בַּאדוֹלִינוֹ

השם עשוי ליצור בלבול מסוים במחוזותינו, אבל אין קשר לרב-המכר ההוא: בַּאדוֹלִינוֹ הוא הרומן האחרון של אומבּרטו אֶקוֹ, והוא חוזר בו לטריטוריה מוכרת – ימי הביניים. שנת 1204, למען הדיוק, שבה מספר באדולינו את עלילותיו, בפרברי קונסטנטינופול הבוערת.  

כשהייתי סטודנט תרגמתי (השלמת הכנסה) ספר על המסדרים הנזיריים בימי הביניים באירופה. קצת אחר כך ראיתי בחנויות הספרים בטוטנהאם קורט-רואד ערימות-ערימות של "שֵם הורד", וכשעלעלתי בו ראיתי שיש לי, בזכות אותה עבודת תרגום (קלוקלת) יתרון יחסי: ידע בסיסי בכל הממבו-ג'מבו הקתולי-לטיני ההוא. כך הצלחתי לצלוח את הרומן שלוקח בהליכה את התואר "רב-מכר ענק שרוב קוניו לא ממש קראו אותו." נכבשתי, אף על פי שבמבט מרחוק "שֵם הורד" על כל קסמו, הוא מעין ספרות-פנאי לאקדמאים-ברוחם; יותר בידור אינטליגנטי מאשר ספרות דגולה. בַּאדוֹלִינוֹ, אני חושב, קריא יותר. אבל גם כאן, המסע שאומברטו אקו מזַמֶן לקוראיו הוא יותר אינטלקטואלי מאשר רגשי. וזה בסדר גמור; אלא שנדמה לי שהגיבור הראשי, שאת דמותו יצר אקו בעזרת גודש עצום של ידע, מקוריות, ותחכום, לא מעורר הזדהות אמיתית; ששום קורא לא יזיל דמעה כשהוא מאבד את אשתו הצעירה או כאשר פוקדות אותו טרגדיות אחרות. (למען האמת, שיניתי קצת את דעתי לקראת הסוף, כשבאדולינו מוצא אהבת-אמת, בפיתול עלילתי מפתיע באמת – אחד מרבים בספר. אבל לא אקלקל לאף אחד את ההנאה.)

 

בכל זאת, בכמה מילים: באדולינו, שהוא בן איכרים איטלקי בעל כישרון מופלא לשפות, ולבדיית שקרים צבעוניים ומשכנעים, הופך לבנו המאומץ של הקיסר פרידריך בַּרְבָּרוֹסַה, לומד בפאריס ויוצא למסע מופלא מזרחה, אל ממלכתו של מלך-כהן אגדי. כרגיל אצל אֶקוֹ, יש לא מעט סטיות-עלילה (מרנינות או משמימות – תלוי בקורא) ובהן דיונים מפליגים בפילוסופיה, מדע ותיאולוגיה של ימי הביניים. צריך להוסיף לכך קו-עלילה פרודיאני בעליל, וניסיון לתאור מעמיק של הפסיכולוגיה של אנשי המאה ה-12. ואיך אפשר בלי זה – גם תעלומה בלשית נוסח שרלוק הולמס – או, בעצם, נוסח ג'ונתן קריק, למי שמכיר.  

 

 שלא כמו בעולם הזר והמוזר של הנזירוּת, קורא עברי (התרגום, אני משער, בדרך) ימצא כאן כמה מכרים: אֶלְדָד הֳדָנִי, למשל, הנוסע האגדי, הוא מקור מידע חשוב למסעו של באדולינו. מצטרף אליו גם רב יהודי, וכשהם מגיעים לנהר הסמבטיון, המתואר כאן בפרטי-פרטים, הוא ניצב בפני אותה דילמה עתיקה – איך לחצות את הנהר הנרגע מזעפו רק בשבת. לבאדולינו יש פתרון (פשוט וברוטלי, כדרכו.) גם הגביע הקדוש מככב כאן (בעצם, זה גביע היין הישן של אביו של באדולינו) ועוד ועוד.

 

חוץ מזה, כצפוי, הספר שופע רעיונות, ידע, הומור, רמזים והקשרים תרבותיים שאין סיכוי לקלוט את כולם, ואין גם טעם לתקצר כאן את העלילה; נדמה לי שאקו כתב את הספר כשבראשו מתוכנן לפרטיו גם תסריט, וההפקה צריכה להיות יקרה למדי, מכיוון שהוא מפיח חיים ביצירי הדמיון הפרועים ביותר של ימי-הביניים.

 

ופגשתי עוד מכרים ותיקים. הבסטיאריה של ימי-הביניים קורמת עור, גידים וקשקשים. במסע מזרחה פוגשים באדולינו וידידיו את הבַּאזִילִיסְק (המוכר גם לקוראי הארי פוטר): "בדיוק כפי שתארו הסיפורים שסוּפּרו לרוב…הוא הגיח מן הצוק, מפצפץ את הסלע, כפי שכתב פְּלִינְיוּס. היו לו ראש של תרנגול וטפרים, ובמקום רעמה, מעין גידול בצורת כתר, עיניים צהובות בולטות כשל קרפדה, וגוף כשל נחש. צבעו היה ירוק כאיזמרגד, עם נצנוצי-כסף, ובמבט ראשון נראה כמעט יפהפה, אבל כולם ידעו שנשימתו עשויה להרעיל אדם או חיה." באדולינו קוטל אותו בעזרת תרגיל ישן הזכור עוד מן המיתולגיה היוונית.

 

בהזדמנות אחרת נתקלים באדולינו וחבריו בשלוש מפלצות בבת אחת. המפחידה ביותר היא חיה בעלת פרווה סמורה, שגבה קמור ועיניה בורקות; הם מבינים שזהו לא אחר מאשר החתול, הידוע כשליחו של השטן וחיית-המחמד של מכשפים. אפשר להתגונן נגד כל מפלצת, אבל לא נגד החתול, המזנק אל פניך ובצפורניו עוקר את עיניך. הרב סלומון (אחד החברים למסע) ממלמל ששום דבר טוב לא יכול לצאת מחיה שאינה מוזכרת בתנ"ך. המפלצת השנייה היא הכימרה, שיש לה ראש של אריה, גוף של עז, אחוריים של דרקון, זנב שהוא נחש וראש נוסף, בעל קרניים. המפלצת השלישית היא המאנְטִיקוֹר, שמקורו, על פי הבסטיאריה, בהודו, יש לו "גוף של אריה בצבע אדום

כדם, פני-אדם כחול עיניים, וזנב הדומה לעוקץ העקרב. הוא יודע לזנק למרחק גדול והוא אוכל בשר אדם. קולו הוא שריקה, כמו מנגינת חלילים. יש אומרים שהוא מסוגל לירות עוקצים מזנבו." על שתי המפלצות הראשונות מתגברים הנוסעים, אבל המאנטיקור הורג את אחד מחבריו הטובים של באדולינו לפני שגם הוא מחוסל.

 

הם פוגשים גם היפופוטם אוכל-אדם ועטלפי-ענק ועוד חיות איומות; וגם בעלי חיים נעימים יותר, כמו החד-קרן המופלא. על כל אלה מספר באדולינו להיסטוריון ניקֶטַאס מקונסטנטינופול, שכתב על נפילת העיר, אבל השמיט בסופו של דבר את סיפורו של באדולינו מן ההסטוריה שכתב, בעצת חכמים. באדולינו, חושב ניקטאס, "דומה לאותה חיה מוזרה, שעליה שמע ניקטאס רק שמועות, אבל יתכן שבאדולינו ראה אותה ממש, במו-עיניו: חיה המכוּנה 'זיקית', הדומה לעז זעירה, ומשנה את צבעיה בהתאם למקום בו היא נמצאת. היא עשויה לשנות את צבעה משחור לירוק בהיר; אבל הצבע הלבן, צבע התום, הוא הצבע היחיד שאינה יכולה לעטות."

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

8 תגובות בנושא “בַּאדוֹלִינוֹ”

  1. גנטית לקרוא את הבסטיארות הללו והספרים ששאבו השראה מהן.

    אגב, את שם הורד קראתי בתיכון, הוא דווקא לא זכור כמכשול קשה כל כך – אולי בזכות התעלומה המרתקת והמותחת.

  2. אם לשפוט מ"המטוטלת של פוקו" – אקו הוא סופר בעל ידע מעמיק, אבל הדמויות שלו שטוחות.
    אתה בטח יודע שגם דן פגיס כתב "בסטיאריום [ובמהדורה אחרת: מפלצון] – והוא ספר החיות והמפלצות" (פרק אחד בתוך ספרו "מח"). מתוכו זכורים לטוב "דו רגל / הוא חי משונה למדי / בבשרו הוא שאר לשאר החיות הטורפות / אבל רק הוא מבשל חיות וכו'.." ו"החיות האיטיות ביותר / הן כורסאות העור" ש"מתרבות לאט / בצל עציץ של פילודנדרון".

  3. יאקופו בלבו הוא מהדמויות המופלאות שיצא לי לפגוש בפרוזה. נו, ניחא, לעולם ימשך הויכוח הנצחי בין אלה שאקו מרגש אותם נורא לאלה שרואים בו בדרן היפר-אינטלקטואלי.

  4. הויכוח ימשיך. אבל אקו באמת לא הצליח לרגש אותי (ואולי הבעייה נעוצה בי) עד לפרקים האחרונים – אני מתכוון למפגש עם ההיפאתיה. כמו שכתבתי, השיפוט שלי התערער שם. אני לא רואה באקו בדרן. אני אוהב אותו מאד, אבל החלטתי לכתוב הפעם כמשקיף נייטרלי…מצטער…

  5. הרגשתי שהכובע של הסטוריטלר השובבי לא ממש יושב על אקו בצורה שעושה לי את זה. אבל המטוטלת של פוקו, לעומת זאת, גרם לי לבלות לילה לבן פעור עיניים ופה ומסתובב בתזזית בבית כל פעם שהנחתי את הספר לרגע כדי לנשום בשקט.

השאר תגובה