אז ניסה הבורר רגשותיו לעורר,

וציטט פסקי-דין בם נכתב,

כי יִצוּר תחרה מהווה הפרה

של זכויות הפרט – אך לשווא.

 

הבַּרְדְסָן זמם תוכנית די שטנית

מערך חדשני של קידות:

הביליארדר, ביד עצבנית

פיזר גיר לבן על אפו.

 

הבודק-השוחט התגנדר עת רבה:

כפפות גדי, צוארון מרשרש  –

ואמר שהוא חש כמו לפני מסיבה,

הבלן ביקש: "אל תקשקש"!

 

"הכר נא ביננו," הוא אמר בתחינה,

אם נפגוש בו יחדיו – תהיה בחור טוב"!

הבלן רק הנהן כזקן רב-בינה:

"לא במזג אויר רטוב".

 

למראה הבודק במצב כה שפוף,

הבונה פשוט השְתַּנְחֶץ.

אפילו הבשלן – האוויל עב-הגוף –

לקרוץ בעינו התאמץ.

 

"תהיה גבר!" זעף הבָּלָן למשמע

הבּוֹדֶק שהחל מתייפח.

"אם נפגוש את הגָ'בּ-גָ'בּ, ציפור נואשה,

נצטרך כל טיפה של כוח"!

 

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

 

צדוהו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על במנייה של רכבת;

בסבון וחיוך כישפוהו.

אז תיחבל הבודק ברוב שכל תכנית:

לבדו יבצע גיחה

אל עמק רחוק ועלום בתכלית,

שבו רגל אדם לא דרכה.

 

אך על כך בדיוק חשב גם בונה

ונתיבם הצטלב לבלי שוב.

שניהם לא פלטו אף אות או מילה,

רק עטו הבעה של תעוב.

 

הם ניסו לחשוב אך ורק על כרנש,

מתמכרים לתשוקה לצודו,

כל אחד העמיד פנים שלא חש

בשני ההולך לצדו.

 

אך העמק הלך וצר, והלילה

האפיל, וצינה התעטף,

ומתוך עצבנות (לא חיבה, חלילה)

צעדו הם כתף אל כתף.

 

לפתע – צווחה את העמק פילחה.

הם ידעו כי קרבה סכנה:

הבונה החוויר מזנב עד נחיר,

הבודק חש תחושה משונה:

 

הוא חשב על ימי ילדותו המתוקה –

זמן מאושר ושכוח –

כי הצליל ששמע, לו הזכיר חריקה

של גיר המחליק על לוח!

 

"זה קולו של הג'בג'ב!" הוא פתע קרא

(אותו איש שכונה "מטומטם")

"הבלן" הוא הוסיף, בנימת יוהרה

"יעיד – כבר אמרתי זאת פעם."

 

"אכן, זה הג'בג'ב! זכור את הכלל:

ספור היטב: פעמיים חזרתי.

כן, זהו שירו של הג'בג'ב! מש"ל,

כי שלוש פעמים זאת אמרתי."

 

הבונה לדברים את אוזנו היטה,

לכל הגה לבו השית –

אך צפשף ביאוש ורוחו כלתה

כששמע את האות בשלישית.

 

מכיוון שלמרות שכל כך התאמץ

אל סוף הספירה לא הגיע,

וכעת את מוחו האומלל יאלץ

במיני חישובים להוגיע.

 

אחת ועוד שתיים – לו ניתן" הוא זעק,

"לפתור זאת עם בוהן וזרת!"

הוא זכר, מדוכדך, שחיבור, כדרדק,

לא גרם לא טירחה מיותרת.

 

"סבורני" – אמר הבודק – "שאפשר

לעשות זאת. חייבים לעשות!

הדבר יעשה! הב לי דיו ונייר –

המיטב שאפשר כאן למצוא."

 

בונה הביא נייר, עטים וספרים

ודיו בכמות מפתיעה:

ויצורים מוזרים זחלו מחורים

והביטו בהם בפליאה.

 

הוא כלל לא כהה בם; שקוע כליל

כתב, בכל יד קולמוס,

והסביר כל העת, בסגנון קליל

שאפילו בונה יתפוס:

 

"אם ניקח את שלוש כנושא התרגיל –

הדבר על צרכינו עונה –

נוסיף שבע, ועשר, וכל זאת נכפיל

באלף חסר שמונה.

 

את מה שקיבלנו נמשיך ונחלק

בתשע מאות תשעים ושתיים,

ונחסיר שבע-עשרה – התשובה, בלי ספק

תהיה נכונה כשמיים.

 

את כל זאת להסביר הייתי שמח,

ראשי כה צלול כעת,

אילו לי היה זמן ולך היה מוח –

אבל אין זה הכל. הסכת:

 

י ברגע הובהר כל אשר בעבר

נעטף מיסתורין דרך קבע,

וכעת, בחינם, אעניק לך גם

שעור במדעי-הטבע."

 

אז המשיך ואמר בדרכו הכנה

(את כללי הנימוס הוא שכח:

להרביץ בו בינה בלי כל הכנה –

זה לא מקובל בחברה)

 

"הג'בג'ב מטבעו הוא מין עוף נואש

מעונה בתשוקה נושנה:

טעמו בלבוש מגוחך – הוא לובש

אופנה של בעוד כשנה.

 

לעולם לא ישכח ידידי אמת,

ואיש לא יוכל לשחדו;

בכנסי-צדקה הוא בפתח עומד

ומתרים – אך קופץ ידו.

 

טעמו, מבושל, טוב יותר מארנב

מבשר כבש, צדפות, קָנֶלוֹנִי:

משתמר הוא היטב בכדי-שנהב

יש אומרים: חביוֹנוֹת מהגוני.

 

בנסורת ירתיחוהו, בדבק ימליחוהו,

יסמיכו בארבה ובסרט.

אבל העיקר, אין לשכוח, הוא

לשַמֶר צורתו הסימטרית."

 

הבודק היה שש להמשיך, אבל חש

שחובה לסיים, וניסה להגיד

בגיל וּבדמע, נפעם ונרגש

שראה בבונה ידיד.

 

הבונה התוודה, מבטיו מבליחים

כי בעשר דקות קנה

בּינה שספרים לא היו מצליחים

ללמדו בשבעים שנה.

 

הם חזרו חבוקים. הבלן (רק לרגע)

הוצף רגשות נעלים,

ואמר: "אכן, זה פיצוי על היגע

שידענו בינות לגלים"!

 

חברות שכזו בין בודק ובונה

עוד אחת שתשווה לה אַיִּן;

קיץ או חורף, זה לא משנה

דבר לא הפריד בין השניים

 

ואם פעם רבו – גם אם לא נרצה

הדבר לעתים מתרחש –

זכרו את שירו של הגָ'בּ-גָ'בּ, אשר

חישל חברותם באש!

 

חנק שישי: חלומו של הבורר

 

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הבורר, שעייף מלחפש ראייה

כי יִיצוּר תחרה הוא עווׁן,

נרדם וחלם על אותה הברייה

שראה רק בעין הדימיון.

 

הוא חלם על בית-דין אפלולי. הכרנש

בפאה וגלימה ושנצים,

הגן על חזיר שערק מן הדיר  –

על אפו משקפיו נוצצים.

 

העדים הוכיחו, בלי שום פקפוק

שהדיר עוד קודם ננטש:

השופט כל העת בֵּאֵר את החוק

בקול-רקע כבוש ומטושטש.

 

את אשמת החזיר הכרנש לא פירש:

כשלוש שעות, בלי שביתה,

הוא נאם – אבל איש לא ידע לנחש

במה בדיוק הוא חטא.

 

כל מושבע כבר גיבש דעה משלו

(זמן רב טרם הוקרא כתב-אשמה)

וכולם דיברו יחד, ואיש מהם לא

שמע את השאר במהומה.

 

"דע – " אמר השופט – "הו, אל תפטפט – "

קרא הכרנש: "זו פסיקה

שבַּטְלַה! שמעו לי: הכל פה תלוי

בחזקת-בעלות עתיקה.

 

לעניין הבגידה: נראה שמרשי

רק סייע. אשר למעילה

אם נטען "אין מה להשיב" –

ברור, שגם היא בְּטֵלַה.

 

לא אחלוק על אשמת עריקה, אך זו

תיפול, שום ספק לא עולה בי

(בכל הקשור להוצאות תביעה זו)

לאחר שהוכח האליבּי.

 

"מרשי האומלל – מעתה גורלו

"מסור" כך אמר "בידיכם"

והורה לשופט לפשפש בניירות

ואת הדיון לסכם.

 

השופט התאמץ, אך לא ידע איך;

הכרנש התנדב למשימה,

וסיכם בצורה מעולה – מסתמך

על דברים ששום עד לא אמר!

 

באה עת לפסק-דין, אך המושבעים

התקשו לאיית בלי שגיאות

מילה כה מסובכת, ובקשו, נכנעים

שכרנש גם לפסוק-דין יֲאוֹת.

 

מתלאות היום הכרנש קצת נשחק

את הפסק – "אשם!" הוא קרא

וכל חבר המושבעים נאנק

וחלקו אף איבד הכרה.

 

ומכאן הכרנש המשיך בפסיקה

שכן בשופט אחז בַּעָת,

היה שקט כשקם: לו נפלה שם סיכה

כרעם היתה נשמעת.

 

זה גזר-הדין: הגלייה לחיים,

אחר כך ארבעים לירות קנס.

והריעו הכל – אך השופט הטעים

גזר-הדין על שום חוק לא בוסס.

 

אבל חיש מהר דעכה החדווה

הסוהר הודיעם בדמעות

שלעונש הזה אין שום טעם, כיוון

שחזיר כבר היה מת מאוד.

 

בַארֶשֶת של גועל פרש השופט:

הכרנש היה קצת המום,

שהרי לא היה סנגור למופת –

וגעה במין צליל עמום.

 

כך חלם הבורר. ואותו השאון

עלה וגבר כרעם:

עד אשר התעורר, ולצדו הבלן

מצלצל באוזנו בזעם.

 

חנק שביעי: גורל הבנקאי

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הכל שמו לב שידידם, הבנקאי,

מונע במין אומץ חדש,

אץ כמטורף, עד אבד מן העין,

להוט לגלות כרנש.

 

ובעודו משחר בעזרת אצבעון,

עט עליו חֳטַפְקוֹף, ובכוח

אחז בו; הוא זעק כאחוז שגעון

כי ידע שאין טעם לברוח

 

הוא נתן הנחה, וגם צ'ק על סך

כשבע לירות (למוכ"ז)

אבל חטפקוף צוארו רק מתח

וביתר עוז בו אחז.

 

הניבים הרוֹצְפִים נקשו, נִיקְפָּצִים

מסביבו – והוא רגע לא נח:

הוא קפץ וניתר ופִירכֵּס ופִרפֵּר

עד אשר מתעלף צנח.

 

חטפקוף ברח כשהצוות גח

בעקבות אותו קול-זוועות:

הבלן ציין: "חששתי מכך"

וצלצל בפעמון כאות.

 

חזותו הושחרה כשולי הקדירה

עד שלא הכירוהו כלל;

מאימה ומגוֹר מעילו השחור

החוויר – מראה מהולל!

 

לבוש בגדי שרד, ולחרדת כולם

הוא קם, וניסה למצוא

מלים –  ובמקום זאת חייך כמטומטם

כי את פיו לא יכול עוד לפצות.

 

הוא שקע בכסאו, ידיו בשערו

ובנימה צַבְרִירִית זִמְרֶר

מין מלמול ריקני של אובדן-שפיות

ובזוג עצמות טִרְטֶר.

 

"נשאירו מאחור – השעה מאוחרת"

קרא הבלן בחשש.

"חצי יום אבד. נזדרז, אחרת

לא נתפוס טרם לילה כרנש.

 

חנק שמיני:  ההעלמות

 

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הכל חששו מכשלון המרדף,

הבונה סוף כל סוף נדרך,

וקפץ וניתר על קצה הזנב

כי האור כבר כמעט דעך.

 

"איך קוראים לו" צועק! אמר הבלן

הוא זועק כמטורף ממש!

הוא מניף את ידיו ומטלטל את ראשו –

הוא בטח מצא כרנש!"

 

הצוות עלז. "את הכל הפַשְלַן

יעשה בשביל הבדיחה"!

סח הבודק. הם הביטו בו שם

על ראשה של גבעה סמוכה.

 

הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,

ואז, כעקוץ דבורה

צלל, העמיק, לתוך הנקיק  –

הם הקשיבו ברוב מורא.

 

"זה כרנש!" שמעו אוזניהם בתחילה,

זה היה טוב ממה שקיוו.

ואז – מטח צחוק ותרועות, ומילה

מבשרת רעות: זהו בּוּ"-…

 

ואז שקט. היו שדימו ששמעו

מין הגה אבוד ועייף

מעין "-גָ'ם!" אך השאר טענו

שהיה זה משב חולף.

 

הם צדו עד חושך, אך לא מצאו כלום

לא כפתור, לא נוצה, לא סימן

שיעידו כי הם נמצאים במקום

בו פגש הכרנש בבשלן.

 

כי בעוד מילותיו על לשונו,

באמצע צחוקו רב-החן,

פתאום, ברכות, נעלם ואינו –

הכרנש היה בּוּגָ'ם, אכן

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה