הסרט הכחול של האטלנטי (ב')

מאת חיים בר-תקוה

לחלקו הראשון של מאמר זה

הקבוצה השחורה

כאן המקום לכתוב מספר שורות על "הקבוצה השחורה" (Black gang) שתרמה לא מעט להשגת המהירויות המרביות של אניות הנוסעים בימים ההם. "הקבוצה השחורה" – כך קראו לעצמם צוותי המסיקים ועוזריהם, כאשר דוודי האניות הוסקו עדיין בפחם. תנאי העבודה של המסיקים היו רצחניים ובלתי אנושיים, כי בעלי האניות ואילי-הון משוגעים לדבר לחצו בלי הרף להשיג שיאים חדשים של מהירות. לכן נבנו עם הזמן אניות בעלות מכונות חזקות יותר, כיוון שלמהירות גבוהה יותר כוח משיכה גדול יותר לנוסעים רעבי הסנסציות.

מסיקים בעבודה  [מקור]

על מנת שתשיג האנייה “קייזר וילהלם דר-גרוסה” שנזכרה לעיל את מהירותה הסנסציונית בשנת 1897, עבדו בחדר הדוודים שלה מאה מסיקים ומאה ועשרים עוזריהם, תחת השגחה של שנים-עשר מסיקים ראשיים, והכניסו כל יום 760 טון פחם לתוך 124 פתחי תנורים, שחיממו 31 דוודים. הקשר האחרון, שהעלה אז מהירות האניה מ-21 קשר ל-22, הצריך אותה כמות פחם כמו 11 הקשר הראשונים של מהירותה. המאוריטניה – האנייה המהירה ביותר בין השנים 1929-1907- "אכלה" כשמונה מאות וחמישים טון פחם ליום בהפלגותיה מערבה, וכתשע מאות ועשרים טון מזרחה.
אנייה אחרת של חברת האפאג העסיקה עד 900 איש בבטנה, לחימום 46 דוודים, אשר לכל אחד מהם היו 3 דלתות. צוות המסיקים היה מורכב מגברים שריריים וזריזים, שהיו מסוגלים להתמיד במשך שתי משמרות של 4 שעות כל אחת בעבודתם הקשה, שאורגנה לפי קצב צלצול פעמונים. במהלך משמרת של ארבע שעות עבדו המסיקים פרקי-זמן של 21 דקות, אשר חולקו לשלוש פעמים 7 דקות. בשבע דקות הראשונות זרקו פחם לתוך תנור, בשבע דקות הבאות הפרידו את גושי הפחם בעזרת מחתכות, ובמשך שבע הדקות הנותרות גרפו את הפחם לפתחי התנורים. אחרי 21 דקות נשמע צלצול פעמון, ומחזור חדש התחיל. כל מסיק הרים כחמישה טון פחם לתוך לועי התנורים. כשהים סער, היה על המסיקים לזרוק את הפחם ללוע התנורים בשעה שחרטום האנייה יורד, ולסגור במהירות את הפתחים כדי שבתנודה הנגדית לא ישפכו הגחלים החוצה עליהם.

המכונאים בחדר הדוודים היו שנואים על המסיקים, בגלל שתפקידם היה להאיץ בהם ללא הפוגה לעבוד מהר. מספרים על מקרים בהם נעלמו מכונאים מבלי להשאיר עקבות, ומנחשים ולוחשים שנזרקו לתנורים בזעם המסיקים.

על הדויטשלנד היו צריכים להתיז מים קרים על המסיקים בשעת עבודתם, כדי לקררם מן החום העצום של התנורים. לעיתים עבדה ה"קבוצה השחורה" עד להתמוטטות גופנית. ולא שעבודת המסיקים לא הייתה מקצועית: כאשר מרדו יום אחד אנשי ה"קבוצה השחורה" על אנייה בריטית, וצוותי הסיפון התנדבו למלא את תפקידם – לא השיגו, למרות כל המאמץ, את המהירות הממוצעת של האנייה.

במקרים אחדים התחרו המשמרות של אותה אנייה ביניהן על השגת מהירות השיא של המשמרת, וכך התפתח "מרוץ ההסקה". מי שהמריץ תחרויות מסוג זה היו המיליונרים מבין הנוסעים, אשר קבעו פרסים של משקאות למשמרת המסיקים המהירה ביותר.

"הקבוצות השחורות" פעלו עד לתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. עם המעבר להסקת דודי האניות בדלק, לבשו המסיקים סרבלים לבנים – לאות השחרור מימי הפחם.

התקופה המפוארת הנשכחת

ואלה בעלות "הסרט הכחול" לאחר שה"מאוריטניה” איבדה אותו, אחרי שהחזיקה בתואר במשך 22 שנה:

כפי שנראה מהרשימה לעיל, במשך תקופה של שבע שנים בלבד (1936-1929) השיגו חמש אוניות מארבעה לאומים את ה"סרט הכחול", ולכל אחת מהן היסטוריה משלה. להן מוקדש הפרק הזה.

 שתי האחיות: ברמן ואירופה

בחודש דצמבר 1926 הודיעה חברת נורדויטשר לויד שהזמינה שתי אניות פאר בנות 50000 טון כל אחת, אשר עתידות להתחרות על ה"סרט הכחול", שהוחזק משך עשרים שנה בידי המאוריטניה האנגלית. שמות האוניות היו ברמן (על שם האוניה הראשונה שנבנתה על-ידי החברה בשנת 1858) ואירופה. ההחלטה על בניית שתי האוניות האלה סימלה את שיבתם של הגרמנים אל התחרות בים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הופעת שתי האוניות הביאה להתחרות בינלאומית על פני האוקיאנוס בממדים שלא נודעו עד אז בדברי ימי הספנות.

א.ק. ברמן [מקןר]

שתי האוניות האחיות נבנו בשתי מספנות שונות, והיו מוכנות להשקה באותו יום, אך כדי לאפשר לנשיא גרמניה דאז להשתתף בשני המאורעות, נדחתה ההשקה של הברמן ביום אחד. לפי התכנון היו האוניות אמורות להתחיל את שירותן בקיץ 1929, אך גמר הבנייה של ברמן נדחה בחודש בגלל שביתת עובדי המספנה, ועל ה"אירופה” פרצה שריפה בשעת התקנת הציוד הפנימי בעוגנה על-ידי הרציף, והתיקונים אחרי השריפה ארכו כשמונה חודשים.

האוניות הגרמניות הצטיינו בשני חידושים מהפכניים שלא היו ידועים עד אז: בפעם הראשונה הייתה אניית נוסעים מצוידת בסירות הצלה שהופעלו על-ידי מנועים ולא על-ידי משוטים וכוח ידני, והחידוש האחר היה מתקן לשילוח מטוס קל (catapult) בין שתי הארובות של האניות. באמצעות המטוסים האלה, ששוגרו מסיפוני האניות, נשלח הדואר ליעדו כאשר האניות התקרבו למרחק 500 מייל מהחופים בשני צידי האוקיאנוס, וכך הקדימו דברי הדואר להגיע ליעדם ביום אחד לפני הגעת האניות לנמל מבטחים. זה היה כעין אות מבשר לדואר האוויר של היום. הטיסה לחוף ארכה בערך ארבע שעות.

א.ק. ברמן בניו-יורק [מקור]

נחזור לאנייתנו ברמן. היא חצתה בהפלגת הבכורה שלה את האוקיאנוס האטלנטי משרבורג בצרפת עד לספינת האור אמברוז בנמל ניו-יורק בזמן שיא של ארבעה ימים, 17 שעות ו-42 דקות במהירות ממוצעת 27.83 קשר. ההפלגה המהירה ביותר של המאוריטניה ארכה ארבעה ימים ו-18 שעות ו-38 דקות. הברמן הקדימה לכן את המאוריטניה בחמישים ושש דקות בלבד, וכך זכתה ב"סרט הכחול". אין לתאר את הטירוף שאחז את אוכלוסיית גרמניה וארצות הברית אחרי ההישג הזה. כל צוות האנייה, ובראשם רב חובל ליאופולד ציגנביין, הובלו ב"מסע ניצחון" דרך הברודווי וול סטריט בניו-יורק. העיתונות העולמית הייתה מלאת שבחים לאנייה הגרמנית שחטפה, אחרי עשרים ושתיים שנה, את "הסרט הכחול" מידי בריטניה. כותב שורות אלו עדיין זוכר היטב כיצד הוקסם כל העולם מאוניית הפאר אשר יתרונותיה ומותרותיה היו בפי כל במשך תקופה ארוכה.

יסופרו כאן מספר קוריוזים שלא ידועים גם לוותיקים שזוכרים את הימים ההם:

בין המשתתפים בהפלגת הבכורה היה המנהל הכללי של חברת נורדויטשר, וגם בונה מטוס-הדואר, שהיה צריך להפגין את יכולתו לפני חופי ארצות הברית. המנהל הכללי התנגד בחריפות לשיגור המטוס מסיפון האוניה, שמא תתרחש תקלה, והפלגת הברמן תופסק כדי לבוא לעזרת המטוס במצוקה; הוא לא האמין במתקן ההטסה, ומטרתו הייתה אחת ויחידה: להשיג את "הסרט הכחול". הוא נתן בחשאי הוראה להפסיק את זרם הקיטור שהיה צריך להפעיל את המתקן; רק כ-180 מייל לפני החוף של ניו-יורק, כאשר היה ברור כבר שהברמן תזכה במרוץ, הסכים להפרחת המטוס.

שני מטבחים היו על הברמן – מטבח כללי ומטבח כשר (אולי זה מזכיר למישהו את האונייה הישראלית "שלום"). באחת ההפלגות יצאה משלחת של נוסעי האנייה לרב-החובל, בטענה שלפי השמועות שהגיעו לאוזניהם, היה האוכל שהוגש על-ידי המטבח הכשר טוב יותר מאשר האוכל שהוכן על-ידי המטבח הכללי. תשובת רב-החובל הייתה: לא נמנע מאף אחד מנוסעי האנייה להצטרף לאוכלים ממעדני המטבח הכשר. וכך קרה שחלק מהנוסעים הלא יהודיים עברו לחדר אוכל של מטבח כשר. הסיפור נמסר לכותב שורות אלה על ידי דודו, שהיה טבח ראשי במטבח הכשר של האנייה ברמן.

 

אירופה בשמה החדש, ליבֶּרטֶה.

אך שמחת הברמן לא ארכה ולא ניתנה לה האפשרות לנוח על זרי הדפנה. האירופה יצאה להפלגת הבכורה שלה ב- 25.3.1930 ועברה אותו קטע בין שרבורג ואמברוז בארבעה ימים שבע עשרה שעות ושש דקות, כלומר בשלושים ושש דקות יותר מהר מאשר האחות.

במשך שלוש השנים הבאות התחרו שתי האניות-האחיות על "הסרט הכחול", ולרוב גברה הברמן. מעתה השתמשו כל הסלבריטיס של החברה הבינלאומית רק בשתי אניות אלה, והתעלמו מן האניות בדגל ארצות הברית או בריטניה. אישים כמו הנרי פורד, רוקפלר, השחקן אמיל ג'אנינגס, זמר הטנור בנינו ג'יגלי, ראשי ערים, אילי הון וכו' – היו להוטים אחרי לגימת קוקטיל עם קברניטי אוניות הענק. העולם היה מוקסם מן הפאר הצף עלי האטלנטי בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.

הסקירה הזאת לא תהיה שלמה אם לא נזכיר את גורל בעלות "הסרט הכחול", עד סוף חייהן על פני המים:

בהפלגתה האחרונה בתור אניית נוסעים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזבה הברמן את נמל ניו-יורק ב-30.8.1939 (יומיים לפני התחלת מעשי האיבה) בלי נוסעים, ומאחר שמפקדת הצי הגרמני השאירה לרב-החובל את הבחירה כיצד לתכנן את הפלגתו, הופצו על ידי אמצעי התקשורת העולמיים שמועות משמועות שונות על מקום המצאות האנייה. ידיעה אחת אמרה שלפי הסכם בין גרמניה ואיטליה החליפה ה"ברמן” את דגלה לאיטלקי, כדי להמשיך את הפלגתה כאוניה של ארץ נייטרלית; שמועות אחרות אמרו ש"ראו" את האנייה במקסיקו, או באיסלנד, או בספרד. עיתון הולנדי כתב שהאנייה "נלקחה בשבי" האנגלי.

אך למעשה בחרה הברמן במסלול צפונה מאיסלנד לנמל הרוסי מורמנסק. לעזרתה באו מזג אויר גרוע, ראות לקויה וערפל. האנייה חצתה את האוקיאנוס באורות כבויים ונצבעה בצבע שונה, וכך נעלמה מעיני העולם. בנמל מורמנסק הניפה האנייה, כנהוג בקודקס הבינלאומי, את נס הנמל המקומי – דגל סובייטי – בתורנה הקדמי.

ברמן בסוף דרכה

בחודש דצמבר של אותה שנה נמלטה הברמן מנמל מורמנסק והפליגה לנמל ברמן, בו נתקבלה על-ידי משמר כבוד של הצי הגרמני וע"י שר התחבורה. התעמולה הנאצית קראה להפלגה הזאת: "מסע הניצחון של הברמן”.
היא הייתה מיועדת להשתתף בפלישה לאגליה, אך הגורל רצה אחרת: באביב 1941 פרצה על האנייה דליקה שהרסה אותה כליל. בדיקת משטרה העלתה שהשריפה התחילה במחסן מזרנים, ונער סיפון בן חמש עשרה הודה באשמת ההצתה – כנקמה על סטירת לחי שקבל מאחד הקצינים. הנער שילם על מעשהו בחייו הצעירים, בידי תליינים גרמניים.

לפי מקור אחר, ניזוקה הברמן קשות בשעת הפצצה בשנת 1941 בעוגנה בנמל ברמן, ואחר כך הועברה לגרוטאות. האירופה, שעגנה על יד הברמן, נמסרה בשנת 1946 כשלל מלחמה לצרפת, וה-French Line הפעיל אותה עד לשנת 1961 תחת השם ליבֶּרטֶה.

 ה"רֶקְס" ומתחרתה ה"קוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה."

משפחת מוסולוני על סיפון הרקס

למתחרים המסורתיים על הסרט הכחול, גרמניה ובריטניה, הצטרפו בתחילת שנות השלושים איטליה וצרפת. על מנת להרים את היוקרה של השליט האיטלקי דאז, מוסוליני, החליטה ממשלת איטליה להשתתף בבניית אוניות פאר גדולות ובהפעלתן על פני האוקיאנוס האטלנטי. שתי אוניות – "רקס" ו"דוקס" – נבנו על ידי שני בעלים בשתי מספנות שונות, והיו האניות הגדולות שנבנו אי פעם במספנות איטלקיות, ובכוונה ברורה להשיג את "הסרט הכחול". האניות, שנבנו בעזרת סובסידיות לא מבוטלות של ממשלת איטליה, התחרו לא רק על ה"סרט הכחול" אלא גם על התואר האנייה המפוארת ביותר. לפי הוראות מוסוליני, שונה שמה של ה"דוקס" לפני השקתה לקוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה, ושתי החברות היו צריכות להתמזג בתחילת שנת 1932 ל-Italia Line. קוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה הייתה אוניית הנוסעים הראשונה בה הוכנסו מייצבים (stabilizers) במשקל כולל של 750 טון, כדי להקטין את האפשרות שנוסעים יחלו במחלת הים. אך מאחר שההקונטה די סאבויה לא פגעה אף פעם בסערה הגונה, לא הוכחה אז היעילות של המיצבים.

 

מכונות שתי האניות התקלקלו בהפלגות הבכורה שלהן, למרות שעברו את הפלגת הניסיון שלהן בהצלחה גדולה ובמהירות שהבטיחה רבות. הרקס השיגה את הסרט הכחול רק שנה אחרי הפלגת הבכורה שלה, בחודש אוגוסט 1933, כשחצתה את המרחק מגיברלטר לאמברוז בארבעה ימים, שלוש עשרה שעות ושלושים ושמונה דקות, במהירות ממוצעת של 28.92 קשר. זאת הייתה הפעם היחידה שאנייה איטלקית החזיקה ב"סרט כחול".

