לשווק את שווייק

שוויק בתנוחה אופיינית. איור של יוזף לאדה.

אני לא בטוח שהדבר ידוע ברבים, אבל יש בארץ לא מעט שְוֵוייקוֹלוֹגים, כלומר מעריצים נלהבים של החייל הטוב שווייק, גיבורו של יַארוֹסלַאב הַאשֶק. אני עצמי איני יכול להתהדר בתואר הזה: חסרה לי הבקיאות המופלגת בכתבי הקודש. אבל אני מחבב מאוד את שוויק. לצד שתי יצירות בעלות רוח דומה – מילכוד 22 והרפתקאות החייל איבאן צ'ונקין – שווייק היה עבורי חוויה מעצבת, בעיקר בזמן השירות הסדיר.

לפני שנתיים בערך שמעתי הרצאה של רות בּוֹנְדי על שווייק. בונדי דיברה מעט על חייה בפראג ועל שנותיה בגטו טרזין; היא סיפרה שבילדותה שווייק היה כמעט בבחינת ספרות אסורה לילדים מבית טוב. הוא היה פרוע מדי, גס וחתרני. יארוסלאב האשק עצמו לא היה דמות מופת, אחרי הכל: שתיין, בדחן של בתי מרזח, אנרכיסט ואחר כך קומוניסט, ואם לא די בכך, גם ביגאמיסט. אשתו הראשונה, יארמילה, הייתה יהודייה מבית בורגני טוב, והוא ניסה לשנות את דרכיו למען משפחתה. אומרים שהיא עזרה לו לעתים לסיים את הפיליטונים שכתב, כשהיה שיכור מדי. אבל אחרי שנתיים התמוטטו הנישואין, ולאחר שגוייס לצבא ועבר הרפתקאות במלחמת האזרחים ברוסיה (עליהן כתב ב"מפקד העיר בּוּגוּלְמָה", קובץ הכולל פנינים מופתיות וגם כמה "בְּקַרוֹבִים" של החייל הטוב) חזר האשק לצ'כיה, נשוי בשנית, מבלי שטרח להתגרש.שווייק התקבל בקרירות, שלא לומר בבוז, על ידי משכילי פראג ואניני-הטעם שלה. לעזרתו נחלץ מגלה גאונים נודע, מקס ברוד – כן כן, האיש שלא שרף את כתבי קפקא. ברוד טען, לתדהמת הממסד הספרותי המקומי, ששוויק הוא יצירת מופת גאונית, במסורת הקומית הדגולה של דון-קישוט, גרגנטואה ופנטגרואל, טריסטרם שנדי וגוליבר – לא מין קומיקס ירוד להמונים. (שוויק נכתב בהמשכים, בחוברות מאוירות שנמכרו מבית לבית. יוזף לַאדָה, שאיוריו הפכו עם הזמן מזוהים לחלוטין עם שווייק, קיבל בשכרו כמה תחתונים וגרביים.) האשק כתב לברוד מכתב תודה קצר ומנומס, ולחבריו לשתייה אמר בערך כך: "עד היום הייתי כלומניק, אבל עכשיו, כשאני בידיים יהודיות, אני בדרך למעלה."חלק מצמרר ומרתק בשיחתה של בונדי הוקדש למקומו של שווייק בגטו טרזין. בתוך הטרוף האבסורדי והסבל הקיצוני של החיים במחנה, העניקה כנראה רוחו של שוויק סיועי מורלי מסוים. היא סיפרה על פֶּפֶּק טאוסיג, חוקר הומור שתכנן לכתוב את המשך עלילות שווייק בגטו: סיפור על אזרח פראג תמים העומד בתור לא נכון כשהוא בא לשלם עבור רישוי הכלב שלו בעירייה. בטעות מטביעים לו את האות J בתעודה, הוא נאלץ להיסחף בנחשול שגרף את יהודי פראג, ומגיע לגטו. אותו פפק ידע לצטט בעל-פה קטעים שלמים משווייק, ופעם נשא את ההרצאה הקצרה ביותר שהושמעה בגטו, שכידוע היו בו חיי תרבות עירניים: "קל להיכנס, אבל קשה לצאת" – ציטט פפק מתוך שוויק, מקדים את YNET בכמה עשורים – "לצאת בזמן, זוהי אמנות המלחמה האמיתית." עצה נצחית ואקטואלית תמיד, כמובן; ההרצאה הזאת נישאה כאשר הגיעו הידיעות על תבוסת הנאצים בסטלינגראד. פפק נשלח לאושוויץ, שרד גם את צעדת המוות, אבל מת ימים מספר לפני השחרור. ייתכן שכתב היד של עלילות שוויק בגטו שרד את המלחמה אבל הושמד ע"י הקומוניסטים – וייתכן שהוא עדיין מונח באיזה ארכיון במוסקבה. עוד על פפק טאוסיג אפשר לקרוא כאן.

בונדי הופתעה לגלות, לאחר שעלתה ארצה, ששווייק נהנה כאן מפופולריות ניכרת, בעיקר בזכות העיבוד לבמה של מקס ברוד, ובזכות השחקן מאיר מרגלית בתפקיד חייו. הפופולריות הזאת ראויה, אני חושב, לעיונם של מבקרי-תרבות, כי היא דוגמה לאיזו אנומליה, או פיצול-אישיות מקומי, אבל זה כבר עניין לדיון נפרד. למרות ששווייק היה מוכר כל כך, ההתרגום היחיד של הספר לעברית היה חלקי ביותר ולא מדויק, וכעבור שנים ארוכות, בשיתוף עם חיים איזק, פירסמה בונדי את התרגום המלא של שווייק לעברית, בשני כרכים.

הסרת הלוט מעל פסל ברונזה של החייל הטוב שוויק בסנט פטרבורג, באפריל 2003. האיש הבריא משמאל הוא ריצ'רד האשק, נכדו של יארוסלאב.

כתבתי רשימה קטנה על אותה הרצאה של רות בונדי. כעבור זמן מה – הזמן שלקח אז לגוּגל לאַנְדֶקס דף נידח ברשת – קיבלתי דוא"ל נרגש ונפעם מאדם בשם זני סדלון. הוא הפנה אותי לאתר האינטרנט שלו (הסובל מעיצוב מוזר וחובבני) ופרש בפנַי את כל פרטיה של סאגה מייגעת. סדלון, שוויקולוג נלהב, הוא אמריקאי ממוצא צ'כי. הוא טוען – כנראה בצדק רב – שהתרגום האנגלי הקיים של עלילות שוויק, בהוצאת פינגווין, הוא גרוע ומסורס. המתרגם היה השגריר הבריטי בצ'כוסלובקיה, ססיל פּארוֹט, ויש אומרים ששליטתו בצ'כית הייתה מוגבלת. הוא גם צינזר את הטקסט ונקט סגנון בריטי נקי מגסויות. לדברי אחד מהמאמרים המשבחים באתר של סדלון, החייל שווייק בתרגום פארוט אינו אלא טיפש, בשעה ששווייק האמיתי, וכך גם בתרגום של סדלון (במשותף עם מייק ג'ויס) רק מתחזה לטיפש –  וההבדל הוא עולם ומלואו. התרגום של פארוט, לדברי רבים, הביא לכך שדוברי האנגלית אינם מכירים את גדולתו של האשק. "תארו לכם," כותב סדלון בהתרגשות, "שבגלל תרגום קלוקל היה נמנע מן העולם שאינו דובר אנגלית להכיר בגאוניותו של מרק טווין!" וסדלון החליט לתרגם מחדש את שווייק, תרגום מדויק ואולטימטיבי, וגם לשווק את התרגום שלו, שהוא מכנה "נוסח שיקגו",באמצעות הרשת.

אחד מספיחי מסע קידום המכירות שלו נגע לרשימה שלי. לא אחת, כתב סדלון, העלו בפניו מוציאים-לאור פוטנציאליים הסתייגות מפרסום מחודש של שוויק. אחת הטענות הייתה שיש בספר נימות אנטישמיות. בונדי, אגב, סבורה שהאשק לא היה אנטישמי: הוא לעג לכל מגזרי החברה באופן שוויוני לגמרי. ובכל זאת יש שם כמה יהודים חרדים שאינם מוצגים באור נאה, וכמובן הכומר המומר אוטו כץ, דמות גרוטסקית ודוחה. סיפורה של בונדי על שוויק בגטו היה, לדעת סדלון, הוכחה ניצחת למופרכותו של טיעון האנטישמיות. הוא ביקש שאעזור לו ליצור קשר עם רות בונדי, ועשיתי זאת ברצון. סדלון כתב אחר-כך שבונדי פטרה את טענת האנטישמיות של האשק בביטוי הצ'כי "To je volovina!" שפרושו, בערך, בּוּלְשִיט.

רות בונדי כתבה לי מאוחר יותר (בכתב יד זעיר ויפה) ששוחחה עם סדלון בטלפון ואמרה לו את דעתה, כלומר: שהתרגום שלו לא יזכה להכרה אצל מבקרי ספרות ובאקדמיה אם לא יצא לאור בהוצאה מוכרת ומכובדת. שהרי קורא רגיל ישאל בודאי, לפני הכל, מדוע תרגום מעולה כל כך של יצירת מופת נתקל בדחייה של בתי-הוצאה מכובדים, ויוצא לאור כספר אלקטרוני או בהוצאה אלמונית.

ואכן המפץ התקשורתי שאליו שאף סדלון מבושש לבוא. אם לא די בכך, ראיתי, לצד התשבחות, כמה ביקורות לא מחמיאות על התרגום החדש. התרגום "פשוט נורא," כותב מישהו באמזון, אבל לידו משבחת אמריקאית ממוצא צ'כי את התרגום החדש. נראה שהבריטים נוטרים לו, וחושבים שהתרגום שלו אמריקאי מדי. סדלון עצמו כתב לי עכשיו שלמרות שאינו עומד בלוח הזמנים שקבע לעצמו, מסע-הצלב הדון-קישוטי שלו נמשך במלוא עוזו. הוא משתתף בכנסים על שווייק, מרצה על בעיות התרגום ואוסף חיזוקים ומחמאות מחוקרים, אנשי אקדמיה וסתם קוראים. הוא שלח אלי את הרצאתו בכנס על שווייק שנערך בליפּנִיצֶה, שם הזכיר את בונדי, תקף את תרגום פארוט ומגיניו הבריטיים, תאר את הדילמות שלו כמתרגם, התפלמס עם מבקריו והתפלסף על אודות שווייק. האם שווייק יכבוש את אמריקה? ספק גדול. האמריקאים ימשיכו לשתות בירה באדוויזר, בלי לדעת שהיא קרויה על שם העיירה באדוויס, ששמה הצ'כי הוא בּוּדְיוֹבִיצֶה, המקום בו הוצב גדודו של שוויק וממנו יצא להרפתקאותיו. הבירה שם, די בטוח, טעימה יותר.

לסיום, אני מרגיש חובה להעיר ששווייק של האשק עוסק במלחמת העולם הראשונה, בממלכה טוטליטארית רקובה ושוקעת באירופה. הוא עוסק בהתעמרות, אכזריות ושרירות-לב בשם החוק והאידיאולוגיה; בטמטום וקהות חושים של בעלי שררה ומפקדים; בשנאה אתנית, בשחיתות וחוסר מוסר המסתתרים מאחורי מסווה דק של מדים ותקנות; בקבלה ללא עוררין של הסדר הקיים; ובאדם קטן הנשחק בין גלגליה של מערכת ברוטלית ומנוכרת; בקיצור, אין לו שום זיקה או רלוונטיות למציאות של ישראל 2003. איזה מזל.

ועוד הערת אגב לסיום, יצא ספר חדש של רות בונדי, בשם נחמות קטנות. לא קראתי אותו, אבל זה לא ימנע ממני להמליץ עליו בחום.


אולי תרצו לקרוא גם את:

5 תגובות בנושא “לשווק את שווייק”

  1. אני מרגיש רע עם זה שאין לי שום מידע חדש להוסיף או דרך ליצור ויכוח פוליטי (כנהוג במחוזותינו) סביב הרשימה, אבל רק רציתי לומר שנהנתי לקרוא, ולמרות ששוויק בשבילי הוא בעיקר שלמה בראבא (זה הוא שיחק אותו בפעם האחרונה נכון?)ואולי בגלל זה, אני ממש שמח על כל המידע החדש הזה.(גם העניין של הבירה).

    זהו. אני מחכה לרשימה הבאה

  2. מצוין. עובדות חדשות מענינות, כתיבה יפה, ומחאה ארוזה היטב ואפקטיבית. רשימה שטוב אם תגיע לקהל רחב.

    אשמח לדוגמאות (בונדי מול פארוט) כיצד הפך התרגום את שוויק מטיפש-חכם לטיפש-טיפש, האם ממש שינו את העלילה?

    גם נושא האנטישמיות-לכאורה מאלף ומלמד משהו על תרבות זמננו. כיצד מו"לים מוצאים אנטישמיות במקום שמי שהיתה בטרזין אינה מוצאת.

  3. תודה.

    לגבי בעיות התרגום של פארוט, יש מאמר באתר של סדלון.
    לא מדובר בשינוי עלילה אלא בניואנסים של תרגום, צנזורה, ריכוך ועיוותים – שיוצרים במצטבר שוויק אחר, לדברי בעל המאמר
    http://www.zenny.com/svejk/19.html

  4. קל להבין מאיפה נובעת טענת האנטישמיות.
    היהודים מוצגים בספר רע. גם הכומר כץ ועוד כמה למשל היהודי שמוכר פרה לפלוגה – שלא לדבר על כמה איורים עם גוון אנטישמי חריף..

    אבל לסיכומו של עניין, גם לדעתי לא מדובר באנטישמיות של ממש. אף אחד לא יוצא נקי מעטו המושחז של האשק – גם היהודים .

השאר תגובה