ספר האלף-בית – דן צלקה

הוצאת חרגול, 178 עמ'. ,פורסם בידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, 24 באוקטובר 2003

"המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי" – כך נפתח ספר האלף-בית של דן צלקה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, או שמא נסיון התחמקות מתמשך מפני כתיבת אוטוביוגרפיה. צ'סלב מילוש, שכתב לכסיקון אוטוביוגרפי אלפביתי, העניק לו, לדבריו השראה לנסות שוב. המבנה הזה, כותב צלקה, מעודד התרכזות בפרטים, בבחירתם ובעיצובם, אך פוטר את הכותב מן הצורך במתן צורה למכלול. כל זה אמור בכותב – אך מה באשר לקורא? התחושה הראשונה – אולי בעיקר עבור מי שמכיר את צלקה – היא של פיתוי, ורצון לעלעל, כי מן הדפים עולה תחושה של שפע מעורר תאבון, של מטמון גנוז עם שכיות חמדה קטנות וחבויות. ואכן, אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר גדול: היסטוריה, אמנות, שירה, מפגשים עם דמויות נודעות ואלמוניות. המבנה האלפביתי מעודד את העלעול הקופצני הזה, את הקריאה הבלתי מסודרת, שרק מעצימה את עונג הקריאה.

צלקה הוא בבירור אחד מאותם יוצרים שרק על עצמם לספר לא ידעו, או ליתר דיוק לא רצו לספר; הוא מעדיף את עמדת המשקיף, המתאר, מתבונן, המהרהר. יש כאן כמובן קטעים ביוגרפיים מובהקים – למשל הקטע, המשולב באות "ק" "קוליבייל" מספר בתמצית הקיצור את קורות חיי סבו ואביו, בני עיירה שזה שמה, והסיפור מצמית, רב-עוצמה, ויכול לפרנס רומן או שניים; וכך גם, מן הסתם, סיפור ימיו של דן צלקה עצמו בפאריס, או בלונדון, וקודם לכן, כילד, ברפובליקות של מרכז אסיה, בפולין שלאחר המלחמה; אבל צלקה נמנע במכוון מעלילה לינארית המתארת את קורותיו; והוא עצמו נותר דמות לא נהירה לחלוטין, חמקמקה קצת – אפשר היה לומר שהוא מספק לנו רק חרכי הצצה אל חייו, אבל זה אינו הדימוי הנכון, או הדרך הנכונה להתייחס אל הספר הזה: כיוון שהקטעים בו אינם שרירותיים ואינם מקריים, אלא נבחרו בקפידה ולוטשו במיומנות, ובכולם יש אמירה, מבט, אבחנה. וכולם מגלים דבר-מה על הכותב אותם.

צלקה הוא קונוסר של אזוטריה תרבותית, בעל ידע אנציקלופדי, מסוגל לצטט שורות שירה נידחות – והוא גם מתאגרף, כידוע. זהו אחד הניגודים החביבים המתגלים לא אחת בספר. צלקה כותב, למשל, על ספרייה אידיאלית. "בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל." (עמ' 102) תיאור רומנטי, נשגב – ואז באה האירוניה הרכה, המשווה את האידיליה למציאות. צלקה לא מסתיר את ערגתו לחלום, אבל מביט בעולם בפיכחון שהוא, ודאי, גם תולדה של הזמן והמקום שבהם צמח. אם מחפשים היטב, אפשר למצוא גם מילה או שתיים על השקפותיו; הוא פוגש את אלכסנדר פן. "באוזני הצטלצלה המילה קומוניסט כמו המילה קתולי, רחבה וגמישה, אם כי הפליאה אותי קצת העובדה שאדם יהיה קומוניסט בישראל מרצונו החופשי." (119) ואם נעבור אל הערך "קתוליות" נמצא תיאור של שיחה עם כומר ברומא, שבה חושב צלקה על כך שאינם מדברים על אותו דבר: "אני, אתיאיסט יהודי, מתייחס לדת כמו אל אמנות, ולתיאולוגיה, בדומה לבורחס, כאל ענף של ספרות פנסטית." (155).

רומנטיות ללא-תקנה, לכאורה, עולה גם כשהוא מתאר סיפור שכתב, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, אבל צלקה אומר שהעלילה הזאת נראית לו פשוטה, כמעט אקסיומטית, ומביא סיפור היסטורי דומה, על הצייר הפלמי קוונטין מאטסיס, שהיה נפח, והתאהב בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו; "לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול." (42) ולעומת זאת, הנה שבב הזיכרון הזה: "דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות." (135)

הרביתי בדוגמאות מפני שיותר מכל מדבר הספר הזה בעד עצמו ואינו זקוק באמת לתאורים או ניתוחים, אולי רק להמלצה לקרוא אותו לאט, כדי לא להחמיץ משהו. אוטוביוגרפיה? מובן שכל דבר שאדם כותב מעיד גם עליו ועל אישיותו, ולו בעקיפין ובדרכים עקלקלות – וכך הדבר גם באוטוביוגרפיה הבלתי-אוטוביוגרפית שלפנינו, שבה עמל צלקה לשלוט היטב במה שהוא חושף. מתוך קשת הזיכרונות, המפגשים, תיאור החוויות החושניות והאינטלקטואליות, מצטייר, אמנם במרומז, דן צלקה עצמו – כאיש חם, פתוח, סקרן, תאב-דעת, אוהב חיים, מוקסם מן האמנות ומן העולם, ומעדיף להתבונן בצדדיו המוארים ולהתחקות על סודות את יופיו, אף על פי שהוא מודע היטב גם לאפלה והצללים שבו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה