דן צלקה – בסימן הלוטוס

הוצאת חרגול, 407 עמ'

דוד אבידן כתב פעם על הפוליטיקאים של הלשון, על כוחם הגדול של אנשי המילה הכתובה בעיצוב המציאות. הייתה זו ספק הזייה מגלומנית, ספק משאלה גדולה; בספר של דן צלקה יש גיבור מרכזי שהוא בלשן של שפות שמיות, וגיבור שני שהוא היסטוריון. צלקה מטיל אותם ממגדל השן הנידח, ובימינו האנטי-אינטלקטואליים אפילו מבוזה, אל מרכזה של קלחת פוליטית חברתית שנועדה להוביל מהלך גדול מאוד. צלקה מציב אם כן את הלשון וההיסטוריה ככוחות מרכזיים בעולם של דימויים חזותיים, עילגות ושעטנז לשוני, ותקשורת המונית בעלת זיכרון היסטורי של שבוע וחצי. שני הנציגים
הללו של האליטות האינטלקטואליות הישנות שונים מאוד זה מזה: יותם ניניו הבלשן, כפי שמצטלצל משמו, הוא איש תם וישר, יש בו טוהר פנימי עקרוני בכל גלגוליו המשונים; ההסטוריון, ינאי ולדמן, הוא איש מבריק ואפל, קל לאבחן אותו כסובל ממניה-דפרסיה (הוא נוהג להעלם כשגובר עליו הדכאון) נהנתן עד שחיתות. שני אלה חוברים ברומן המשעשע, העשיר, המורכב והמעניין של צלקה לפרוייקט שאפתני ומטורלל, שנועד להמליך בישראל נצר לבית דוד.

ישראל של שנות התשעים מצטיירת אצל צלקה כמקום רוחש מוזרויות אקסצנטריות. גלים מתגברים של אי-רציונליות, מיסטיקה חדשה וישנה, מתוצרת עצמית או מיובאת מאסיה או מאמריקה, חברה שסועה, אלימה, מבולבלת. להיסטוריון ולדמן יש רעיון: לרכב על הגל במקום לטבוע בו. צלקה פורש עלילה מפותלת, בעלת קצב של מותחן, מותיר פה ושם פערים המחייבים את הקורא להשלים דברים
בעצמו, וכל אלה כמעט אינם משאירים, בקריאה ראשונה, שהות להרהר במשמעויות-העל, או במה שחבוי מתחת לטקסט. יותם ניניו הבלשן פורש מן האקדמיה, חווה התגלות ואהבה, הופך לנרקומן וחוזר כסוכן-כפול ואיש מפתח בפרוייקט הבלתי אפשרי שאותו מנהל ינאי ולדמן.

ומיהו ולדמן? ואיך התחיל הרעיון המשונה הזה להתגלגל? לא הכל נהיר וגלוי לגמרי, אבל בתכלית הקיצור: החבורה המסתורית שולדמן בראשה מוצאת לה בחור צעיר ונחמד, גולנצ'יק משוחרר, שאילן היוחסין שלו שורשיו בבית-ישי, מה שאמור להעניק לו לגיטימיות שאין דוגמתה ולהמליך אותו על ישראל בתמיכה עממית רחבה וחסרת תקדים. כך יווצר גשר מאחד גדול מעל השסעים וקטבים בעם. ומכיוון שמדובר באנשים נבונים ויודע דבר, ברור להם שעל המלך המיועד לעבור הכשרה מאומצת וארוכה ובעיקר להפוך אותו למוצר בר-קיימא הניתן לשיווק בשוק שבו יש תחרות חריפה וקשה על לבבותיהם ונפשם של אזרחיה המבולבלים והתוהים של מדינת ישראל.

על הטראגיות של הקיום הישראלי מרבים לכתוב, והרבה פחות מכך על ההיבטים הקומיים שלו. אולי מפני שהרעיון להמליך על ישראל את חוטר ישי נראה מצחיק עד דמעות לאנשים רציונליים ומיושבים בדעתם – במידה מסוימת, חלקית, מייצגים אותם כאמור יותם וינאי – אבל אין בו שום דבר מצחיק עבור נתחים נכבדים בחברה הישראלית; זה מה שכל כך מצחיק, זה מה שכל כך מפחיד. את התובנה הזאת – שהמיתוסים הסהרוריים ביותר עדיין חיים בעוצמה רבה – מעניק צלקה לולדמן (שהיה מקורב, על פי הסיפור, לישעיהו ליבוביץ') וגם ליותם, ודרכם גם לקורא. בכוחה של הרציונליות הישנה
הם מנסים לעשות סדר חדש במציאות מטורפת וחסרת הגיון, מתוך אמפטיה וחיבוק של הזרמים הקמאיים החזקים המניעים צבורים רחבים כל כך. בחור חילוני צעיר וריקני למדי, חובב מכוניות ספורט וטיס, אמור להפוך למנהיגם האהוב והמקובל של כ-ו-ל-ם, מרבני האורתודוכסיה ועד מגלגלי ג'וינטים ממלמלי מנטרות. אפילו של אנשים כמו ינאי ויותם, המודעים עד כאב לאבסורד המופלא שהם מניעים.

תהלוכה גדולה וצבעונית של דמויות מצעיד כאן צלקה, החל בטייקונים יהודים אמריקאים וכלה בטוענים לכס-המלכות, עם שמות לא נשכחים כמו ירמיהו ענבים, טייך-בואנו, הרוזן סולארו, ריטר ברנקטי ועוד; המצפים לחייזרים ירוקים פוגשים כאן את המצפים למשיח, נציגי הותיקן עם זקני-ציון, התנועה המלוכנית והמוארים מהודו. בכל מערבולת המעמקים הזאת נעדרת כמעט ישראל של הזרם המרכזי, כאילו נעלמה לחלוטין -ישראל של כותרות העיתונים, של פוליטיקת היומיום המייגעת: היא נוחתת בסופו של דבר על עולם הבועה של גיבורי הספר עם רצח רבין. הרצח מתברר, ברגע האחרון, כציר מרכזי של הספר; הלעג הפראי נחנק לפתע.

צלקה מצליח, כמו אשף מיומן, להציג בפנינו מחזה תעתועים מבריק ומסנוור, להניע את הדמויות הרבות הנכנסות ויוצאות לעלילה שאין בה רגע של רגיעה, וגם לרגש ולהפתיע בתובנות יפות ובפכים קטנים מכל קצוות הידע האנושי.

פורסם בידיעות אחרונות, ספטמבר 2002

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה