ראיון עם הסופר הדני איבּ מיכאל

ראיון עם הסופר הדני איבּ מיכאל – פורסם בידיעות אחרונות, נובמבר 2003.

איבּ מיכָּאֵל

איבּ מיכָּאֵל, מבכירי סופריה של דנמרק, פרסם רומנים, וכן שירה, ספרי מסעות,
יומנים ומחקרים; "נסיך" היוצא עתה לאור בתרגום עברי, מתרחש בעיירת חוף
דנית בשנת 1912; ילד-חופשה בשם מאלטה מבלה שם את ימי הקיץ. הספר רווי
פיוט ופנטסיה, אבל לצד ההפלגות המילוליות שוזר איב מיכאל סיפור עלילה
גורף, עלילת מסתורין והרפתקאות, שבה משתלבים עבר והווה, מציאות ודמיון,
מודרניות מערבית ועולם מסתורי של תרבות רחוקה ונעלמת; שלווה בורגנית
שלתוכה פולשים רמזים של מציאות אחרת וריח מרחקים אקזוטיים.
דנה כספי, המתרגמת של "נסיך", אומרת שזהו מאפיין בולט של עוד סופרים
דניים וסקנדינביים שתרגמה (המוכר בהם, אולי, הוא פיטר הוג, בעל "חוש
השלג של סמילה"). האתגר התרגומי אצל איב מיכאל היה שפתו הפיוטית
והשימוש הייחודי שלו בצורות כתיב חריגות או ארכאיות, כמו גם בחרוזים או
ציטוטים משירי-ילדים, אלמנטים המשחזרים ראיית עולם של ילד.
הראיון עם איב מיכאל נערך לרגל פרסום "נסיך," הרומן העשירי שלו, רומן
שזכה לשבחים רבים ותורגם לשפות רבות זרות. זהו ספרו הראשון של המתורגם
לעברית.


אחד הדברים שעולים בברור מתוך הספר הוא התשוקה למסעות. אתה עצמך הרבית לנסוע בעולם.


נדמה לי שהדנים מתחלקים לשתי קבוצות – אלה שנוסעים למרחקים, ואלה
שנשארים בבית אבל חולמים על הפלגה למרחקים. אהבת המסע והתגליות היא
בהחלט חלק מהזהות הדנית. אני מרבה להפליג, על ספינת מפרשים ישנה,
שנבנתה עוד לפני הטיטאניק, בשם "נורדקפרן" השייכת לידיד שלי, רב-חובל.
במשך השנים יצאתי להפלגות רבות עליה, אפשר לומר שהקפנו את העולם, חצינו
את האטלנטי, שטנו באוקיינוס השקט, לפולינזיה, לגלפגוס, לאיי הפסחא
וטהיטיץ. מלבד זאת הרביתי לנסוע לאמריקה הלטינית, לסין, טיבט ועוד,
וכתבתי על המסעות.
יש בי אהבה גדולה לספרות ימית, כמו זאת של קונראד ומלוויל. אני חושב שעל
פי רוב ספרות הזרם המרכזי היא אורבנית מאוד במהותה, עוסקת בחיים בכרכים
הגדולים, ב"תפוח הגדול" למשל; ולעומתה יש ספרות שעוסקת במרחבים פראיים
ובנופי היבשה; אבל רק מעטים כותבים על מרחבי הים. זהו תווך שממעטים
לעסוק בו ולכתוב עליו. כאשר מגלים אותו, הים הוא מרחב עצום, נדמה שהוא
אינסופי, ההפלגה בו דומה למסע בחלל; בסוף המסע עשויים להגיע אל איים
טרופיים אגדיים, זרים ומוזרים; ואפשר גם לצלול ולגלות נוף תת-ימי שהוא
מעין מסע לנופים של פלנטה אחרת.


גיבורו של "נסיך", הילד מאלטה, אכן מרבה לחלום על הפלגות למרחקים. האם
יש בילד אלמנטים ביוגרפיים?


מאלטה הוא מעין-יתום. אני רואה ביתמות מטאפורה גדולה. מאלטה אינו מכיר
את אביו, ואנו איננו יודעים מיהו אביו. אגב, מובי דיק פותח ב"קרא לי
ישמעאל." גם ישמעאל התנכ"י הוא מעין יתום, ולדברים היה רקע במהלך חיו
של מלוויל. לדעתי היתמות, אמיתית או מטאפורית, יוצרת באדם תשתית ויכולת
להתנסות ביציאה ממקומו, להכיר ולהיפתח אל תרבויות אחרות; יוצרת רצון
לדעת, לתור – אולי למצוא אב חלופי; אני עצמי הרגשתי בילדותי כמי שאינו
שייך, כאילו אני חסר בית, שמשפחתי אינה משפחתי האמיתית. התחושה הזאת,
שאינני יודע מנין נבעה, מוצאת ביטוי בילד מאלטה, גיבור הספר. מאלטה חי
בעולם הזוי. בעולם הפנטזיה שלו, שיש בו תחושת השתאות וקסם מתמדת לנוכח
העולם.

דמויות ברומן הן על פי רוב, בדרך כלשהי, ביטויים של המחבר. ב"נסיך"
הגיבור הוא דמות כפולה – הילד והמלח, בן-אנוש ומלאך. הילד משקף את
החלום והערגה אל הים, המלח הוא התגשמות החלום. הפנטזיה הזאת אינה הזויה
לחלוטין, מסתבר בסופו של דבר. אלא שהילד אינו יודע שהרפתקאות המלח
נושאות בחובן טרגדיה, סיפור אהבה, ועימות רגשי קשה עם האב. זהו נושא
אוניברסלי, ואין לי צורך לחשוף כאן פרטים ביוגרפיים. אגב, בטרילוגיה
שפורסמה לפני "נסיך", "ילדת וניל", עשיתי זאת.


הילד מאלטה חי בעולם שבו המציאות ועולם הדמיון והחלום מעורבים זה בזה
לבלי הפרד. זהו אלמנט שקיים בתרבויות לא מערביות שאותן חקרת. בספר
בולטים אלמנטים מן התרבות האינואיטית של גרינלנד.


התרבות של גרינלנד (משם באה אהובת המלח) מוכרת יותר מקרוב בדנמרק. אולם
נקודת המוצא שלי בכתיבתי בכלל הייתה התמחותי בתרבויות של מקסיקו. מה
שהחל כלימוד בעל היבט אקדמי הפך להכרות קרובה ולהתנסות אישית וחווייתית
מדהימה. במהלך המסעות שלי והשהות אצל שבטים אינדיאניים עברתי חוויות
טרנסצנדנטליות. בין השאר הדבר מושג בעזרת עשב גורם הזיות, אולם מכיוון
שהתהליך נעשה בהדרכה צמודה של השאמאנים ובאופן מבוקר מאוד, אין זו סתם
הזיית סמים אלא חוויה מרחיבת תודעה. לא הפכתי לאדם אחר בעקבות זאת.
נותרתי אדם מערבי, אבל לקחתי עמי סוג של הסתכלות אחרת על המציאות,
וצורת חשיבה אשר עשויה לסייע אפילו בחיי היומיום.
החשיבה המערבית נעה בקו ישר, ולכן אנו רואים במוות את הסוף – לא כתחילתו
של מחזור חדש. בספר יש תיאור של ספינה העורכת מסע הזוי על נהר האמזונס,
שבסופו היא חוזרת אל נקודת המוצא שלה. המעגליות הזאת מסמלת, בין השאר,
את מעגליותו של הזמן. במקום להגיע ליעדה, היא מגיעה למקום שממנו יצאה –
ואולם הכל כבר השתנה. אגב החוויה הזאת היא תחושה האמיתיות שנתקלים בה
בעת השהות בגונגלים, תחושה חלומית של מציאות אחרת.
בספר, אחת הסיבות לכך שהמלח המת הופך למלאך-השומר של הילד היא הניסיון
שלו לעצור את הזמן; מאלטה צריך להשאר תמיד בן 12, והקיץ על החוף צריך
להמשך לנצח. שכן הטרגדיה של המלח החלה באותו גיל, ראשית ההתבגרות.
מאלטה צריך להשאר נסיך. אבל על כך המלח-מלאך מוותר בסופו של דבר.

האם אתה רואה את עצמך כנושא מסר, אולי פוליטי, בהקשר הזה של המערב מול
שאר העולם?


אני לא מסיונר אבל בכתיבתי אני מבטא את העניין בתרבויות מדוכאות,
במנודים, בעמים המקוריים של אמריקה הלטינית ובחברות עניות אחרות ברחבי
העולם.
המערב תמיד נוסע למקומות אחרים כשהוא נושא עמו הניסיון והידע שהוא מביא
מהבית, ומסרב לראות מציאות אחרת. כשהספרדים הגיעו לדרום אמריקה הם לא
עצרו לשאול שאלות על אודות האתרים הפרה-קולומביאניים שהרסו, לנסות לברר
כיצד חושבים האינדיאנים, מהי תפישת המציאות שלהם – הם רצו רק להמיר את
דתם לנצרות ולנצל את אוצרותיהם. ב"נסיך," סנטוס (זר מסתורי, מוסיקאי,
המגיע אל העיירה הדנית הקטנה) הוא אחד מאותם ילידי אמריקה, שסבל ניצול
מידי מייצגי העולם העשיר, והוא בעצם פליט אינדיאני בדנמרק. אם כן, אם
מחפשים גווני-צליל פוליטיים בטקסט, אפשר למצוא אותם, ולא פעם הם שעושים
את המוסיקה.

אומרים שאתה התשובה הדנית לריאליזם המאגי…


אני כמובן איני אוהב שיתייגו אותי בקטגוריות. אני יכול רק לומר שאולי
אני מושפע מאותם מקורות, אשר השפיעו גם על סופרים לטינו-אמריקאיים
השייכים למה שמכונה ריאליזם מאגי: כחלק מעבודתי האקדמית תרגמתי מיתוסים
אינדיאניים קדומים. באמריקה הלטינית יש תערובת של המיתוסים הללו עם
שרידים של אמונות וסיפורים מימי-הביניים של אירופה, שהגיעו עם הכובשים
הספרדיים. אבל אם ניקח את הדוגמה המובהקת של "מאה שנים של בדידות" של
מארקס, הוא מתרחש בעיירה קטנה ונידחת, מקונדו; "נסיך" מתרחש גם הוא
בעיירה קטנה ומרוחקת בשם גהחלשגמ. אני חושב שהעקרון הוא שככל שהמקום
קטן יותר, הוא אוניברסלי יותר. אני חושב שזוהי אחת הסיבות לכך שמרקס
התקבל טוב כל כך ברחבי העולם: מקום קטן, שבוי באמונותיו התפלות, הקהילה
הקטנה והיחסים בתוכה, אלה הם דברים הנכונים להרבה תרבויות שונות
ומרוחקות זו מזו ולכן יכול לדבר אל אנשים במקומות שונים ומרוחקים. לכל
אחד יש סבתא, גדולה ומיתולוגית, המספרת לו סיפורים על רוחות ועולמות
דמיוניים…


ובכל זאת הספר שלך צפוני מאוד, דימויי הקרח, הים, הסופות, האור הצפוני.
אתה כותב על נוף מוכר.


כמעט עשרים שנה נשאתי בראשי את הדימוי של קרחון הנושא בחובו אנייה ומלח.
חשבתי על מלח המגיח מן הקרחון אל אי משווני. אבל הדימוי לא התגבש לכלל
יצירה, כי כמלח אני יודע שגם בתוך פנטסיה, שום קרחון לא יכול להגיע אל
אי טרופי, והדבר הציק אותי. עד שבסופו של דבר עלה בי הרעיון: למה לא
לכאן, לסקנדינביה? לאחר כל המסעות למרחקים הגעתי אל נקודת המוצא שלי,
אל המקום המוכר שלי..שוב, בדומה לאותה ספינה על האמזונס אשר לאחר מסע
ארוך מוצאת את עצמה בנקודה ממנה יצאה לדרך.


שאלה טריביאלית לסיום – האם אתה מכיר ספרות עברית?

לפני שנים רבות פגשתי בדנמרק את יורם קניוק וקראתי תרגום של יצירתו,
קריאה אינטנסיבית ומחוויות הקריאה הטובות שאני זוכר. אבל סנונית יחידה
לא מבשרת על האביב ובכך מסתכמת ההכרות שלי, עד כה, עם ספרות עברית

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה