חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שלישי

אמא יקרה, אבא יקר,

אני מלא רגשות מבולבלים. ראיתי את הקיסר לפני יומיים. הוא איננו מה שחשבתי. אם אתאר את הכל בזהירות רבה, במיוחד עבורכם, אולי לא אשתגע.

התעוררתי באותו בוקר כרגיל ושכבתי בשלווה בזרועותיה של אדודה. לא ידעתי שזהו יומי השלו האחרון. חדרנו פונה צפונה. מבעד לצוהר העגול שמעל לדלת יכולתי לראות את הדגלים שמעל בית-הדיןש ל הזימונים. דגלי הארגמן ודגל הקשת עדיין התנוססו על התרנים הגבוהים ביותר, אבל מתחתם התנופף דגלה הירוק-כהה של השירה. רעש פטישים נשמע וכשהבטתי החוצה ראיתי כמה בנאים בונים גשר עץ נמוך שחצה את המבוך היישר מקצה המשטח. קראתי לכל אנשי משק הבית. אמרתי, "היום אנו מבקרים את הקיסר."
הם נראו מודאגים. הרגשתי נדיב וידידותי מאוד. אמרתי, "רק אני ותוהו נורשה להביט בו, אבל כולכם תוכלו לשמוע את קולו. כללי-ההתנהגות מכתיבים מה נלבש אני ותוהו, אבל אני רוצה שכולכם תתלבשו כאילו אתם הולכים לבקר ידיד מפורסם ועשיר שאתם אוהבים מאוד." אדודה חייכה אבל השאר עדיין נראו מודאגים. תוהו מלמל, "הקיסר עיוור."
את זאת שכחתי. הנהנתי ואמרתי,"המפקחים שלו אינם עיוורים."

כאשר הגיע החצרן ניצבתי, גובהי שלושה מטר, בקצה הגשר. אדודה לימיני לבשה שמלה ממשי ירוק-כהה, ובשיערה העבות ענפים קטנים של יו. אפילו האחות של תוהו לבשה משהו מיוחד. החצרן קד קידה, סב על עקביו, ועצר כדי לתת לי שהות לקבע את מבטי ברצועות הברכיים; אחר כך הכה בגונג וכולנו נענו אל עבר החצר.

המסע נמשך שעה אבל גם לו נמשך יום שלם לא היה מעייף אותי. לא הייתי מסוגל להתעייף, כמו אבן נופלת בדרכה לאדמה. חשתי מרומם, חזק, ועם זאת מלא נחישות שליוה. המשטחים שחצינו הפכו עשירים וגדולים יותר: מדרכות של marquetry ופסיפסים, ספים של ארד ונחושת, שטיחים ארוגים מעשה אומן ופרוות נדירות. חצינו יותר מאשר גשר אחד כי שמעתי את קול הפכפוך של נהר גדול או אגם. החצרן הכה לבסוף בגונג לאות שהמסע תם ורגליו נעלמו משדה הראייה שלי. קולו הצייצני של הקיסר בן-האלמוות אמר, "ברוכים הבאים, משוררים שלי. תרגישו כמו בבית."

הרמתי את עיני וראיתי, קודם כל, את מפקחי האקדמיה. הם ישבו על שרפרפי לבד בקצהו של משטח שהתעקל סביבנו כמו חופיו של מפרץ. המשטח היה כה גבוה שפניהם היו בגובה אחד עם שלי, אף על פי שעמדתי זקוף. למרות שפגשתי רק אחדים מהם הכרתי כל העשרים-ושלושה על פי סמליהם. מפקח עבודות-המים נשא צינור-ניקוז כסוף סביב רגלו, המפקח על שלום הציבור החזיק אלה טקסית, המפקח על ההיסטוריה החזיק תוכי מפוחלץ על פרק ידו. המפקח על כללי-ההתנהגות ישב במרכז, מחזיק את הקיסר, שגובהו היה כשישים סנטימטר. ראשו של הקיסר, וידיו, שהדלדלו מבעד לשרוולים, היו בגודל רגיל, אבל הגוף שבתוך גלימת המשי הארגמנית, כך נראה, היה מוט קצר מעץ. עורו היה עשוי עיסת נייר מצופה לכה מבריקה, אבל כאשר דיבר היה נמרץ ומלא-חיות. הוא עבר מיד ליד לאורך השורה ולא דיבר שוב עד שעצר בידו של המפקח על הוודוויל הרחק משמאל. ואז אמר, "אני מזעזע אתכם. לפני שנשוחח אני חייב להפיס את דעתכם, בעיקר את תוהו שצוארו כואב מפני שהוא מביט בי כלפי מעלה. לספר בדיחה, תוהו?"
"הו כן אדוני, האהאהא! הו כן אדוני, האהאהא!" צרח תוהו, משתנק בצחוק היסטרי.
הקיסר אמר, "אתה אינך זקוק לבדיחה. אתה כבר צוחק באושר!"
הבנתי שזאת הייתה הבדיחה של הקיסר, ופלטתי פרץ-צחוק קצר לאות הערכה. ידעתי שהקיסר אינו אנושי, אבל הייתי כה מופתע לראות שאינו חי עד שלא הגרתי את הדמעות המקובלות לשמע קולו. אולי מוטב כך מפני שאדודה הייתה למטה, רחוקה מכדי לאסוף אותן.
הקיסר הועבר למפקח על ההיסטוריה ודיבר בנימה אישית: "שאל אותי שאלות אינטימיות, בוהו."
אמרתי, "אדוני, האם תמיד היית בובה?"
הוא אמר, "גם עכשיו אינני בדיוק בובה. הגולגולת שלי ועצמות הידיים אמיתיים לגמרי. את השאר בישלו הרופאים לפני חמש עשרה שנה, בניתוח שהפך אותי לבן אלמוות."
אמרתי, "האם כאב הדבר, להפוך לבן-אלמוות?"
הוא אמר, "לא הבחנתי בכך. הייתה לי שיטיון של זיקנה באותו זמן ובמשך שנים רבות לפני כן הייתי, בחיי הפרטיים, נבזי וחסר רגישות. אבל לחוכמתו של הקיסר אין דבר וחצי דבר עם אישיותו. זוהי התבונה המשולבת של כל אלה המצייתים לו."
האמת הנשגבת השאת חדרה אלי בעוצמה כזאת שנשימתי נעצרה. כן, חוכמת השלטון היא התבונה המשולבת של המצייתים לו. הבטתי בבובה האווילית ברחמים ויראה. דמעות צמיגות זרמו במורד לחיי אבל לא נזקקתי להן.
"אדוני! קראתי, "צווה עלינו לכתוב למענך. אנו אוהבים אותך. אנו מוכנים."

