טיפקס
בילדותי התרוצצו החתולים בחצר ולא ידענו שצריך לטפל בהם. לכל החתולים שלנו היו שמות אבל הם לא ראו וטרינר מעולם. ב"הארץ שלנו" קראתי על אמריקה המופלאה, שבה, כאשר שואלים ילד "מה אוכל חתול?" הוא עונה "אוכל לחתולים," ומתכוון למזון המיוצר במיוחד לצורך זה, שקונים ב"סופרמרקט," וכל זה היה מדהים ומוזר. התשובה הנכונה הייתה "שאריות", והחתולים היו מן הזן הלוונטיני קצר-השיער, כלומר בני-כלאיים חסרי אילן יוחסין. ולכן לא היינו מוכנים לקראת טיפקס, שהיה מתנת נישואין, חתול פרסי בפרווה לבנה בוהקת וסמיכה. הערצנו את יופיו האצילי אבל הוא לא קיבל תנאים מיוחדים, ושוטט כאוות נפשו בחצרות, ואסף לכלוך וחרולים בפרוותו. סברנו שהוא טיפש במיוחד, על פי אמות המידה המעורפלות של חתולים, כי תמיד נראה המום. כשעברנו דירה, היה השינוי קשה מדי עבורו. הוא היה נפחד ומבולבל, נטה להסתתר, וסבל מאוד כשנאלץ, בצו הפרומונים, להצטרף לעדה בת כ-45 חתולי רחוב שחיזרו אחרי חתולה מיוחמת. אחר כך ניסה לאכול דג שמצא בזבל ועצם מן האִדרה נתקעה בגרונו. הוטרינר אמר שצריך הרדמה מלאה, וכדאי לנצל את ההזדמנות ולסרס אותו. התלבטנו קצת, והסכמנו. הסוף היה טראגי. טיפקס לא התאושש מן הניתוח. הוא חזר הביתה עצוב, מושפל ומפוחד, ונמלט החוצה בהזדמנות הראשונה. נדמה לי שלא חיבב אותנו: כל מה שרצה היה להישאר בכלוב הקטן שלו בחנות לחיות-המחמד, ולהימנע מן התלאות שהבאנו עליו. חולה, חלוש וחיוור, טרם הגלידו התפרים הטריים שבבטנו, הלך לחפש מפלט בחנות-החיות הגדולה שבשמיים.
בּוֹתָה
בותה היה חתלתול יפהפה, שחור כמגף מצוחצח, שהופיע מאי-שם ואימץ את דירתנו. קראנו לו על שם ראש ממשלת דרום אפריקה שהיה אז בחדשות. הוא גדל והיה לחתול יפה-תואר, נמרץ ועליז, אבל בעל הרגלים מוזרים. הוא נהג ללוות אותנו לטיולים ארוכים; הוא אהב ללקק את פנינו. אם נשאר בחוץ, היה מגרד את הדלת בכפו ומייבב. אבל תכונתו הכלבית ביותר הייתה החבאת מזון: פעם ביקשנו מחבר להאכיל אותו כשנסענו לכמה ימים, וכשחזרנו אמר לנו שלא מצא את שק המזון היבש. השק אכן נעדר ממקומו. מצאנו אותו מתחת למיטה, אחד המכמנים החביבים עליו. השק היה גדול כפליים ממידתו, וכבד למדי, אבל בותה גרר אותו, כמו צ'יטה הגוררת אנטילופה, לאורך הדירה, כדי שאיש לא יגנוב את מזונו. היה בכך דבר-מה נוגע ללב.
בותה נעלם בעודו צעיר. חתולים זכרים באזור כפרי עשויים לפגוש את גורלם בדרכים רבות. היעלמותו התרחשה בעת אחת עם היעלמות אחרת, אישית, ולפיכך יכולה הייתה להפוך למטאפורה גדולה, אבל די לי לזכור את התנהגותו הכלבית ואת פרוותו השחורה, הרכה והנוצצת.
שיפרה ג'וניור
קשה היה לזהות מניין באה היללה החנוקה, המוזרה, שחלחלה פתאום מבעד לקולות השגרה של הערב. קמתי מן הכסא שליד המחשב. כשחזרה היללה, הצצתי מן החלון, כי נדמה היה לי שהיא באה מבחוץ, ואז ראיתי לראשונה חתולה תלויה על חבלי כביסה. שתי כפותיה הקדמיות חפנו בעווית נואשת את חבל הניילון, אבל כפות הפרווה החתוליות, הרכות והמשוכללות, היודעות להכות במפתיע, או לחפון חפץ בעדינות מדויקת, אינן מותאמות למשימות כאלה. נראה היה שבעוד רגע תרפה מאחיזתה ותיפול מגובה חמש קומות למטה, וגם הפלא החתולי הנודע של נפילה על הרגליים לא יציל אותה ממוות. למרות ההפתעה, האור העמום והזווית הבלתי נוחה הושטתי במהירות את ידי, גיששתי, אחזתי בחוזקה בעורפה של שיפרה ג'וניור והנפתי אותה מעלה ופנימה.
יש אוהבי חתולים הנוטים לראות בהם בעל-חיים מושלם – יצירת פאר של הטבע שאין בה מתום. שיפרה ג'וניור
שפרה האם, האחת והיחידה |
תמיד הייתה הוכחה חיה למופרכות של האמונה הזאת, כמו גם ראייה לטענתם של אלה הטוענים כי התורשה, ולא הסביבה, היא חזות הכל. שיפרה נולדה בבית חם, בטוח ואוהב לאם מסורה שעל שמה היא קרויה. שפרה האם היא חתולה מופלאה, טובת מזג עד כדי אבסורד – כמו סן-ברנרד ענק וסלחני תישא בסבלנות הצקות אין-קץ של ילדים – יפת-פרווה וחביבה, וחסרונה היחיד הוא נטייתה, פרי ילדות עשוקה וטראגית, להביע את אהבתה באמצעות יניקה פעלתנית ולחה של סוודרים או אביזרי לבוש אחרים של מיטיביה. בתה, לעומת זאת, היא נוירוטית, עוינת, נושכת את היד המאכילה אותה, וגם שלומיאלית מאין כמותה. היא יצאה לטיול על אדן-החלון כשאיבדה – חיה אומללה! את שיווי המשקל שלה, כשרון יסודי כל כך של חתולים, וכמעט צנחה אל מותה, אלמלא נחלצתי ברגע האחרון —
או כך לפחות חשבתי. כמה ימים אחר כך לא הייתי שם כדי להושיע. שפרה ג'וניור נעלמה. החלון היה המוצא היחיד שלה, אבל גוויתה המרוטשת לא נמצאה מתחתיו. האם חסו עלינו השכנים ופינו אותה משם בטרם נחשף למחזה האכזר? שום דבר מכל אלה. היא שבה הביתה כשאזרה אומץ לעלות במדרגות, ורק צליעה קלה שחלפה במהירות העידה על המאורע. אחר חזרה על המעלל הזה עוד פעמיים לפחות.
The High Window ניסיון-בוסר במדיום אחר של האפיזודה המתוארת כאן |
אחר כך הסתבר לי שספורי-נפילה כאלה ואחרים אינם נדירים כל כך. ביטון, סיאמי עב-גולגולת של חברים, נפל מהקומה השביעית שעה שניסה לצוד יונים, ונפגע קשה, אבל שרד, אם כי בקושי. ואם אפשר להסיק מכך שהקומה השישית מהווה איזה גבול שמעבר לו לא יכול חתול לצאת שלם בצניחה חופשית, הנה גמל לי פעם מישהו בסיפור על חתולה שעברה מבית עם גינה בפרברים אל רב-קומות עירוני, ונמלטה ממנו בקפיצה מהקומה העשירית – אמנם החלון השקיף מלמעלה אל צמרתו של עץ. החתולה נצפתה אחר כך בסביבה, בריאה ושלמה, אבל נראה שלא היו לה חרטות והיא סרבה לשוב הביתה.
(ועוד ויז'ואל – קטע מתוך טריפטיך הנמצא כאן. )
אתה מחכה?
ברור שחתולים נופלים.וברור שאין להם תשע נשמות.
טיפקס המסכן.פרסיים לא אמורים להסתובב בחצרות.
וחייבים לסרק אותם פעם ביום ולגזור את כל הראסטות..
טוב,סליחה על הטון הפולני הנוזף.
פאוסטו ההדור שלנו הוא אסיר עולם כבר תשע שנים.
אף פעם לא פתחנו חלון לרווחה, אחרי שפעם אחת הוא ניסה לטייל על חבל הכביסה הדקיק בקומה רביעית.
בנזוגי היה מוכן להתחלף איתו. אוכל-שינה-פינוקים לסירוגין.
אה, תמונות! בחייאת, תעלה כמה תמונות של החבר'ה!
הבטחת לעשות זאת כשהגבת באתר שלי וחיכיתי בסבלנות, היה שווה לחכות אבל אני מצטרפת לקריאה להעלות גם ויז'ואל.
ההבדל בין כלבים וחתולים ידוע, בכל זאת תמיד אתה מופתע לגלות אותו – חתול יכול פשוט לעזוב, כפי שעשה לכם טיפקס.
כלב ישאר נאמן אפילו לבעלים מתעלל, ואילו חתול יכול לחפש לו בית אחר, גם כשהבעלים אוהב ומסור, רק בגלל שהוא לא מרוצה מהוטרינר שלקחו אותו אליו, או שהביאו חתול נוסף, או סתם התנשאות חתולית.
בשביל חתול אינך אלא חפץ.
אותנו עזבה פרסית-לרבע יפהפיה שבוע לאחר שעיקרנו אותה. המשפיל מכל, שהיא רק עברה כמה בתים בהמשך הרחוב, ועדיין חולפת על פנינו במבט מתנשא, אקסית אנטיפאתית שכמותה.
במה המשפחה החדשה יותר טובה מאיתנו? מה עשינו רע?
התאבדות של חתול עוד לא קרה לנו (קומת קרקע) אבל שמעתי על מקרים כאלה וליבי לבעלים האומללים שודאי מאשימים את עצמם בטרגדיה. גם זה לא קורה לכלבים, ובכל זאת כולם מלאי התפעלות משיווי המשקל החתולי.
אגב, לרונית – אמרו (ק. לורנץ) שהחזקת חתול סגור בדירה עושה לו עוול, הרבה יותר מאשר לכלב, שטיול יומי יכול לספק את צרכיו.
אני מצטרף לבקשה למעט יותר אינטרנטיות בבלוג, שמבחינה טקסטואלית הוא משובח – ויפה השימוש הטבעי במילים כמו חרולים ומכמנים, בלי שיראו כמליצות.
חתולים לא נאמנים? מדוע אם כן חתוליי מיללים בהתלהבות רבה בכל פעם שאני חוזרת הביתה? ואל תגיד שהם מחכים לאוכל או מצפים לצאת, יש להם אוכל בשפע וחלון פתוח דרכו הם יכולים לצאת ולהיכנס (או פשוט להישאר על האדן שלו ולהיות שרדינגרים מושלמים).
חתולים יודעים להחזיר המון אהבה למי שמטפל בהם ומשקיע בהם, בניגוד לכלב הם לא יסבלו התנהגות רעה ומכות, הם לא יתרפסו בפני שום יצור והם דורשים יחס של כבוד, ממש כמונו בני האדם (האם תגיד שהנשים של היום פחות שוות כי כשמכים אותן הן הולכות בניגוד לנשים של לפני מאתיים שנה? כי זו בדיוק ההשוואה המתאימה למה שאמרת על הכלבים מול החתולים).
ורחמי לטיפקס, עקרו את חתוליכם כשהם קטנים (חצי שנה) ואל תניחו להם להסתובב ברחובות מחפשים אחרי פורקן ומתקוטטים, לא עושה טוב לא לכם, לא להם, ולא לכמות החתלתולים ההיסטרית שיש בארצנו.
וגם אני אתנצל על הטון הפולני.
גם בני אדם חלקם נאמנים וחלקם בוגדניים.
העובדה היא שחתולה שטיפחנו באהבה רבה פשוט עברה לגור אצל השכנים לאחר שעוקרה. וזה לא מקרה יחיד
נכון, התעכבנו קצת עם העיקור. אולי בנו האשם. גם היא, אגב, שמחה לקראתנו לפני הבגידה הגדולה.
היללות הנלהבות של חתולייך הן הוכחה לכך שהם שמחים לראות אותך, האם זו הוכחה לנאמנות-נצח? לא. האם החזרת אהבה היא הוכחה לנאמנות? וגם האהבה מוטלת – צר לי – בספק, כפרשנות אנושית להתנהגות אנוכית בבסיסה של השונרים.
אם את נתקלת בהם ברחוב, (הבנתי שהם חופשיים לצאת) איך הם מגיבים אלייך? כלב יוצא מדעתו מרוב אושר במצב כזה.
הטון הפולני בסדר, "בולשיט" זה קצת חריף ופוגעני.
יש הבדל בנאמנות בין כלבים וחתולים. ויש לכך הוכחות אין ספור.
אגב יש לי כיום חתולה – ביתה של אותה פרסייה-לרבע – וגם היא שמחה בשובי, מחזירה אהבה, וכו'.
הפרסי שלנו נאמן(לי בלבד) יותר מהכלב ז"ל.
הוא החתים אותי בגיל שישה שבועות, וזהו.
ליקוקים בפנים, מסירות אינסופית.
מה שכן, הוא אוהב *אך ורק* אותי ומתעב זכרים,
כולל הזכר האנושי שמתפקד כ'אביו'החורג… לא נעים.
כשאנחנו נוסעים הוא פשוט אומלל, למרות שירותי
הבייבי-סיטינג הצמודים והאוהבים.
מספרים לי שביומיים הראשונים הוא לא אוכל וכן הלאה.
דודי- לגבי אומללות:
הוא לא היה שורד בחצר ולו עשר דקות.
בבית יש לו שפע של גירויים ומשחקים ותשומת וכו'.
גגם אני בעד סירוס/עיקור.
לגבי פרסיים: הגזע הזה עלול להיות בעייתי.
שמעתי על פרסיים שלפתע התחילו להשתין בבית, כולל
על הבעלים שלהם, הם נתונים למצבי-רוח קיצוניים וכו'.
ככה זה כשמרביעים דודנים וקרובי משפחה מדרגה 1..
תפסתם אותי לא מוכן. כרגע זה בערך כל מה שיש לי במחשב הזה. להבא אשתדל יותר.
רונית: לטיפקס היו גם רגעי אושר. וכל זה קרה מזמן…
ויש סורגים, אבל מה זה בשביל חתול —
ולא אכניס ראשי בין שני הרים, אבל אהבתנו לשפרה-האם נצחית רק כמו אהבתה אלינו.
נתחיל בדודי, לא התכוונתי להיות חריפה ופוגענית, סליחה באמת אם נפגעת, רק ניסיתי להגיד שאי אפשר לומר שכל החתולים לא נאמנים או בכלל להשוות בין חיות כל כך שונות.
וכן, חתוליי קוראים את אותן קריאות שמחה גם כשהם פוגשים אותי בחוץ (יותר הזכר, אבל זה בגלל שלנקבה יש מתרי קול לא ממש תקינים), וזו לא אנוכיות או רצון, הם מגיעים בהתלהבות, מתחככים איזה 5 דקות וממשיכים למקום אחר.
רונית – גם אני לא הוצאתי אותם כלל החוצה כשגרתי בעיר, עיר איננה מקום טבעי לחתולים, המכוניות והאספלט כמו גם המדרכות הם תחליף רע ביותר לבית.
עכשיו אנחנו גרים על הקרקע, בקיבוץ, בלי מכוניות כמעט, והבכנה העיקרית שאורבת להם הם כלבים, אבל יש להם גגות ועצים לטפס עליהם ולהימלט, וכמובן גם הבית, הם מאושרים מאוד ככה, ועם זאת חוזרים לישון בתוך הבית בשעות החום כמו גם בשעות הלילה הקטנות.
גם חתולתי המדהימה הינה בעלת כנפי צניחה.
לאחר שבנערותה התרגלה לחיים בבית צמוד קרקע ודל שכנים בלב שדות הולנדים, היה לה קצת קשה להתרגל לתל-אביב המסריחה והרועשת.
היא דווקא בעלת שיווי משקל מדהים, ואתלטית באופן כללי, ובאחד מערבי הקיץ החמים נרדמה על אדן המרפסת, מהצד החיצוני של מסילת האלומיניום. כשהגעתי הביתה באמצע הלילה, היא לא היתה שם, ומצאתי אותה רק למחרת, מפוחדת לחלוטין בתוך שיח עבות שתים וחצי קומות תל-אביביות למטה.
לאחר עוד כמה שנים (צמודות קרקע אך מרושתות) בירושלים, הגענו לברלין המעטירה, וכאן גיליתי את נפלאות רשתות החתולים.
אלה רשתות הנמכרות בחנויות לחיות, במטר רץ, ועשויות חוטי בד חזקים בצבע ירוק כהה. הן לא מפריעות לזרימת אויר (החורים בין שניים וחצי לחמישה סנטימטר), וכמעט שלא רואים אותן מבחוץ ומבפנים. אני ראיתי כאן אנשים סוגרים עם הרשתות האלה מרפסות שלמות, ואפילו גגות.
אז אני לא יודע אם מביאים אותן לארץ, ואם לא כדאי להתחיל. בכל מקרה, נראה לי שזה הפתרון האולטימטיבי.
חתולים הם מאוד חמודים והם גם אוהבים אותך אם אתה נותן להם יחס חם.