הרקס הייתה בעלת "הסרט הכחול" מחודש אוגוסט 1933 עד לחודש יוני 1935, כאשר הנורמנדי נכנסה למרוץ וזכתה בו. רקס טובעה בחודש ספטמבר 1944 בשעת הפצצה בסביבת נמל טרייסט, שם עגנה. היא נמשתה ממצולות ים ונמכרה לגרוטאות אחרי מלחמת העולם השנייה. הקונטה די סאבויה" – שכונתה "האנייה החמודה ביותר של צי הסוחר האיטלקי"- לא זכתה אף פעם באות המיוחל.

[X=nextPage=X]

הנורמנדי והקווין מרי

השקת נורמנדי

הקטע המרתק ביותר בסיפור תחרות "הסרט הכחול" הוא המרוץ בין הענקים, הנורמנדי הצרפתית והקווין מרי הבריטית, אשר נקראה בפי יודעי דבר "הבניה מספר 534 של קונארד" על המבדוק של מספנת John Brown and Company על גדת הנהר קלייד – כי השם המיועד לאנייה הבריטית נשמר בסוד עד להשקתה. הבניה של הנורמנדי, אניית הנוסעים הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, החלה ביום 26 בינואר 1931, ולשם בנייתה במספנת בסנט. ניזאר, על החוף האטלנטי של צרפת, הוכן במשך שנתיים מבדוק מיוחד באורך של האנייה, 313 מטר.2000 ניסיונות נעשו בעזרת מודל באורך של עשרה מטר באגם ניסיוני, כדי לבדוק מהי צורת הגוף המתאימה ביותר בשביל האנייה החדשה. האנייה הושקה ביום 29.10.1932 בנוכחות נשיא הרפובליקה הצרפתית, ורעייתו נתנה לאנייה את שמה. אך גמר הבנייה התאחר בשנתיים כתוצאה מסכסוכי עבודה ובעיות מימון.

בשעת הפלגת הניסיון באפריל 1935 השיגה האנייה מהירות של 32 קשר, וכל העולם היה מוקסם מצורת האנייה, החיצונית והפנימית. נוצרה ציפייה גדולה לתוצאות המרוץ מעבר לאטלנטי. לא היה גבול להתפעלות לנוכח המותרות והפזרנות שהשקיעו בוניה באדריכלות הפנימית. חידוש מהפכני בהפעלת האנייה הייתה העברת הקיטור, שנוצר ב-29 דוודים שהוסקו על ידי דלק נוזלי, לגנרטורים אשר יצרו חשמל למנועים שהפעילו את המדחפים.

נורמנדי – ובחלקה האחורי מתנוסס, כנראה, הסרט הכחול.

בסוף חודש מאי 1935 יצאה הנורמנדי להפלגת הבכורה שלה וסיימה את החצייה של האוקיאנוס במשך ארבעה ימים, שלוש שעות וארבע עשרה דקות, במהירות ממוצעת של קרוב לשלושים קשר, וכמובן השיגה את "הסרט הכחול". הבריטים לא יכלו להשלים עם הישג זה.

עבודות הבנייה של הקווין מרי התחילו כששה שבועות לפני אלה של הנורמנדי אך חברת קונארד, בעלת האנייה, לא יכלה להתמיד בבנייתה בגלל קשיים כספיים, והעבודות הופסקו בדצמבר 1931 לשנתיים. העבודה על "בנייה מספר 534" המשיכה ב-3 באפריל 1934, אחרי שחברת קונארד התמזגה עם ה- Ocean Steam Navigation Company, והאוצר הבריטי הסכים לתת לחברה החדשה הלוואה שתאפשר לה להתגבר על הקשיים הכספיים. בסוף ספטמבר של אותה שנה זרמו כמאתיים אלף איש בגשם שוטף למספנת קלייד, כדי לקבל את פני מלכם והמלכה מרי, שהייתה אמורה לתת לאנייה את שמה בשעת השקתה.

