אכזריות בלתי-נסבלת

מרטין איימיס, סופר-בן-סופר, פירסם סיפור קצר בגארדיאן, בשם In the Palace of the End. סיפור-סיוט על עולם אכזרי וגרוטסקי; מבעית וקצת מצחיק. זהו מונולוג של כפיל מקצועי, בן-דמותו של אחד, נאדיר, בנו המפלצתי של רודן מפלצתי – שניהם מעלים מיד על הדעת את סדאם חוסיין ובניו.

הכפיל של איימיס הוא רק אחד מרבים: לבנו של הרודן יש מחויבויות רבות, לאומיות ואחרות, ולא די לו בכפיל יחיד. אחר-הצוהריים מתקבצת אם כן חבורת הכפילים לשתות קפה בצוותא, לפני שהיא מתפזרת לה – מי לקומפלקס-העינויים המתועש שבארמון, מי לבילוי עם נערה חטופה. ככל שנמשך המונולוג מתגלים עוד פרטים מרהיבים, ומי שמוכרח לקרוא יכול למצוא את הסיפור כאן (בקֶש של גוגל). איימיס הוא סופר וירטואוזי ויש לו תובנות מעמיקות, אבל הסיפור שלו הביא אותי להרהר, שוב, בשאלה שאולי נטחנה כבר עד דק בכל מיני דיונים מלומדים שלא יצא לי לקרוא. ואולי לא. והשאלה היא: למה אני צריך את זה? ואם לדייק: בקטע מסוים, במשפט מסוים אחד, מעלה בפני דמיונו הקדחתני של איימיס סיוט-בלהות שמעתה והלאה נגזר עלי לחיות אתו, גם אם ייטמן אי-שם במעמקי האגף הסגור של מוחי שלא על מנת לראות אור.

כך, בערך, הרגשתי לא מכבר בשעה שהגעתי לקטע מסוים אחד ב"חלקיקים אלמנטריים" של וולבק. בעקבותיו חשתי תיעוב כלפי הספר כולו, ועמו שבה  התהייה הזאת: למה זה מגיע לי? בגילי? החסר אני סרטי תעודה ודוחו"ת של אמנסטי? או סתם כתבות-עומק במוספים? והעור אינו מתעבה באמת עם השנים. לפעמים ההפך הוא הנכון. כן, אני יודע שזאת ספרות, והיא אמורה לערער ולהרעיד את שורשי הנפש. אבל האמנם דווקא באמצעים כאלה, קיצוניים-מעודנים כל כך? העולם מלא בלהות, אימה חשיכה ויגון. צריך לכתוב על זה, אבל האם צריך לכתוב את זה? שלא לדבר על לקרוא את זה?
בסיפור השחור של איימיס יש מין הבהוב של אופטימיות. הכפיל סבור, על פי השינויים בדרישות ובהנחיות הזורמות מן הממונים (ואובדן הדרגתי של איברים שונים בגופו) שבנו הפסיכופת של הרודן, שנפצע שוב ושוב בניסיונות התנקשות, סובל – ועם הסבל, מַפְציעות אצלו הבְלחות קלושות של אמפתיה לקורבנותיו. אבל המסר של פיסקאות הסיום אבד לי הרבה לפני כן, כשאיימיס הסביר לי בפרטנות מה בדיוק היה בשק ההוא. משם והלאה קראתי ברפרוף ובזהירות, מסרב, כביכול, להישיר מבט בכתוב. המציאות, די והותר בה. תחי האייסקפיזם.  

אולי תרצו לקרוא גם את:

6 תגובות בנושא “אכזריות בלתי-נסבלת”

  1. – "החסר אני סרטי תעודה ודוחו"ת של אמנסטי? או סתם כתבות-עומק במוספים?"

    כביכול, בספר או באמנות בכלל, תיאורי הסבל הבדיוניים משרתים מטרה מסוימת, ויכולים לעורר הזדהות והבנה אמיתית של מעשי הזוועה, או לכל הפחות משהו קרוב יותר להבנה מאשר דוחו"ת אמנסטי או דיווחים תקשורתיים על סבל אמיתי.

  2. אבל, ק. יקר, האם תעוד, יובשני וקונקרטי ככל שיהיה, אינו מעורר הזדהות והבנה אמיתית? עדויות מכלי ראשון, לדוגמא, בלי שום עיבוד "אמנותי"? השאלה היא, בעצם, וריאציה על "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות" של אדורנו; אמירה שנויה במחלוקת, כמובן (הנה לינק רלבנטי – http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=414849&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
    אבל השאלה שלי הרבה יותר צנועה. אני כופר בכורח להמציא זוועות מקוריות ויצירתיות לצורכי אמנות.

  3. עדות מכלי ראשון אול נראית יובשנית, אבל היא לא כך באמת.
    תיאור של אסון ענק בעיתונות אינו מעורר, לפחות בי, את אותה הזדהות שמעורר תיאור ספרותי טוב של סבלו של אדם בודד. כשמופיע בספר ההיסטוריה משפט כמו "ואז מתו מאה אלף איש ברעב" הקורא קורא ואינו מבין באמת את המשמעות. קל למדי לשאת בסבלו של הזולת.

    מובן שגם תיאורי סבל עלולים להדרדר לכדי מקבילה לא נעימה לפורנוגרפיה חסרת ערך, הכל תלוי כתמיד בכשרונו של הכותב. (במקרה דנן טרם הספיקותי). למשל, לא אשכח את ייסוריו, המתונים למדי בעצם, של ווינסטון סמית ב 1984.

  4. בגלל הכותרת שנתת, כמעט שלא קראתי.
    חשבתי שמדובר בעוד דיווח על מעשה אכזריות, אולי נגד בעלי חיים, ואני שבעתי מידע כזה, מה שידוע לי מספיק.
    בכל זאת נכנסתי בזהירות לקרוא.
    אני מזדהה עם מה שכתבת, ונכון, העור לא מתעבה עם השנים, להפך, הוא נעשה מאד דק.

  5. לק. – בעצם, אנחנו מסכימים: עדות מכלי ראשון אינה יובשנית, יש לה אפקט שקול, לפחות, לתיאורים ספרותיים מעולים. איימיס סופר אנין ותיאוריו בפירוש אינם ירודים, אבל האמת, זה לא משנה לי.

    שבא, אזהר עם הכותרות להבא…חשבתי שהיא תזכיר דווקא את הסרט האחרון של האחים כהן.

השאר תגובה