זיכרון קולקטיבי – פתרון?

עידכון לרשימה על חנה סנש:

שוחחתי זה עתה עם גב' מרים נאמן מקיבוץ שדות-ים, האחראית על עזבונה של חנה סנש.

לדבריה, הנוסח שפורסם בכתב-עת "ים" ב-1945, הוא נוסח שנמצא ביומנה של חנה סנש. ואולם חנה סנש העתיקה, בטרם יצאה לשליחות, שירים שונים למחברת נפרדת, בשם "ללא שפה." היא נתנה את המחברת לחברה מקיבוץ חצור. במחברת זו מופיע השיר בגירסה הידועה לנו.

סופית: הנוסח שלעיל הוא נוסח מוקדם, מעין טיוטה.
חנה סנש עצמה תיקנה את את השיר וניסחה את גירסתו המוכרת.

אולי תרצו לקרוא גם את:

4 תגובות בנושא “זיכרון קולקטיבי – פתרון?”

  1. הסבר שבהחלט יכול להניח את הדעת. אבל, בימים ההם, אנשים צמחו על פרקי ההסבר הלאומי. יש לנו זיכרון לאומי משופץ. קל לחשוד בעצמנו.

  2. בתור אחד שמלכתחילה הימר על "שתי גירסאות של המשוררת עצמה" אני כמובן לא מופתע.

    מה שכן, אני מופתע קצת מתגובתו של קודמי המעידה על דוגמטיות קשה, כך גם המגיב הראשון לרשימה הקודמת.

    הגירסה הידועה רחוקה מלהיות לאומית. "רשרוש" אינו לאומי יותר מ"זמזום"; "תפילת האדם" אינה לאומית יותר מ"האמון באדם". תפילה היא תופעה אוניברסלית לגמרי.

    אין זה כבר עניין של "זיכרון לאומי" אלא זכרונה הפרטי של הגברת מרים נאמן. ולחשוד בו רק כיוון שאני יודע שבשנות הארבעים שררו ערכים אחרים – נו.

  3. וגם אני , כקודמי, משתאה על החשדנות הגובלת בפרנויה של סבאסטיאן. השיר קיבל עומק "לאומי" שבהחלט לא היה בו כשחנה סנש כתבה אותו. המנגינה הנפלאה היא שהפכה אותו לשיר תפילה שהתקבל בטקסים. ואולי גורלה של חנה סנש והשיר הקצר "אשרי הגפרור" היקנה לה עוד מימד "לאומי" בשל העובדה שהיא לא חזרה. "אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד" – תום נוגע ללב.

השאר תגובה