מרד התרנגולות

ראיתי בשבת את הסרט "ציפורים נודדות", ונזכרתי (נפלאות דרכי הזיכרון) באפיזודה הזאת: פעם גרתי בעיר השואפת להפוך לעמק-סיליקון מקומי, ויש בה גם תכונות של ריאליזם-מאגי שלא היו מביישות את מַקוֹנְדוֹ של מרקֶס. ומה הפלא – מרחק כמה דקות נסיעה עמדה פעם, כך אומרים, הנגרייה של יוסף הנצרתי, וקצת הלאה משם שוכן הכפר שבו התחולל נס היין.

הרבה מהגרים תורמים לאקזוטיקה של המקום, אבל השכן שלנו היה דווקא יליד הארץ. היו לו מנהגים מעניינים – לפני פסח הוא הדליק מדורה על המדשאה שמול הבית ושרף בה דברים שאין לי חשק לפרטם; אלא שהחגיגה האמיתית החלה כשהביא כמה תרנגולות, ותרנגול-גבר אחד, לחצרו האחורית. זה לא הפריע לנו. חשבנו שזה נחמד, ואפילו חינוכי לילדים, למען האמת; לגור בעיר ולהרגיש בכפר.

תרנגולות, כידוע לכל, אינן יודעות לעוף. ליתר דיוק, שום תרנגולת אינה יכולה לנסוק לגובה ולדאות על זרמי האוויר החמים מעל מרחבי האוקיינוס, כדוגמת היסעורים והאלבטרוסים. אבל כשהן נדחקות לפינה הן מסוגלות לנפנף בכנפיהן ולנתר לגובה – גבוה יותר מן הגדר שהקיפה את החצר של השכן. הוא בנה מין לול מאולתר אבל חסר גג, והן יצאו ממנו והידסו להן בחופשיות בחצר, כמו בחוות נאורות, אורגניות ומודרניות. ואט-אט, באין רואים, חמקו החוצה אל העולם העוין והקר שמחוץ לגדר, אולי מפני ההצקות של ילדים נלהבים שרדפו אחריהן בחצר.

השכן שלנו יצא להחזיר לעצמו את הרכוש האבוד. בעזרת ילדיו ועוד מתנדבים נערך מדי פעם צייד גדול אחר התרנגולות שנסו. יכולנו לשבת ולצפות במרדף מבעד לדלת הזכוכית הגדולה של הסלון שלנו. אבל משנתפסו, שבו לסורן בתוך יום או יומיים. אחר כך גילו מקום מסתור נפלא: עץ אורן גדול שצמח מול חדר השינה שלנו. בקצת מאמץ טפחו והכו בכנפיים, והתייצבו להן על הענפים הנמוכים, משם המשיכו וטיפסו. מבט כלפי מעלה מבעד לעלוותו של האורן חשף לעין המתבונן מחזה מופלא: שבע או שמונה תרנגולות נחות להן בשלווה על ענפי העץ, והתרנגול השחור-אדום משגיח על הרמונו מן הענף הגבוה ביותר. בחזרה לטבע, אם כי מעולם לא שמעתי על תרנגולות המקננות בעצי אורן.

כל זה יכול היה להיות משעשע למדי אלמלא התרנגול, שדבק במסורת הטיפשית לפיה עליו לקדם בקריאתו את פני השחר העולה. מוקדם – מוקדם מאוד – יורד היה מן העץ שלו, מהדס, עודו מנומנם, אל מתחת לחלון חדר השינה שלנו, ותוקע תרועה חדה. זה נשמע כאילו הוא נמצא בתוך חדר השינה שלנו – כאילו הוא במיטה שלנו. קוקוריקו תוקפני, חד וצורם שפלש אל חלומותינו כמו אזעקת-שוא. בכל לילה היה חרוץ יותר וקם מוקדם יותר, כאילו השתתף בתחרות מסתורית בה ניצח המשכים לקום. השכן שלנו הפגין אהדה למצוקתנו, אבל מה יכול היה לעשות? לא קל היה לטפס על עץ האורן. התרנגולות, והתרנגול הזכר, נעשו זריזים וחמקניים יותר וקשה היה לצוד אותם ולהשיבם למקום.

איך הסתיים הכל? קשה לי לזכור. האם נלכדו התרנגולות ונמסרו לבית חם, או, סביר יותר, סיימו חייהן כמו רוב תרנגולות ארצנו, מעונות בכלוב צר, לאחר שכבר טעמו את טעם החופש? ברור לי שהלהקה נעלמה לבסוף, ושנת הלילה שלנו חזרה להיות בלתי מופרעת לזמן מה, עד שהתכנסה ליד ביתנו להקה של כלבי-פרא לילל לירח, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

 

http://www.beautyoflife.net/

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

6 תגובות בנושא “מרד התרנגולות”

  1. בשכונת מגוריי, בעיר דרומית נטולת שאיפות מכל סוג, מרובים מגדלי התרנגולים (וגם היונים, אבל זה סיפור אחר). התרנגולים כאן קוראים בלי הבחנה לאורך כל שעות היום והלילה.

  2. שהזכירה לי את השבועיים שביליתי באיי קוק אשר בפולינזיה. על יד האכסניה שלנתי בה היה מיני-שדה שכזה (הייתי קוראת לו מדשאה, לולא העובדה שהוא לא היה משופע בדשא, והיה די לא מזמין באופן כללי), ועליו רעו עשרות תרנגולות ותרנגולים. כשהגעתי, חשבתי שכמוני, גם התרנגולים סובלים מג'ט-לג, שכן בניגוד לנוהל, הם פצחו בקוקוריקואים נלהבים כל אימת שהתחשק להם – עשר בבוקר, שתים ועשרה בצהריים, שבע בערב. אחרי שני לילות הבנתי שהסיכוי שלי לישון שינה עמוקה במקום הזה קלושים, שכן דינה של זעקת "קוקוריקו" לפלח את שנתי אחת לשעתיים לפחות.

    ובינתיים, בישראל, הורי עברו להתגורר במושב שם יש תרנגולות לרוב (מסכנות בתוך לולים), אך הוא מוקף במאות תנים. בשלב מסוים באמצע הלילה, מתחילים כל התנים לצעוק ביחד, "או-או". מה אומר ומה אגיד, פסטורליה זה דבר די רועש.

  3. השביתה הסתיימה לעת עתה. ויש לך אתר –
    http://www.haifaport.org.il

    דנה: אני גר בעיר אבל קרוב לטבע. התנים מייללים בשעות קבועות כל ערב. אבל זה לא יותר רועש מטלוויזיה בערוץ הופ.

  4. גם לי היו תרנגולים פעם. אחד השכנים הביא צעצוע יפה לבנו, כמקובל במקומותינו – אפרוחים. חיש קל האפרוחים היו לתרנגולים והושלכו לחצר. בלית ברירה דאגתי להם אנוכי. הם/הן למדו להכיר אותי, ומדי בוקר היו מחכים לי ליד דלת המטבח. ברגע שנפתחה הדלת היו פורצים למטבח וקופצים על השיש. זה היה נחמד, ומצחיק, פרט לכך שנימוסי השולחן שלהם היו לקויים, ומדי פעם..נו…על השיש.
    יום אחד פתחתי את המטבח ותרנגול לא חיכה לי. יצאתי לחצר, קראתי להן ואין עונה. בלב כבד הבטתי סביבי מחפשת אותן, כשלפתע, מין השמים, נפל עלי תרנגול והתחיל להתרוצץ בחצר. תמהה הבטתי השמיימה – ונפל עלי עוד תרנגול. עכשיו תרתי את העצים סביב, ולמעלה, על גג הבית, בקומה השלישית, הספקתי לראות את התרנגול החסר האחרון עומד על המעקה, פורס כנפיים, ויורד לחצר גם הוא.
    התרנגולים מזמן אינם, ועדיין תעלומה בעיני איך הגיעו לגג. אני רק יכולה לדמיין אותם נכנסים לחדר מדרגות, ועולים שלוש קומות.

    שבא
    טבעונית

השאר תגובה