הקיסר עבר לידי המפקח על שלום הציבור והלה ניער את הגלימה הקיסרית וקיפל את קפליה באופן מכובד לפני שדיבר. הוא אמר,"אני מצווה עליך לכתוב פואמה שתהלל את הצדק שאין-להשיבו שלי.
אמרתי, "האם הפואמה צריכה להזכיר מעשה מסוים של צדק?"
הוא אמר, "כן. זה עתה השמדתי את עיר הבירה הישנה, ואת כל מי שחי בה, בשל הפשע של אי-ציות."
חייכתי והנהנתי בהתלהבות, וחשבתי שלא שמעתי היטב. אמרתי, "טוב מאוד, אדוני, כן, זה יתאים בהחלט. אבל האם תוכל להציע אירוע מסוים, פעולה בעלת משמעות היסטורית אשר תוכל, במקרה שלי, להוות בסיס לאודה מהורהרת, או לבלדה עממית, במקרה של עמיתי? אירוע או התרחשות אשר מדגימים את הצדק של הקיסר. שאין להשיבו."
הוא אמר, "בהחלט. הבירה הישנה הייתה מלאה אנשים בלתי-דרושים. הם תכננו מרד. רב-אלוף קו צר על העיר, שרף אותה עד יסודותיה והרג את כל מי שחי בה. הקיסרות שליוה שוב. זהו הנושא שלך. הביתן שלך מקושט כעת במידע על הנושא. חזור לשם וכתוב."
"אדוני!" אמרתי, " אני שומע את בקשתך ומכבד אותה, אני שומע את בקשתך ומכבד אותה!"
חזרתי על כך שוב ושוב, לא מסוגל להפסיק. תוהו הצטווח בצחוק וצרח, "הו, עמיתי הוא מאוד בלתי מקובל, כל המשוררים הגדולים הם כאלה, אני אכתוב בשבילו, אני אכתוב בשביל כולנו, האהאהא!"
המפקחים חשו אי-נוחות. הקיסר רץ לו מצד לצד ובחזרה, לא עוצר עד אשר המפקח על הפילוסופיה המוסרית הניח אותו בכוח בחיקו של המפקח על האתיקה. אז הרים הקיסר את ראשו וצייץ, "זה מנוגד לאתיקה, אני מפזר את ישיבת האקדמיה!"
הוא נפל וראשו למטה על הספסל שעה שהמפקחים מיהרו החוצה.

לא יכולתי לזוז. חצרנים נהרו מבולבלים סביב הפמליה שלי. רגלי עזבו את הרצפה, נדחפתי לכיוון אחד ואז לכיוון אחר, ואז נישאתי במהירות לאחור עד שכתפי פגעה במשהו, אולי משקוף. ואז נפלתי, ונדמה לי ששמעתי את אדודה צורחת לפני שאיבדתי את הכרתי.

התעוררתי מתחת לשמיכה על כסא-הכתיבה שלי בביתן. מסכי נייר הוצבו מסביב, ועליהם ציורים של מראות עיר הבירה הישנה בשלבים שונים של המרד, המצור וההרג. מעבר לאחד המסכים שמעתי את תוהו מכתיב למזכירו. במקום להמתין תשעה ימים לספוג את החומר, השוטה כבר עסק בחיבור.

יוני דואר מסתחררות כמו שלג מן הארמון החדש, דיקלם
נצים מאולפים של המורדים מכים אותן למוות.
הקיסר מזמן את גייסותיו בהליוגרף:
"רב אלוף קו, שים מצור על העיר העתיקה."
האם יכולים הנצים לצוד קרן שמש ממראת-כסף?
לא, האהאהא. לא, האהאהא. המורדים כה מגוחכים.

הרמתי את ראשי. לפני הכל חשבתי על כך שאת, אמא, ואתה, אבא, כב ראיכם קיימים, וכל ילדותי הייתה לאפר. המחשבה הזאת היא כאב כה נורא עד שקמתי ומעדתי סביב המסכים כדי לדעת בודאות.

ראשית חזיתי במראה נפלא של עיר הבירה, במבט על, כמו מפה, אך כל בניין בה ברור ומובחן. ניצנים ירוקי ורודים על הענפים הראו שהיה זה אביב. הבטתי אל גן-צדק מקומי שבו שופט שמן ישב על סף השלת ונערה-מזמרת מנופפת לו במניפה. גבר, אשה וילד שכבו פרקדן על הקרקע לפניו ובסמוך היה שוטר שהחזיק כלי ועליו שתי נקודות צהובות. ידעתי שהיו אלה קבקבים עם קרפדות מגולפות בקצה, ושהמשפחה נאשמת בראוותנות ותשוחרר תמורת קנס פעוט. הבטתי שוב וראיתי בית קטן ליד השפע של תעלת הביוב. שתי נשים קטנות ישבו וסרגו על המפתן, את, אמא, ואחותך, דודתי. מחוץ לגדר אדם בבוצית וילד עוזר לו, גררו גופה מן הבוץ. גופות של רבים מבני מעמד האורחים המכובדים הציצו לאורך התעלה. פרשי הקיסר הציתו אש במשכנות העוני הדרום-מזרחיים ושיפדו בחרבות משפחות שניסו להימלט. ההתרחשות המוזרה מכל הייתה על גבעה מחוץ לשער המזרחי. גבר אחז חבל של עפיפון שריחף מעל העיר, עפיפון בדמות נשר שנוצותיו בצבעי תוכי. ילד היה תלוי ממנו. חלק זה של הציור היה בקנה מידה גדול יותר מהשאר. פני האב לבשו גאווה, אבל הילד הביט בעיר שלמטה, לא באימה או עונד, אלא במבט בוחן, קריר, חמור. בשולי המסך נכתב: המרד מתחיל.

על שאר המסכים חלפתי ברפרוף. בתים בלהבות, המונים נופלים מגשרים אל התעלות כדי להמלט מן הפרסות והחרבות של חיל הפרשים. אילו הבטתי היטב הייתי רואה את דמויותיכם בקהל שוב ושוב. המסך האחרון הראה מישור של אפר חרוץ תעלות סתומות כל כך בהריסות עד שלא נראו בהן מים כלל, נקיים או מלוכלכים. סימן החיים היחיד היה להקות עורבים ועורבנים, צפופים על הקרקע כמו זבובים על בשר חי ונרקב.

שמעתי שיעול מתנצל ומצאתי את המפקח על הספרות לצדי. הוא החזיק מגש עם צפחת ושני גביעים עליו. הוא אמר, "הרופא שלך חושב שיין ייטיב עמך."
חזרתי אל הכסא והשתרעתי עליו. הוא ישה לידי ואמר, "הקיסר התרשם מאוד מעוצמת התגובה שלך שלפקודת-הכתיבה שלו. הוא משוכנע שהפואמה שלך תהיה דגולה עד מאוד."
לא אמרתי דבר. הוא מילא את הגביעים ביין וטעם מאחד מהם. אני לא טעמתי. הוא אמר, “רצית פעם לכתוב על בניית הארמון החדש. זה היה נושא טוב לפואמה?"
"כן."
אבל בניית הארמון החדש והחרבת הבירה הישנה הם אותו מעשה עצמו. כל דבר חדש גדול מתחיל בהרס הישן. אחרת אין הם אלא רצף מתמשך."
אמרתי, "אתה מתכוון לומר שהקיסר היה הורס את הבירה הישנה גם אלמלא המרד?"
"כן. הבירה הישנה הייתה קשורה באמצעות כבישים ותעלות אל כל קצווי קיסרות. משך יותר מתשע שושלות הביטו בה ערים אחרות לבקש הדרכה. כעת עליהן להביט אלינו.
אמרתי, "היה מרד?"
"אנו בטוחים כל כך שהיה מרד שלא חקרנו בעניין. הבירה הישנה הייתה שוק לקיסרות. כאשר בתי המשפט באו לכאן, הבאנו את השווקים עמנו. לאזרחים שנותרו מאחור היו שלוש אפשרויות. הם יכלו לרעוב למוות, להיות קבצנים בערים אחרות, או למרוד. האמיצים והנבונים שבהם ודאי חלמו על מרד. מן הסתם דיברו על כך. וזוהי קשירת-קשר.
"והאם היה צודק להרוג אותם בשל כך?"
"כן. הצדק השולט באומה חייב להיות מבעית יותר מן הצדק השולט במשפחה. הקיסר עצמו מכבד את מורדיו המובסים ומרחם עליהם. הפואמה שלך עשויה לציין זאת. "
אמרתי, "אמרת פעם שהורי היו חסרי תועלת עבורי כיוון שהזמן שינה אותם. טעית. כל עוד חיו ידעתי שגם אם ייראו זקנים ושונים, וגם אם לא אראה אותם שוב, עדיין הייתי נאהב, עדין חי באופנים שאתה והקיסר שלך לא תוכלו לדעת לעולם. ולמרות שלא ראיתי את העיר מאז שהלכתי לבית הספר חשבתי עליה צומחת כבצל; בכל שנה הייתה קליפה חדשה של עלים וזבל בגנים, תנועה חדשה ברחובות, סיד חדש קירות ישנים. כל עוד העיר הישנה והורי הזקנים חיו, גם ילדותי חיה. אבל הצדק של הקיסר הרס את העבר שלי, לבלי שוב. אני דומה לארץ ללא תרבות והסטוריה. אני רדוד מכדי שאוכל לכתוב פואמה כעת."

המפקח אמר,"אמת היא שהעולם כה מלא ברגע ההווה עד שהעבר, שכמותו גדולה בהרבה, יכול לזכות ולהיכנס רק דרך השער הצר של המחשבה. אבל מחשבתך גדולה באופן יוצא מגדר הרגיל. אני עצמי הגדלתי אותה, באופן מלאכותי. אתה מסוגל להקים לחיים את אביך, אמך והעיר, ולשחזר את מותם, בטרגדיה, טרגדיה שהאומה כולה תקרא. זכור שהעולם כולו הוא בית-קברות ענק לערים מתות, שכולן נהרסו בגלל תזוזת השווקים שלא יכלו לשלוט בה, וכולן נדחסו באמצעות הספרות לקומץ של פואמות. הקיסר עושה רק את מה שעושה הזמן. הוא פשוט מאיץ את הדברים. הוא זקוק לעזרתך."
אמרתי, "משורר חייב להביט בנושא שלו ביציבות. לאנשים רבים אין עבודה כי הקיסר מעתיק שוק ממקומו, וכדי להמנע מלהראות כממשל גרוע הוא מאשים אותם במרד והורג אותם. הנושא הזה מעורר בי בחילה. הקיסר אינו חכם במיוחד. אילו הציל את חיי הורי אולי יכולתי לעבוד עבורו."

המפקח אמר, "הקיסר שקל להציל את הוריך לפני ששלח את הגייסות, אבל יעצתי לו שלא לעשות זאת. אילו היו חיים, הפואמה שלך לא הייתה אלא בדיית אמתלות פוליטיות. כל אחד יכול לראות את הטוב באסונות שהותירו את משפחתו ורכושו שלמים. אבל משורר חייב לחוש את הסדקים של האומה משסעים את לבו הפרטי. אחרת כיצד יתקן אותם?"
אמרתי, "אני מסרב לתקן את האומה הסדוקה הזאת. אנא אמור לקיסר שאין בי שימוש עבורו, ואני מבקש את רשותו למות."
המפקח הניח את הגביע שלו ואמר, כעבור זמן מה, "זוהי בקשה חשובה. הקיסר לא ימהר להשיב לה."
"אמרתי, "אם לא ישיב לי בתוך שלושה ימים, אפעל בלעדיו."
המפקח על הספרות קם ואמר, "אני חושב שאוכל להבטיח לך תשובה בתום שלושה ימים."

הוא הלך. עצמתי את עיני, כיסיתי את אוזני ונותרתי במקומי. הפמלייה שלי נכנסה ואנשי רצו לרחוץ אותי, להאכיל ולנחם אותי, אבל לא הנחתי לאיש לגעת בי. ביקשתי מים, לגמתי מעט, רעננתי את פני בשאר ואז ציוויתי עליהם לעזוב. הם היו אומללים, במיוחד אדודה שהתייפחה בדממה כל העת. הדבר ניחם אותי במקצת. כמעט ורציתי שכללי האתיקה יתירו לי לדבר עם אדודה. הייתי בטוח שתוהו דיבר אל האחות שלו כאשר איש לא שמע . אבל מה התועלת בדיבורים? כל מה שיכולתי לומר היה נורא עבור אדודה ממש כמו עבורי. כך ששכבתי בשקט ולא אמרתי דבר וניסיתי לא לשמוע את הזמזום של תוהו מכתיב כל אותו הלילה ובבוקר למחרת. לקראת הסוף נראה היה שמחצית מן השורות שלו היו קריאות-צחוק מסוגננות, ואפילו ביניהן הוא הרבה לצחקק. חשבתי שהוא שיכור אבל כאשר בא אלי בערב נראה מכובד יותר מאי פעם. הוא כרע בזהירות ליד כיסאי ולחש, "סיימתי את הפואמה שלי היום. שלחתי אותה אל הקיסר אבל אינני חושב שהוא מחבב אותה."
משכתי בכתפי. הוא לחש, "זה עתה קיבלתי הזמנה ממנו. הוא רוצה בחברתי מחר, בגן הצדק-שאין-להשיבו."
משכתי בכתפי. הוא לחש, "בוהו, אתה יודע שהפמליה שלי קטנה מאוד. האחות שלי אולי תזדקק לעזרה. אנא, תן לרופא שלך ללוות אותנו."
הנהנתי. הוא לחש, "אתה החבר היחיד שלי," והלך.

לא ראיתי אותו למחרת עד שעת ערב מאוחרת. האחות שלו באה וכרעה למרגלות הכסא שלי. היא נראתה קטנה יותר, זקנה יותר ומכוערת יותר מתמיד והיא נתנה לי מגילה מן הסוג המיועש להודעות פומביות. בראשה היו דיוקנאות שלי ושל תוהו. מתחת להם נכתב:
הקיסר ביקש מן המשוררים המפורסמים שלו, בוהו ותוהו, להלל את הרס הבירה הישנה. בוהו סירב. הוא עדיין אורח מכובד בגן הירוק-עד, מאושר ומכובד על ידי כל מכריו. תוהו הסכים וכתב פואמה גרועה מאוד. תוכלו לקרוא את החלקים הגרועים ביותר למטה. לשונו של תוהו, כתפו הימנית, זרועו וידו הוחלפו בחלקים מעץ. הקיסר מעדיף וידוי גלוי על חוסר-יכולת על פני מלותיו חסרות הטעם של אוכל-הקרפדות החנפן.
הוא שכב על מרבד בחדרה ופניו אל הקיר. הוא נשם בכבדות. לא ראיתי כמעט שום חלק ממנו כיוון שהיה עטוף עדיין בגלימה הטקסית, שהייתה מוכתמת מאוד בכמה מקומות. הרופא שלי כרע לצדו והשיב למבטי בכך שפרש את כפות ידיו אין-אונים. המזכיר, הטבח ושתי המעסות כרעו ליד הדלת. נאנחתי ואמרתי, "אתמול אמרת לי שאני חברך היחיד, תוהו. כעת אני יכול לומר שגם אתה כך. אני מצטער על כך שחינוכנו מנע מאיתנו להראות זאת."
איני חושב שהוא שמע אותי כי זמן קצר אחר כך הוא חדל לנשום. אחר כך אמרתי לפמלייה שלי שביקשתי למות ואני מצפה לתשובה חיובית מן הקיסר ביום שלמחרת. כולם היו חיוורים מאוד, אבל מה שבישרתי להם גרם להם חיוורון נוסף. כאשר מישהו שגובהו יותר משניים ורבע מטר מת מסיבות לא-טבעיות, כללי האתיקה דורשים שגם הפמלייה שלו תמות באותה דרך. זה לא נעים, אבל לא אני יצרתי את כללי האתיקה, את הארמון הזה, את הקיסרות הזאת שאותה אעזוב מהר ככל האפשר, עם בלי עזרת הקיסר. ידו של המזכיר שלי רועדת בכותבו את המלים הללו. אני מרחם עליו.
אל הורי המתים באפר של עיר הבירה הישנה
מן האפס העליון של הקיסר בן האלמוות, בנם
בוהו
הוכתב ביום האחרון העשירי של הלוח הישן.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה