שתי רציחות בחיי הכפולים מאת יוזף שקוברצקי

פורסם בהארץ, תרבות וספרות, מאי 2004

הנאצים באו והלכו, אבל הקומוניסטים נשארו בלבבות

תירגמה מאנגלית דפנה לוי, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, 160 ,2004 עמודים

מי הוא בדיוק הצ'כי הזה, הגולה באקדמיה הקנדית, המשקיף במידה של אירוניה סלחנית ומשועשעת על המנהגים והטקסים המוזרים של השבטים הצפון-אמריקאיים שבתוכם התאזרח; אותו פליט-אינטלקטואל אופייני של הקומוניזם הצ'כי, המנהל חיים כפולים? הרומאן הבלשי-לכאורה של יוזף שקבורצקי, "שתי רציחות בחיי הכפולים", מכיל כמה וכמה פרטיים ביוגרפיים מקבילים מאוד לחייו האמיתיים.

הנה למשל אשתו של שקבורצקי, זדנה סליברובה: ברומאן מנהלת אשתו של המספר, בסיוע בעלה, הוצאה לאור שמושבה בטורונטו, ואשר פירסמה עשרות יצירות של מחברים צ'כיים שנאסרו לפרסום במולדת. על כך זכתה, כשהגיעו ימים אחרים, באות כבוד מן הנשיא-הסופר של צ'כיה, וצלאב האבל – כך ברומאן, וכך גם במציאות. לגיבור עצמו – כמו לסופר – חיבה לספרות בלשית. הרומאן, שהוא הראשון שכתב שקבורצקי באנגלית, נושא הקדשה לווצלאב האבל. ברור אם כן שחלקים מן הרומאן מתבססים על המציאות, אבל הכפילות שבכותרת קיימת ברומאן הזה בכל רבדיו: האלמנטים הביוגרפיים ניכרים במיוחד בחלק "הצ'כי", שהוא גם המהורהר, הנוגה והטרגי יותר. הבדיון, הקלילות וההשתעשעות בספרות בלשית שייכים לחלק האמריקאי של הסיפור, ובו תעלומת רצח שהמרצה הצ'כי החביב והלא מזיק מסייע בפענוחה.

מיד מהדהדת אם כן אותה תימה ותיקה המעמתת את אירופה הישנה עם העולם החדש דרך דמותו של הגולה בניכר האמריקאי – נבוקוב, כמובן, עולה על הדעת; ונוסף לכך, כמו בעוד יצירות ספרותיות במובהק המשתמשות בז'אנר הבלשי כאמצעי לתיאור מחכים וחודר של קהילה קטנה וסגורה, מתאר שקבורצקי בעט מושחז את המוסד האקדמי הקנדי, על מרציו האקסצנטריים, הסטודנטים ובעיקר הסטודנטיות, מערכות היחסים הסבוכות ושלל החוקים הפנימיים. המבט שלו מרוחק, מנוכר קצת אף שיש בו סימפטיה, מהולה בלעג קל. אבל אין לקורא עניין אמיתי בקורבן הרצח, ששמו, ריימונד האמט, מעלה באוב את הקלסיקונים של הז'אנר, ריימונד צ'נדלר ודאשיאל האמט (יש עוד מדרשי-שמות רבים בספר, ולא מעט שמות אמיתיים).

גם שאר הדמויות המעורבות בפרשה הן במידה רבה שטוחות למדי, כמעט סטריאוטיפיות. המחבר מעניק להן, אמנם, שמות ופנים, ובעיקר מניעים, אבל מפעיל אותן על במת העלילה כמו בובות ממוכנות. לא כך בכל האמור בחייו האחרים של הדובר ברומאן: כמו כל גולה הוא נושא עמו את המולדת הישנה. הפעילות שלו ושל אשתו בלב חיי התרבות הענפים של הצ'כים הגולים הופכת את העבר לעניין עכשווי לגמרי. שקבורצקי, המתמרן בין הנימה העולצת של סיפור הרצח הגרוטסקי לבין תהומות העצב של העולם הישן והאפל, כותב בעצם על המצב הצ'כי, גם כשהוא כותב על קנדה.

שני דברים הפריעו לי ברומאן: האחד, מן הסתם, תלוי בהשקפת עולם. שקבורצקי הוא שמרן, וכמו רבים מקורבנות העידן הקומוניסטי אחוז ספקנות, לעתים לעגנית, לעתים מרה, כלפי השמאל הליברלי באמריקה שבתוך מעוזיו האקדמיים הוא יושב. פה ושם הוא חורג מנימתו המאופקת, האירונית, ומבהיר באופן כמעט דידקטי את השקפתו (בעצם, השקפת הדובר בספר – אבל, כאמור, קצת קשה להפריד ביניהם) בנושאים כמו הפלות ("מרפאה מהודרת להרג תינוקות") או מניפולציות של המדיה, שנועדו להכפיש את הנשיא רייגן; ההבהרות הללו מסורבלות למדי, ויש בהן מין נאיוויות; מפתיע במקצת, שהרי האירופי האנין, המתוחכם והמנוסה אמור להאפיל בתבונתו על הפשטנות הארצית של האמריקאים.

העניין השני הוא שולי, כמעט אגבי, ונתקלים בו לעתים מזומנות בארצות הקומוניסטיות לשעבר: העיסוק בעבר הקומוניסטי הקרוב, שורש כל רע, לא מותיר מקום לעידן הנאצי. עם הנאצים אין בעיות: כולם יודעים שהם היו רעים, מפלצתיים ממש, אבל הם היו והלכו להם (ועמם גם היהודים). אבל הקומוניסטים מייצגים רשע עמוק יותר, יסודי יותר, שהתנחל בלבבות והוא ממשיך לאיים ולרדוף גם לאחר שנעלם לכאורה מהעולם. ברשימה קצרה שכתב ב-1989, עם נפילת הקומוניזם בארצו, דיבר על סופם של "המשטרים המדכאים שעיוותו חיי אנוש בצ'כוסלובקיה מאז 1939". בלי לפרט ובלי להבחין.

בסופו של דבר זה הנושא העיקרי של הרומאן: עם תום הקומוניזם נפתח, לכאורה, עידן של חירות, פתיחות ואמת. והנה מתברר ששרידי מערך השקרים המתוחכם והשטני של הקומוניסטים, שאין מפלט מן ההיגיון המעגלי והשרירותי שלו, המרשיע אותך בכל מקרה – באו בירושה אל העולם החדש. פעם האשימו אנשים על דעותיהם, או על לא-כלום, בהתנגדות למשטר; כעת מאשימים אותם שהיו מלשינים או סוכני המשטר. רבים מקורבנות המשטר הישן נופלים קורבן למשטר החדש: משטר של עיתונות ביבים חופשית וחסרת מעצורים, הרודפת סנסציות בכל מחיר כדי לשרת את האדון החדש, הרווח. אשתו של הגיבור נופלת קורבן לעיתון המפרסם רשימה, פיקטיווית בחלקה או ברובה, של דמויות ידועותשעבדו בשירות המשטר כמלשנים או מודיעים. הפרסום גורם לה צער וכאב עמוקים שאין להם נחמה.

גם הפרס שהיא מקבלת מידי נשיא צ'כיה על תרומתה לספרות הצ'כית, ואפילו זכייה במשפט דיבה, לא מסייעים לה. בעלה רואה את הכאב שלה אבל אינו יכול לסייע, או אינו יודע כיצד. החלקים הללו הם מיטבו של הרומאן; שקבורצקי כותב בכאב על "המהנדסים של נפש האדם" – כשם רומאן שפירסם ב-1977, ונחשב בעיני רבים למיטב יצירתו. אלה הם הצדקנים, המקטרגים, הממהרים להאשים ולגזור דין; ביניהם גם סופרים, שאמורים להפגין הבנה מעמיקה יותר של הנפש, לצדד במוכים ובמפסידים, להימנע משיפוט מהיר ולינץ' על בסיס שמועות. והעניין הזה, כל כולו, הוא מרמז, אינו אלא תולדה של השנים האיומות ההן. בעבורו לא היו אלה "השנים הנפלאות בזבל", כשם ספרו של הסופר הצ'כי מיכאל וויווג, בן דור צעיר יותר.

באותה רשימה שכתב עם נפילת הקומוניזם אמר שקבורצקי ששמחתם של בני העשרים בארצו שלמה וטבעית, אבל בעיני הדור שלו והמבוגרים יותר, היא אינה יכולה להיות שמחה שלמה: הם סבלו והפסידו יותר מדי. הרומאן כולו, על חולשותיו, מאייר בחריפות את התפישה הזאת, שלפיה אין כל דרך להימלט באמת מעוולות העבר; ולעתים קשה גם, בעיקר לקורבן, לדרג את סולם העוולות.

אולי תרצו לקרוא גם את:

2 תגובות בנושא “שתי רציחות בחיי הכפולים מאת יוזף שקוברצקי”

השאר תגובה