[מקור]

קווין מרי [מקור]

הסופר פי.ג'י.וודהאוז ורעייתו אתל על סיפון נורמנדי, 1936.

על בחירת שם האנייה מספרים את המעשייה הבאה: כאשר יצאו יום אחד מלך אנגליה ג'ורג' החמישי והמנהל הכללי של חברת קונארד לצייד, שאל האחרון את המלך אם בית המלוכה היה מסכים אם האנייה החדשה של החברה, שכעת בתהליך בנייה, תקבל את שמה של "מלכה אנגליה בולטת". המנהל הכללי של חברת קונארד חשב על המלכה ויקטוריה, אשר שמה, התאים גם למנהג החברה לכנות את כל אוניותיה בשמות אשר הברתם האחרונה היא :ia . המלך ג'ורג' הבין את השאלה אחרת וענה באופן ספונטני: "המלכה וודאי תתלהב מהרעיון ואין צורך לשאול אותה". לא הייתה לאנשי קונארד הברירה אלא לתת לאנייה החדשה את שם אשת מלך בריטניה, קווין מרי. בזמן השקת האנייה נשמעה השאלה ההססנית מפי מלכת בריטניה: "האם עלי ללחוץ כעת על הכפתור?" – טכנאי הרדיו האחראי פתח בטעות את המיקרופון הלא-נכון. בניית האנייה ארכה עשרה חודשים, ובתקופה זו מת המלך שבחר בלי יודעין את של האנייה- הגאווה של בריטניה דאז.

הפלגת הבכורה של הקווין מרי התחילה ביום 27.5.1936, ובריטניה קיוותה שהיא תחזיר לממלכה המאוחדת את ה"סרט הכחול". האנייה חצתה את האוקיאנוס מערבה בהפלגת הבכורה שלה בארבעה ימים, שתיים עשרה שעות עשרים וארבע דקות, וזכתה לקבלת הפנים המסורתית בנמל ניו-יורק. את ה"סרט הכחול" השיגה רק כחודשיים לאחר מכן בחצותה את "האגם הגדול" בארבעה ימים, עשרים ושבע דקות, ובדרכה בחזרה בשלושה ימים עשרים ושלוש שעות ועשרים ושבע דקות. מהירותה הייתה מעל לשלושים קשר.

מעכשיו התחרו הקווין מרי והנורמנדי על ה"סרט הכחול" וזכו בו לסירוגין, אך בסופו של דבר הוא נשאר בידי האנייה הבריטית אשר כונתה, החל מאוגוסט 1938, "אניית הסוחר הדגולה בעולם". השנה הזאת ראתה צי של שש אניות הנוסעים המפוארות והגדולות ביותר, אשר חמש מהן זכו בזו אחר זו, ב"סרט בכחול".

הקווין מרי נשארה בשרות בלי הפסקה עד שנת 1967. בזמן מלחמת העולם השנייה הפליגה כמובילת גייסות לאירופה וצפון אפריקה, או שבויי מלחמה גרמניים לאמריקה – והיא חצתה את האוקיאנוס בדיוק אלף פעם. בהפלגותיה בזמן המלחמה נסעה לבדה, בלי ליווי ובלי להצטרף לשיירות, בסומכה על מהירותה בלבד, ורק בהתקרבה לחופי אירלנד באו שייטות אנגליות לקראתה לשם אבטחה. קווין מרי צוותה להפליג במסלול עקלתוני ובאחד התמרונים האלה, בשנת 1942, פגעה באחת הספינות ובקעה אותה, בגורמה לאבדן של 329 איש. המקרה הזה נשמר בסוד עד לאחר המלחמה, וועדת החקירה שהוקמה לבדיקת המקרה המצער הזה לא הגיע למסקנה ברורה של קביעת האשמה. אך בצי הבריטי מספרים עד היום שקצין אחד של ספינת המלחמה, אשר שמה היה "Curacao”, רצה לצלם את קווין מרי מכיוון החרטום – ואנייתו לא הספיקה לפנות את דרכה.

נורמנדי – הסוף.

הקווין מרי הוצאה מהשירות בחודש אוקטובר 1967, נמכרה לעיר לונג ביץ' בקליפורניה תמורת 3 מיליון דולר, ומשמשת כעת כמוזיאון ימי ואתר לתצוגות בעיר זו. פרוץ מלחמת העולם השנייה הפתיע את הנורמנדי בניו יורק, ורצה הגורל שהיא לא תעזוב עוד את נמל זה.  אחרי ההתקפה היפנית על פרל-הרבור החליטה ממשלת ארצות הברית להפוך את האנייה למובילת גייסות, ושמה הוסב ללאפאייט. העבודות המתוכננות התקדמו יפה עד שב- 9.2.1942 פרצה דליקה על האנייה, שנגרמה בגלל חוסר זהירות בשעת עבודות הריתןך. כבאי האש שאבו כשמונים אלף טון מים לבטן האנייה לכיבוי השריפה, וכתוצאה ממשקל יתר התהפכה האנייה על יד הרציף בו עגנה וטבעה. ועדת החקירה שמונתה לבדיקת האסון קבעה בין השאר שאחת הטעויות של הרשות המוסמכת בניו יורק הייתה שלא שיחררו את כבאי האנייה מהמחנה בו היו כלואים עם שאר הצוות של הנורמנדי מאז תחילת מעשי האיבה על הפיליפינים, כדי שאלה, כ"בני בית" יוכלו לעזור בכיבוי דליקה. האנייה נשארת כאניית מתים מחלידה על יד הרציף בנמל ניו יורק עד לחודש ספטמבר 1946. אז נמכר הענק הגאה, שעלה לממשלה הצרפתית כמאה מיליון דולר, תמורת 161,680 דולר, לגרוטאות.

 

על האבסורדיות של המרוץ

כל קווי אניות הנוסעים הגדולים, מרוב הלאומים הימיים, השתתפו במהלך השנים בתחרות על ה"סרט כחול", והמרוץ הניע כל העת לבניית אוניות גדולות ומהירות יותר. ה"סרט הכחול" הפך לעניין של יוקרה לאומית שלא הייתה מוצדקת ברוב המקרים מבחינה כספית. לכן היו החברות זקוקות לסובסידיות של המדינות שתחת דגליהן הפליגו אוניותיה.

מקור: www.oldadvertco.com/ transport.html

התחרות בין חברות הספנות השונות – כנראה תחת השפעת הלאומיות שלהן – קיבלה לפעמים ממדים אבסורדיים, כפי שמסתבר מהעובדות הבאות:

הנורמנדי הייתה כידוע האנייה הראשונה שעברה את הטונג' של 80,000 GRT והייתה גם הראשונה שאורכה היה גדול מאלף רגל. כאשר נודע לבריטים על הישג זה, הם חדשו את בניית הקווין מרי. (הבנייה הופסקה בזמנו בגלל קשיים כספיים של חברת קונארד). גם לאונייה זו היה אורך של למעלה מאלף רגל, והיא הייתה קצת יותר גדולה מאשר הנורמנדי : 80774 GRT . בעלי הנורמנדי לא השלימו עם העליונות האנגלית, והם הוציאו את אנייתם לתקופת מה מהשרות כדי לבצע בה שינויים במבנה. כאשר שבה הנורמנדי לשירות הייתה הקיבולת שלה 82799 טון – כאלפיים טון יותר מאשר מתחרתה, הקווין מרי .

ה"דו-קרב" האנגלי-צרפתי לא הסתיים כך. האנגלים הזמינו אנייה חדשה בת 83,000 GRT, הקווין אליזבט, אשר בנייתה אמנם לא נגמרה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

חבר בית הנבחרים הבריטי, הארולד היילס, תרם בשנת 1935 פסל כסף, וקבע שתזכה בו האנייה המהירה ביותר על האוקיאנוס האטלנטי. הפסל נקרא "גביע היילס" והוענק מעתה ביחד עם ה"סרט הכחול". הזוכה הראשונה הייתה האנייה האיטלקית רקס אך המזכרת לא הוענקה לה באופן רשמי, כי בטרם הספיקו לבצע את טכס ההענקה, "חטפה" הנורמנדי את הסרט מידיה, וכך הייתה נורמנדי האנייה הראשונה שנשאה פרס זה על סיפונה. אגב, אנשי חברת קונארד סרבו להכיר במדליית ניצחון זו בטענה שאות ציון זה אינו מעניין אותם (גם כאשר קווין מרי זכתה בו) והם טענו ששיאי המהירות של אניותיהם מקריים בהחלט, והם לא השקיעו שום מאמץ מיוחד או תכנית מכוונת להשגת ה"סרט הכחול" .

ה"סרט הכחול" עובר לארצות הברית

בעקבות הניסיון בהעברת חיילים במספר גדול ובמהירות על ידי חברות ספנות בעלות אניות נוסעים ענקיות, החליטה ממשלת ארצות הברית בשנת 1949 לבנות אנייה שתוכל לשמש שתי מטרות: בעת שלום כאניית פאר לתיירות, ובשעת חירום להובלות ציוד צבאי ואנשי צבא. לצורך בניית אנייה זו נבנה מבדוק מיוחד בממדים הדרושים, והתחלת בניית האנייה הייתה מלווה ברוב פאר וגינוני טכס, לפי מיטב המסורת האמריקנית. אמדן עלות הבניה היה שבעים ושיבעה מיליון דולר.

יונייטד סטייטס – [מקור]

בגלל התפקיד הכפול שהיה מיועד לאנייה לא פורסמו פרטי האנייה, וגם אחרי טקס ההשקה שהתקיים ב23.6.1951 בנוכחות נשיא ארצות-הברית ורעייתו, לא פורסם המידע, כמקובל בהזדמנויות כאלה. ה-GRT שלה נמסר לסירוגין כ-50,924 ולפעמים כ-53,329 ומהירותה המתוכננת צויינה בין 30 ל-33 קשר. האנייה נקראה בשם "United States” ובהפלגת הבכורה שלה השתתפה בתו של נשיא ארצות הברית. היא עברה את המרחק בין ספינת האור "אמברוז" לבין בישופ-רוק בדרום-מערב אנגליה בזמן שיא של שלושה ימים, עשר שעות וארבעים דקות, במהירות ממוצעת של 35.59 קשר, ובפעם הראשונה בהיסטוריה זכתה אנייה בדגל ארצות הברית ב"סרט הכחול" (מידי הנורמנדי – כי מנהלי חברת קונארד סרבו לקבלו מטעמים שהוסברו לעיל.)

האנייה לא השתדלה לשפר את מהירותה, וחצתה במשך 17 שנה את האוקיאנוס האטלנטי, עד שהפסיקה ביום 15.11.1969 את שרותה בגלל חוסר רווחיות, ומאז הייתה מרותקת לנמל Newport news בוירג'יניה ללא תעסוקה. היא נמכרה בשנת 1973 לממשלת ארצות הברית תמורת 4.6 מיליון דולר. ה-United States הייתה האנייה האחרונה בתולדות ה"סרט הכחול".

אם השיגה ה-United States בהפלגת הבכורה שלה, בשנת 1952, את שיא-השיאים של המהירות, כשחצתה את האוקיאנוס בפחות משלשה ימים וחצי, ידוע היום שהיא הפליגה אז "בנחת", כדי להסוות את יכולתה האמיתית.
בבטנה היו טמונות מכונות בעלות 240,000 כוח-סוס, שאפשרו לאנייה להשיג מהירות של 42 קשר בשעת חירום, להובלת אנשי צבא.

מאז שמטוסי הסילון חוצים את האוקיאנוס האטלנטי במשך שעות ספורות בלבד, איבדו אניות הנוסעים את מטרתן ואת יוקרתן, ואין לבעלי האניות עוד עניין להתחרות על ה"סרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי". מיתוס בן מאה שנה ויותר הלך לעולמו תוך זמן קצר מאוד. הרדיפה אחרי ה"סרט הכחול" היא נחלת העבר.

"כך חולפת תהילת עולם."

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה