קרח-עד, או ישראלי בחו"ל

שיער על העיניים… בקושי ראו אותה. היה איזה ריח באוויר, אבל הקור עמעם אותו, ואולי גם הריח שעלה ממני, אחרי שבועיים של פעילות מאומצת, עטוף מעילים עבים, ובלי מקלחת. הממותה עמדה בשלווה מולי, פתיתי שלג דקיק על פרוותה הצמרית. היא הפנתה אלי מבט, אבל עם כל עם כל הפוני הזה, היא בכלל רואה משהו?

"רואה מספיק." הממותה התיישבה ושילבה רגל על רגל כמי שמוכנה לנהל שיחת נימוסין עם תייר מזדמן.

"קר, מה?" לא יכולתי לחשוב על משהו יותר נבון לומר, אבל על מה כבר אפשר לדבר בסיביר.

"רוב הזמן קר מאוד, אבל כמובן שזה עניין זמני. אנחנו מחכות שזה יעבור."

"כמה זמן את כבר כאן, בקרח?" שאלתי. הבל נשימתי נישא באוויר והיא נרתעה קצת. לא צחצחתי שיניים, חשבתי, מתבייש בעצמי.

"מי סופר? יש לנו תפישת זמן שונה משלכם. עכשיו זאת תקופת המתנה, אז ממתינים. זה לא גורם לי סבל. טוב לי עם עצמי ואין לי צורך נואש בפעילות, באינטרקציה חברתית וכל הדברים האלה שהופכים אותך לתזזיתי כל כך. ככה זה אצל ממותות – לפחות אצל רובן."

"ואיפה רובן נמצאות?" שאלתי בנימוס.

"אתה יודע שבבני האדם הקדומים האמינו שממותות חיות מתחת לאדמה – מין חפרפרות ענקיות. זאת האמת, במידה רבה. אנחנו סמויות מהעין כי לא השאירו לנו הרבה ברירות. הפטנט הזה של אכילת בשר – המלכודות הענקיות, הרמחים הניאנדרטליים עם ראשי-החץ הבלתי קונבנציונליים…"

"פטנט? יש המון אוכלי בשר. זה לא משהו יוצא דופן." הבטתי בגוף הענק, שחלקו האחורי נראה קטן ומנוון יחסית, יוצר חזות מגושמת, כמעט גרוטסקית.

"מספרית, זה די יוצא דופן. תחשוב על כל עדרי הענק אוכלי-העשב בסוואנות, וכמה טורפים על כל ההמונים האלה. אוכלי בשר הם בסופו של דבר מין טפילים, בסך הכל. טפילים גדולים ומתוחכמים, אבל טפילים."

הרהרתי בטעמו של בשר הממותה. לא מפתה במיוחד, אלא אם כן אתה באמת רעב, וכמות אדירה של בשר, לך ולכל המשפחה המורחבת לכל החורף, נראית כמו אוצר אגדי. אבל לא אמרתי כלום, רק הנהנתי.

"אתה מבין" – היא התרווחה וניערה את ראשה הענק, הצמר הגולש ממצחה מתפזר לצדדים וחושף את עיניה הכהות – "אכילת עשב היא עניין הגיוני בהרבה – הוא זמין, הוא לא בורח. נכון שצריך להקדיש הרבה זמן למרעה, אבל מה כבר עושים טורפים כשהם לא מקדישים את זמנם לצייד? ישנים, לא? המרעה הוא סוג של מנוחה פעלתנית, או פעילות נינוחה, אם תרצה, המשחררת את המחשבה, אם לא את הגוף."

"בכל זאת, נדמה שהאסטרטגיה הזאת לא כל כך עבדה. לא רואים אתכן כבר."

"כמו שאמרתי" – היא חייכה באיפוק -"לא רואים אותנו, אבל זה לא אומר שאנו לא קיימות."

"המון אנשים חיפשן אתכן כל השנים."

"הממ – היא כחכחה בגרונה. "כן. זה ידוע לי. לא רצינו להתגלות. נוח לנו – אני מדברת בשם רוב הממותות כרגע, אם כי יש זרמים אופוזיציוניים, מיליטנטיים, משני הקצוות – שחושבים אחרת. מדבריות הקרח הענקיים הם אידיאליים לצורך זה. כמובן שאנחנו עוקבים אחרי המתרחש. מאז הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים – בורות ענקיים עם כלונסאות מחודדים וכל זה – אנחנו יוצאות מנקודת הנחה שינסו לגלות אותנו בכל מיני אמצעים מתוחכמים."

חיישני אינפרא אדום…הרהרתי לי. אבל פרט לגני חיות וכל מיני פרקים, וכמובן הסרט השפילברגי על החייאת הממותה, האטרקציה תיעלם במהירות. בהשוואה לטפילים מרשימים כמו הטי-רקס, פיל גדול עם פוני הוא לא אטרקציה מי יודע מה. אבל היה בה משהו מצודד – קל היה להפוך אותה לדמות מצויירת חמודה, סמל המשחקים האולימפיים של וולדיווסטוק. הבטתי בה ושוב חשתי את קרקורי הרעב בבטני. קנאתי בה על כך שהקור לא הפריע לה כלל.

"אז יוצא לכן לפגוש בני אדם לפעמים?" חקרתי, רק כדי לצאת ידי חובת שיחה.

היא נשמה עמוקות ונאנחה. "מדי פעם. ומי שפוגשת, ונשארת בחיים, מספרת – יש לנו רשת תקשורת פעילה. האחרון שפגשתי היה קרופוטקין -"

"קרופוטקין? נשמע מוכר. האנרכיסט?" השווצתי בידע שלי בטריוויה.

"הזואולוג, למעשה. אבל כן, זה אותו פרט. אתה מכיר את התיאוריה שלו?"

"לא ממש  –" המהמהמתי. התחלתי להשתעמם. היא היתה טרחנית קצת, כמו אותם מלומדים רוסיים תמהוניים, מיסטיקנים למחצה, שפוגשים לפעמים בערי המדע המתפוררות של האימפריה לשעבר.

"הוא הציג תיאוריה שקראה תיגר על הדרוויניזם. הוא סייר בסיביר, והתצפיות שלו העלו שבעולם החי קיימת מידה רבה של שיתוף פעולה ואלטרואיזם. הוא הסיק מכך מסקנות אידיאולוגיות, דבר שדרווין נמנע ממנו בחוכמתו, ולכן דרווין הוא הוגה מהפכני, וקרופוטקין לכל היותר מהפכן הגותי -"

היא מדברת כמו שמעון פרס, חשבתי. עייפות השתלטה עלי. עפעפי נדבקו. הלכתי דרך ארוכה בקור, בלי מנוחה, מזון או משקה חם. אבל היא הפתיעה אותי עכשיו בשאלה: "למה באת לסיביר?"

למה באתי? לחפש אהבה אבודה, עבר אבוד, טעם, הרפתקה, יופי, עולם ריק ונקי – התנשמתי עמוקות כשחלפה במוחי סדרת הטעמים האפשריים למסע שלי, כולם שקרים. לא ידעתי כלום על סיביר. לא ידעתי מה לומר לה. אבל היא מצמצה ולא הבחינה בעייפות שלי או בקוצר הרוח; לא הציעה לי תה חם או דייסה. הבטתי סביבי ולא מצאתי מקום לשבת, ולבסוף כרעתי על הקרקע הקפואה.

"אולי את יודעת איפה יש כאן משהו לשתות?" לא עניתי על שאלתה. היא הצביעה בשתיקה, בחדק האפרפר והדק שלה, מערבה. "יש מקדונדלדס בצומת הבאה. המבורגרים מכלבי-ים. אומרים שלפעמים יש להם קפה."

הישיבה לא היטיבה אתי. כל גופי כאב, ואז עלה בי רעיון חדש: הרי לפני בהמת רכיבה מצויינת. אם אנשים רוכבים על פילים, אין שום סיבה שלא אוכל לטפס – נאחז בשיער העבות – אל גבה המשופע, ולדהור אל המרחבים, עד לסניף הקרוב. ברגע שעלתה המחשבה על דעתי ציפיתי, משום מה, שתקרא את מחשבותי, תכרע ותציע את עצמה ככלי-רכב, אבל הדבר כלל לא עלה בדעתה. היא המשיכה להביט בי, מנופפת בשלווה איטית את חידקה כמטרונום מדובלל וגמיש. לא היתה בה טיפת הענות לצרכים שלי, שום אמפטיה, שום הבנה. היא רצתה לבנות את הקשר בינינו על בסיס אינטלקטואלי גרידא, והפגינה קרירות מוחלטת כלפי הצרכים הרגשיים והפיסיים שלי. הכאב וחוסר הנוחות הפכו לכעס מתגבר, אבל השתדלתי להדחיק את הדברים. החלטתי לגשש בנימוס. שאלתי אם ידוע לה על קשרים נוספים בין בני מינה לבני האדם.

"ממותות מתות הן פופולריות למדי במוזיאונים. מאד לא נוח לרכב עלינו מסיבות אנטומיות – השיפוע של הגב -" היא ענתה, מדעת או שלא מדעת, על מחשבותי – "הצמר שלנו גס מדי לעיבוד, אי אפשר לחלוב אותנו או לרתום אותנו. נשארו כמובן הבשר והחטים" – היא פזלה אל שני החטים המרשימים שלה – "אבל יש לנו דעות קדומות נגד מי שמנסה לקחת אותם בשלב מוקדם מדי, כלומר, כשאנחנו בחיים."

הנהנתי בהבנה מעושה. די התייאשתי ממנה, אני חייב לומר. לא שאין זה מפליא ומעורר רגשות עזים לפגוש יצור ענק ונבון שנעלם מן העולם המוכר לנו לפני דורות רבים, אבל רגשות של התפעמות מול הבריאה מתעוררים באדם על פי רוב כשאינו רעב ועייף. החלטתי לסיים את השיחה. שלפתי את האם-16, דרכתי במהירות ויריתי פעמיים אל העין הכהה. האדמה הקפואה רעדה כשפגעה בה המסה האדירה. הוצאתי את המשורית ועמלתי שעה ארוכה, מקלל ומזיע, על ניסור החט הימני. כשסיימתי, העמסתי אותו על כתפי – אורכו היה כמעט שני מטרים – והתחלתי ללכת מערבה. ערך השוק שלו עתיד היה לקנות לי הרבה ארוחות עם תוספת מוגדלת.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה