חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שני

אמא יקרה, אבא יקר,מתברר לי שאני עדיין אוהב אתכם יותר מכל דבר אחר בעולם. אני אוהב את הפמלייה שלי, אבל הם משרתים ואינם יכולים לדבר אלי. אני אוהב את המפקח-על-הספרות, אבל הוא מדבר רק על שירה. אני אוהב שירה, אבל טרם כתבתי אותה. אני אוהב את הקיסר, אבל לא ראיתי אותו מעולם. הכתבתי את המכתב הקודם כיוון שהוא אמר שהשיחה אתכם תרפא את בדידותי. וכך היה, לזמן מה, אבל היא גם העלתה זכרונות מן הזמן שבו חיינו יחד, לפני שהייתי בן חמש, ימים פרועים מלאי אושר ואימה, מריבות נוראות ופיקניקים נלהבים לאין-קץ. כל אחד מכם אהב ושנא חלק אחר ממני. אהבת לדבר אלי, אמא, הרבינו בשיחה משועשעת שעה שרקמת חולצות-מדים עבור המשטרה ואני שיחקתי בסרטים הצבעוניים ובכפתורים. היית קטנה ויפה אבל סיפרת סיפורים כה נועזים עד שאחותך, הפילגש, צווחה וכיסתה את אוזניה, ואנו צחקנו עד שעלו בנו דמעות. אבל שנאת שיצאתי החוצה, ונעלת אותי לשעה בקופסת-התפירה מפני שנעלתי את הקבקבים הטובים שלי בסמטא. אלה היו הקבקבים שאבא גילף, עם קרפדות בחרטומם. משחת אותם בשכבות רבות של לכה צהובה, וצחצחת אותם עד כדי כך שאחד מבני מעמד-האורחים-המכובדים חשב שהקבקבים שלי עשויים ענבר, והסגיר אותנו למשטרה בעוון ראוותנות. אבל השופט שפט בצדק והכל הסתדר בסופו של דבר. אמא תמיד רצתה שאראה יפה. לך, אבא, לא היה אכפת איך נראיתי ושנאת לדבר, בעיקר איתי, אבל לימדת אותי לשחות לפני שהייתי בן שנתיים ולקחת אותי בבוצית אל בריכת הביוב. עזרתי לך לסנן פגרים רבים של כלבים וחתולים, למוכרם לגננים כדשן. רצית שאמצא אדם מת, כיוון שהמטפלים בגופות (כך אמרת) אינם מתים בדרך כלל ממחלות מידבקות. הגוויה שמצאתי לא הייתה של גבר אלא של ילד בן גילי, ובמקום למכור אותו לגננים קברנו אותו במקום שאיש לא יבחין בו. תהיתי אז מדוע, כי היינו זקוקים לכסף לשכר דירה. יום אחד מצאנו גופה של אשה עם חגורה וצמיד של מטבעות. הבירה הישנה ודאי הייתה מקום מטורף במקצת באותה שנה. כמה וכמה גוויות של בני מעמד האורחים המכובדים צצו לאורך התעלות, והקיסר העלה באש את משכנות העוני הדרום-מזרחיים. מעולם לא ראיתי אותך מתנהג באורח כה מוזר. גררת אותי אל השוק הקרוב (ריח השריפה היה בכל מקום) ושכרת את העפיפון הגדול ביותר, ורתמה. אתה, ששונא לדבר, נשאת את העפיפון במורד השדרה הארוכה אל השער המזרחי, צועק ללא הפוגה אל הכוהן, אחיך, שעזר לנו. אמרת שכל הילדים צריכים לזכות לעוף לפני שיהפכו כבדים מדי, לא רק ילדים ממעמד-האורחים-המכובדים. בראש הגבעה אחז בי פחד ונאבקתי כשחיזקת את הרצועות, ואז הדוד הרכיב אותי על כתפיו מתחת למפרש הענק ההוא, אתה לקחת את קצה החבל, ושניכם רצתם במורד כנגד הרוח. אני זוכר מכה אדירה, אבל לא יותר מכך. התעוררתי על מחצלת השינה בחדר מואר באש האח. גופי כאב כולו אבל את כרעת לצדי וליטפת אותי, אמא, וכשראית שעיני נפקחו זינקת ממקומך, צעקת ותקפת את אבא במחטים שלך. הוא לא נלחם נגדך. אחר כך אהבתם זה את זו באור האש לידי. המראה ניחם אותי. אהבתי לראות תינוקות באים, במיוחד את האחות החביבה עלי, בהירת השיער. אבל בחורף הרע כעבור שנתיים צריך היה למכור אותה לסוחרים כדי לקנות עץ הסקה.

אולי לא ידעתם שהענקתם לי בדיוק את החינוך שמשורר זקוק לו, כיוון שכאשר הובלת אותי אל האקדמיה לשירות הציבורי ביום ההולדת החמישי שלי נשאתי את לוח החישוב ואת הלוח המרובע של רואי-החשבון תחת זרועי וחשבתי שיתירו לי לישון בבית. אבל הבוחן ידע את עבודתו ולאחר שעניתי על שאלותיו נשלחתי אל פנימיית הלימודים הקלאסיים, לאגף הספרות הסגור, ולא ראיתם אותי שוב. אני ראיתי אתכם שנית, כעבור שבוע, או אולי כעבור שנה. הבוגרים חצו את הגן שבין אולם המורה לתיפוף שלימד אותנו מקצבים לבין אולם המורה לשחמט שלימד אותנו היקשים לוגיים. פיגרתי מאחור וחמקתי אל הרווח שבין שיחי הדפנה והחומה החיצונית, והבטתי דרכם. מצדה המרוחק של תעלת המים המתוקים ראיתי איש ואשה קטנים, עומדים ומביטים. אפילו מן המרחק ההוא זיהיתי את הורדים הורודים על שרוולי הארגמן של המעיל הטוב של אמא. לא יכולתם לראות אותי, אבל למשך דקה, ואולי שעה שלמה, עמדתם והבטתם בחומה הגבוהה של האקדמיה, באותה עקשנות שבה הבטתי אני בכם. אז מצאו אותי המפקחים. אבל כבר ידעתי שלא נשכחתי, ופני מעולם לא עטו את הארשת הנרדפת, המאשימה, שחותמה ניכר על פניהם של המלומדים האחרים וגם על פני רוב המורים. על פני היה החיוך הכאוב, אבל האמיתי לגמרי, של בעל התקווה הנצחית. אותו מבט חטוף דרך הגדר גרם לי להאמין באהבה בשעה שחייתי בלעדיה, כך ששיעורי הדמיון, שגרמו לכמה מחברי ללימודים להשתגע או להתאבד, לא הפחידו אותי.

שיעורי הדמיון החלו ביום הולדתי האחד-עשר, אחרי ששיננתי את כל השירה קלאסית וידעתי לצטט אותה בשלמות. לפני כן, רק החיוך שלי חשף עד כמה מיוחד הייתי. המורים הכניסו אותי לחדר חסר חלונות שתקרתו גבוהה רק מעט מראשי כאשר ישבתי על הרצפה. הריהוט כלל שני כלי-חימר שטוחים, האחד ריק והשני מלא מים. אמרו לי להשאר שם עד שאעביר את כל המים דרך גופי ואמלא את הכלי הריק. נאמר לי שכאשר תיסגר הדלת, אהיה בחשכה ובדממה לזמן ארוך, אבל לפני שאגמור לשתות את המים אשמע קולות ואדמיין את גופם של בני לוויה מוזרים, חלקם ידידותיים ואחרים לא. נאמר לי שאם אקבל בנימוס את כולם, גם האורחים האיומים ילמדו אותי דברים שימושיים. הדלת נסגרה, והחשכה שאפפה אותי הייתה במפתיע חמימה ומוכרת. היית הזאת בדיוק אותה חשכה ששררה בקופסת-התפירה של אמי. בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לאקדמיה, הרגשתי בבית.

כעבור זמן מה שמעתי את הקולות שלכם מדברים בשקט יחד, וחשבתי שהתירו לכם לבקר אותי סוף סוף, אבל כשהצטרפתי לשיחה גיליתי שדיברנו על דברים שודאי שמעתי כשהייתי בן כמה חודשים. זה היה מעניין מאוד. אחר כך נודע לי שתלמידים אחרים דמיינו את קולם וחברתם של שדים ומטורפים, ולגמו את המים כה מהר עד שחלו. אני לגמתי משלי לאט ככל שיכולתי. האדם הרע ביותר שפגשתי היה הגופה של הילד שעזרתי לאבא להוציא מן התעלה. הכרתי אותו לפי הריח. הוא שכב זמן רב בפינת החדר לפני שחשבתי לקדם אותו בברכה ולשאול לשמו. הוא אמר לי שלא היה יתום שהתעללו בו, כפי שסבר אבא, אלא בנו של פקח עבודות-מים עשיר שראה משרת גונב מזון, ונרצח כדי שלא יספר על כך. הוא סיפר לי דברים רבים על החיים בקרב מעמד-האורחים-המכובדים, דברים שלא יכולת ללמוד ממורי באקדמיה שהשתייכו למעמד הנמוך. שעורי הדמיון הפכו עבורי לדרך להמלט ממורי השחמט, התופים והשינון, ולפגוש בחשכה את כל אלא שאיבדתי יחד עם ילדותי המוקדמת. גם גיבורי הספרות הקלאסית החלו לבקר אותי, מן הקוף השמימי שהוא אבינו הקדמון ועד לקיסר היוּן, ששרף את כל הספרים המיותרים ובנה את החומה הגדולה כדי להשאיר אנשים מיותרים בחוץ. הם לימדו אותי דברים על אודות עצמם, דברים שהספרות הקלאסית אינה מספרת. הקיסר היון, למשל, היה, מבחינות מסוימות, זקן קטנוני ופטפטן שסבל מאוד משיגרון. החלק הטוב ביותר בו דומה היה לאבי החופר בסבלנות בבוצת-הביוב של משכנות העוני הצפון-מערביים, מחפש דברים טובים. והשד הלבן המפתה והתקיף במיתוס-הבריאה הקומי היה, מתברר, דומה מאוד לדודתי הפילגש, שגם היא שינתה צורתה לטיפוסים שונים כדי לעניין זרים, ובכל זאת נותרה תמיד היא עצמה באופן נחרץ. דודתי ביקרה אותי יותר פעמים מן הראוי ובסופו של דבר דמיינתי דבר-מה בלתי אפשרי עמה, והגלימה האקדמית שלי הוכתמה מאוד. מכבסת בית-הספר הבחינה בכך. למחרת היום הגיע המפקח הרפואי וחתך שני פצעים קטנים במעלה ירכי, והם לא החלימו לחלוטין אף פעם. עדיין מטפלים בהם פעמיים בחודש. אחר כך לא הכתמתי עוד בדים באותו אופן. הגף החמישי שלי מזדקף לעתים בשעת ליטופיה של אדודה אבל דבר לא נובע ממנו.

זמן קצר לאחר הניתוח ביקר המפקח-על-הספרות באקדמיה. הוא היה איש כבד, כמוני כיום. הוא אמר: ”בילית בחדר דמיון יותר ימים משאר התלמידים, אולם בריאותך טובה. אילו אורחים מבקרים אותך בחדר החשוך?“

סיפרתי לו. הוא שאל שאלות מפורטות. תיאורי ארכו כמה ימים. כשהפסקתי הוא היה שקט לזמן מה ואז אמר, ”האם אתה מבין מדוע הוכשרת בדרך הזאת?“

עניתי בשלילה.

הוא אמר, ”משורר זקוק לגיל-ינקות הרפתקני, חושני, כדי שתיאבונותיו יתגברו. אבל את התיאבונות הגדולים יש לכוון ליעד יחיד, אחרת לא יצמח אלא בן-אנוש בריא ותו לא. את הינקות העשירה תחליף ילדות של הכשרה, שבה יורעבו החושים, בעיקר של האהבה. הילד נכפה להיאבק למען אהבה במקום היחיד שבו הוא יכול להתנסות בה, כלומר בזיכרון, ובמקום היחיד בו הוא יכול לחוש בה, הדמיון. החינוך הזה, שהוא פרי המצאתי, הורס את המוחות שהוא אינו מרחיב. אתה הנך ההצלחה הראשונה. קום.“ קמתי, והוא גחן, בקושי, וקשר את הרצועות הירוקות סביב ברכי. אמרתי, ”האם אני משורר עכשיו?“ הוא אמר, ”כן. אתה כעת אורחו המכובד של הקיסר והמשורר הטראגי שלו, היוצר המודרני היחיד שעבודתו תצורף לקלאסיקות של ספרות העולם.“ שאלתי מתי אוכל להתחיל לכתוב. הוא אמר, ”רק בעוד זמן רב. רק הקיסר יכול להעניק נושא הראוי לכשרונך והוא עדיין אינו מוכן לעשות זאת. אבל ההמתנה תהיה קלה. ימי החלוק הגס, המורים המשעממים והחדר החשוך חלפו. אתה תגור בארמון.“

שאלתי אם אוכל לראות לפני כן את הורי. הוא אמר, ”לא. אורחים מכובדים מדברים אל בני מעמדות נחותים מהם רק כאשר הם זקוקים למידע שימושי, ולהוריך אין שימוש עבורך כעת. הם השתנו. יתכן שאמך הקטנה והיפה הפכה לזונה חצופה כמו אחותה, ואביך החזק והשקט לשוטה זקן ומוכה שגרון כמו הקיסר היון. לאחר שתפגוש אותם תרגיש עצוב וחכם ותרצה לחבר פואמות שגרתיות על חלוף-הזמן ועל עלי-כותרות שנשרו, הנסחפים במורד הזרם. יש לנצור את כשרונך למען נושא נשגב יותר.“ שאלתי אם יהיו לי חברים בארמון. הוא אמר, ”יהיו שניים. השיטה שלי הפיקה עוד משורר אחד, לא מוצלח במיוחד, שיוכל אולי לחבר איזה מעשה-חרזנות ירוד כאשר תבוא הפקודה לכתוב. הוא יגור עמך באותה דירה. אבל חברך הטוב ביותר כבר מכיר אותך. הנה פניו.“

הוא נתן לי כפתור שרוחבו כבוהן ועליו ציפוי מזוגג בצורת ראש קרח קטן ועגול. העיניים היו חריצים שחורים בתוך רשת של קמטים; הפה השקוע נראה חסר שיניים, אבל מפותל היה במין חיוך ערמומי, מתוק ומפתיע. ידעתי בודאות שזהו הקיסר בן-האלמוות. שאלתי אם הוא עיוור. ”בודאי. זוהי השנה המאה ושתיים לשלטונו וכל המראות הנם ידע מיותר עבורו. אבל שמיעתו חדה עד מאוד.“

וכך עברנו אני ותוהו אל הארמון של הבירה הישנה, ופמלייה מאומנת היטב הסיחה את דעתי המורחבת מן העבודה שהמתינה לה. היינו מאושרים אך מוגבלים. סגל הארמון גדל ללא הפסקה עד שהיה הכרח לשכן אורחים מכובדים רבים בעיר שבחוץ, ובתים נלקחו לשם כך מאזרחים. אי אפשר היה לבנות בתים חדשים כיוון שכל בעלי המלאכה וחומרי הבנייה בקיסרות נלקחו אל הארמון החדש, שהלך ונבנה במעלה הנהר, כך שהגנים ובתי הקברות וגם כמה רחובות היו מכוסים אוהלים, חביות וארגזי-אריזה, שבהם גרו אלפי משפחות. אני מעולם לא השתמשתי ברחובות כיוון שלא אחת הביטו שם באורחים מכובדים באופן מחוצף מאוד, במבטים שהסתירו איבה. הקיסר ציווה להגביה את סוליות נעלינו עד שאפילו הנמוך שבאורחיו המכובדים יכול היה לעבור בקהל של אזרחים פשוטים מבלי לפגוש בהם פנים אל פנים. אבל לאחר מכן נתקלו כמה מדרי הארמון בפושעים נמוכים מכדי שיוכלו לזהותם, ואז יצא צו המחייב אורחים מכובדים ללכת לכל מקום בליווי חצרן ומוקפים בפמלייה. כך היינו בטוחים לחלוטין, אבל התנועה ברחובות הצפופים הפכה קשה מאוד. לבסוף אסר הקיסר על אזרחים פשוטים ללכת ברחובות בשעות העבודה העיקריות, והדברים השתפרו.

ואולם, אותם אזרחים אשר בהו בנו, הציקו לנו ורטנו, חרדו מאוד מפני עזיבתנו! עסקיהם ומקצועותיהם תלויים היו בחצר הארמון; בלעדיהם היו רובם הופכים לאנשים מיותרים. הקיסר קיבל מכתבים אנונימיים ובהם נאמר שאם ינסה לעזוב, הרציפים והאסדות שלו יעלו באש ותעלות-הביוב יוסטו אל מאגר הארמון. אולי אתם תוהים כיצד נודע לבנכם, משורר מבודד, על הדברים הללו. ובכן, המפקח על שלום-הציבור ביקש ממני לעתים לשפר את הניסוח של שמועות שהקיסר התיר להפיץ, שעה שתוהו שיפר את השמועות הבלתי מאושרות, שהופצו על ידי אגודת הקבצנים. שנינו הפצנו סיפור לפיו אזרחים שיעבדו קשה ולא יתלוננו יועסקו כמשרתים בארמון החדש. זאת הייתה אמת, אבל לא במידה שבה קיוו האנשים. המכתבים האנונימיים חדלו ובמקומם קיבל הקיסר עצומות חתומות ממועדוני העובדים, ובהן הסבירו כמה יפה עבדו בשירותו, ובמשך זמן כה רב, וביקשו ממנו להמשיך בכך. כל מי שחתם על העצומה קיבל מכתב עם חותמת הקיסר, ובה נכתב שהקיסר שמע את בקשתו והוא מכבד אותה. בסופו של דבר עקרה החצר אל מעלה הנהר בדממה, בקבוצות קטנות, בליווי מנהיגי העובדים. אבל רוב רובם של המשרתים בארמון החדש הגיעו מערים כנועות יותר מאשר הבירה הישנה.

טיפשי מצדי להזכיר את כל זאת. אתם מכירים את הבירה הישנה טוב ממני. האם שבו אליה הרחובות והגנים הבהירים והרחבים שאני זוכר מן הזמן בו חיינו שם יחד לפני שנים רבות כל כך?

אחר-הצהריים חם ושטוף שמש, ולכן אני מכתיב את האיגרת על מגדל המצפה. רוח נעימה נושבת בגובה זה. כאשר טיפסתי לכאן לפני שעתיים מצאתי מפה של הארמון על השולחן לצד מפת הכוכבים. נראה שבקשותי נשמעות וזוכות לכבוד רב במידה חריגה. לא הרבה מסומן על המפה, אבל די בכך לזהות כמה מהביתנים הגדולים בצפון. פגודה שחורה ונוצצת מתנשאת מגן הצדק-שאין-להשיבו, שבו אנשים שלא צייתו מאבדים דברים שאין להשיבם, כמו תופי אוזניים, עיניים, איברים או ראשים. מחצית המייל הלאה משם עומדת פגודה זהה, לבנה כחלב, המסמנת את גן הצדק שאפשר לבטלו, ובו מקבלים אנשים טובים מתנות שאפשר לקחת מהם אחר-כך, כמו בתים, נשים, משכורות ופנסיות. בין שתי הפגודות אבל קצת רחוק יותר יושב בית-הדין לזימונים, מגדל עגול ענק ויער של תרנים על גגו. על התורן הגבוה מכולם מתנוסס דגל-הארגמן של הקיסר מעל דגל צבעי-הקשת של המפקחים, מה שמעיד שהוא נמצא שם היום, מתייעץ עם אנשי האקדמיה.

זמן קצר לפני ארוחת הצהריים הגיע תוהו ובידיו מגילה מעץ, שלדבריו נמכרה בכל השוק, אולי בכל רחבי הקיסרות. למעלה מופיעים פני התפוח-המצומק המוזרים של הקיסר בן-האלמוות, המקסימים אותי יותר בכל פעם שאני רואה אותם. אני חש שעיניו העוורות יכולת לכרסם אותי, וכעבור כמה ימים הפה המתוק והערמומי יירק אותי החוצה בצורה חדשה, אולי משופרת. מתחת לדיוקן כתוב כך: סלחו לי על שאני שולט בכם, אבל מישהו חייב לעשות זאת. אני איש זקן קטן וחלש אבל יש לי את כוחותיהם של כל בני עמי גם יחד. אני עיוור, אבל אוזניכם הן גם אוזני ואני שומע הכל. ככל שאני מזדקן אני מנסה להיות נדיב יותר. אורחי בארמון החדש עוזרים לי. שמותיהם ותמונותיהם מופיעים למטה. אחר כך מופיעים שני האנשים הגבוהים ביותר בקיסרות. אחד מהם הוא:

פילדמרשל קוֹ, מפקד על כל צבאות הקיסר ומביס את כל אויביו. הוא בעל תארים באסטרטגיה מעשרים ושמונה אקדמיות, אבל את החשיבה הוא מותיר לקיסר. הוא שונא אנשים מיותרים אבל אומר ”רובם נמצאים מחוץ לחומה הגדולה.“

השני הוא:

בוהו, המשורר הגדול. הוא בעל המוח הגדול ביותר בממלכה. הוא יודע את רגשותיהם של הכל, החל מהאיכר העני בתעלה וכלה בקיסר הזקן על כסאו. בקרוב תופיע הפואמה הגדולה שלו על כל דלת של כל בית-עירייה, בית-ספר, קסרקטין, סניף דואר, בית-משפט, תיאטרון ובית-כלא בארץ. האם תעסוק במלחמה? בשלום? באהבה? בצדק? בחקלאות? באדריכלות? בזמן? בפרחי עץ-תפוח שנשרו אל הזרם? תוכלו להמר על כך עם חבריכם.

שמחתי לגלות שרק שניים הם הגבוהים ביותר בקיסרות. חשבתי שהיינו שלושה. פניו של תוהו הופיעו בקצה המגילה, בתוך רשימה של עשרים אחרים. הוא נראה קטן ורגוז בין מנתח-בהונות ומפקח מזון-התרנגולות. הכיתוב שלו ציין:

תוהו מקווה לכתוב שירים משעשעים. האם יצליח?

קיפלתי את המגילה והחזרתי אותה בהנהון ידידותי, אבל תוהו היה חסר-מנוחה ורצה לשוחח.

הוא אמר, ”הפקודה לכתוב ודאי תבוא בקרוב מאוד.“

”כן“

”אתה פוחד?“

"לא.“

”יתכן שיצירתך לא תמצא חן.“

”זה לא סביר.“

”מה תעשה אחרי שתושלם הפואמה הגדולה שלך?“

”אבקש מן הקיסר למות.“

תוהו גהר קדימה ולחש בלהט, ”למה? יש שמועה שאומרת כי כאשר הפואמות שלנו יכתבו הפצעים במעלה ירכינו יחלימו ונוכל לאהוב את המעסות שלנו כמו גברים רגילים!“

חייכתי ואמרתי, ”זה יהיה מאכזב למדי.“

אני נהנה להדהים את תוהו. הורי היקרים, זהו המכתב האחרון שלי אליכם. לא אכתוב עוד פרוזה. אבל צחקו בקול כאשר תראו את הפואמה שלי נצבעת על דלתות בנייני הציבור. אולי אתם עניים, חולים או גוססים. אני מקווה שאין זה כך. אבל דבר לא יגזול מכם את האושר הגדול ביותר שיכולים איש ואישה פשוטים לזכות בו. אתם יצרתם בן-אלמוות,

אשר חי בגן ירוק-העד,

בנכם,

בוהו

הוכתב ביום האחרון ה-19 של הלוח הישן.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה