פרומו: סקוטלנד, גלזגו, גלאס וגריי

 

לפני החגים פגשתי בגלזגו את הסופר אליסדיר (אליסדר? אליסדייר?) גריי; אם זה נשמע כאילו אני קופץ מדי פעם לבקר ידידים-סופרים בערים רחוקות בעולם, מצוין; האמת היא כמובן שזה היה מקרה ראשון מסוגו, ואני מקווה שגם תקדים מוצלח. אני אוהב את אליסדיר גריי, ויש לי מעין תחושת בעלתנות לגביו, כיוון שחיפוש שמו ברשת העברית מביא רק לדברים שאני כתבתי עליו – נדמה שאיש לא מכיר אותו כאן.
 
בסך הכול רציתי לנצל את הטיול המשפחתי לסקוטלנד לביקור אצל הסקוטי היחיד שאני מרגיש אליו קירבה מסוימת. התואנה שלי, כאשר ביקשתי פגישה עם גריי דרך הדוא"ל שלו – הגלוי לכל, אם כי עונה עליו עוזרת בשם הלן לויד – הייתה שאני רוצה לכתוב עליו ולהציג אותו ואת עבודתו לקוראים ישראליים; לא בטוח שהייתי צריך להתאמץ כל כך, כי הוא נענה מיד וברצון והזמין אותי לפגוש אותו אצלו בבית. 

רודג' גלאס

מעולם לא הייתי בגלזגו, ומה שאני יודע עליה שאוב בחלקו מספריו של גריי. אבל אחרי תלאות שכללו נהיגה ארוכה ומאומצת מלוך-נס, חציית הגשרים התלויים הגדולים על נהר הקלייד והתברברות בתחומי העיר, ישבתי בקפה נחמד ברחוב ביירס שבמערב העיר עם בחור בשם רוד'ג גלאס, שעמו התכתבתי לפני כן, כהכנה לפגישה עם גריי. הגעתי לגלאס דרך האתר שלו, שם הוא מודיע בגאווה לא מוסתרת שמונה לביוגרף הרשמי של גריי.
 
רודג' גלאס (30) הוא בן למשפחה יהודית ממנצ'סטר, שעבר את המסלול החינוכי הנפוץ אצל יהודי בריטניה, כולל תנועת הנוער היהודית והשהות הבלתי נמנעת בארץ; אבל לאחר שהגיע, כמעט באקראי, לאוניברסיטת גלזגו, מצא שם את מקומו. הוא מספר לי על גלזגו אחרת – לא עיר תעשייתית עגמומית ומכוערת, שכמעט התמוטטה כאשר נסגרו המספנות על הקלייד בתקופת ת'אצ'ר, כי אם חממה תוססת של תרבות ואמנות. (אחרי שחזרתי ראיתי את "דרך אדומה", סרט מצויין שמציג גלזגו קרובה יותר לתדמיתה המקורית.)

 

 

אחרי כמעט עשור בגלזגו מרגיש רודג' גלאס שהוא 'סקוטי של כבוד' גם בעיני עמיתיו באוניברסיטה ובקהילה הספרותית – למרות שספרו היחיד עד כה, "בלי זיקוקים", עוסק בזהות יהודית באנגליה. אני קורא כעת את הספר, שהמספר בו הוא יהודי אנגלי בשנות השישים לחייו, אלכוהוליסט וגרוש שלוש פעמים, מנותק לגמרי מזהותו היהודית, אבל היא רודפת אותו באמצעות אמו המנוחה, דמות גדולה מהחיים (נזכרתי באמא היהודייה של וודי אלן שדיוקנה הענק ממלא את שמיה של ניו-יורק). אבל אני הגעתי לרודג', כאמור, לא בזכות הקשר היהודי, אלא מפני שהיה מזכירו של אליסדייר גריי, משרה שאותה קיבל לאחר שנענה למודעה באוניברסיטה. רק כשהגיע לגלזגו התוודע לכתביו של גריי, ובמיוחד ל"לאנארק". הם התיידדו; באתר שלו הוא כותב על עצמו בגוף שלישי: "רודג' גלאס, היום סופר, לא היה כזה כשפגש לראשונה את גריי בפאב בגלזגו ב-1998. מאז, תוך שהוא מנסה להגשים את שאיפותיו שלו כסופר, מילא תפקידים רבים בחייו של האמן והסופר גריי. במשך כמה שנים תימלל הכתבות בכל זמן ובכל מקום שהתבקש לעשות זאת: בין אם גריי היה במיטה, בבית-חולים, או שותה מרק קר מפחית, הוא היה שם עם פנקס או לפטופ, ממתין להוראות."  
 
גריי התכוון לכתוב אוטוביוגרפיה, אבל תמיד היה עסוק מדי בפרויקטים אחרים, ובסופו של דבר הפקיד את המשימה בידיו של גלאס; הוא העניק לו חירות מוחלטת, כמובן, וגלאס אומר שהביוגרפיה – שתצא לאור ב-2008 – היא שילוב של מחקר אינטנסיבי על חייו ויצירתו של גריי, לצד חוויות ורשמים אישיים של התקופה שבילה – והוא עדיין מבלה – עם גריי, דמות שאי אפשר להישאר אדיש למולה.
 
רודג' מפריד לחלוטין בין העולם של גריי לכתיבתו הוא. הוא סיפר לי קצת על שהותו בארץ, בקיבוץ יהל ובירושלים; נדמה לי שהוא לא מתגעגע, והרושם הזה מתחזק בקריאת הרומן שלו, למרות שגיבורו האקצנטרי, האבוד והאנטיפתי למדי מחליט יום אחד שהוא חייב להגיע לירושלים  עם נכדתו, ויהי מה. הספר הבא שלו, מלבד הביוגרפיה של גריי, עוסק בעניינים שונים לחלוטין, אבל הוא היה שמח אם היו מתרגמים אותו לעברית. שתינו קפה, ורודג' ליווה אותי אל ביתו של גריי, העניק לי כמה עצות ותובנות, והציע לפגוש אותי שוב לאחר מעשה. 

 

על הפגישה עם אליסדייר גריי אכתוב בנפרד, אבל בסופה, כעבור שעתיים וחצי בערך, אסף אותי רודג' בשנית ולקח אותי למשקה אחרון בפאב החביב על גריי, ה"ווי יוביקיטוס צ'יפ", שעל קירותיו גם צייר. רודג' ציין שאני נראה "זורח", ואני התפלאתי שזה כל כך גלוי לעין; אבל אולי הייתה זאת רק השפעתו של יין-הרוזה הזול והמושמץ שאליסדייר גריי ובת זוגו מורג מקאלפין גילו לא מזמן, וטענו בפני שבעצם הוא ממש מצוין, ומזגו ממנו בנדיבות במהלך הערב.
 
בסך הכול הייתי בגלזגו יום וחצי. בבוקר שלמחרת באתי לראות את אוראן מור, כנסיה שהפכה לפאב-מסעדה-תיאטרון-מרכז תרבות, מרחק כמה דקות הליכה מביתו של אליסדייר גריי. בדרך לשם, ליד חנות צילום, פגשתי את מורג מקאלפין, בת זוגו של גריי; הודיתי לה שוב על הפגישה מליל אמש ואמרתי לה שאני הולך לראות את ציורי הקיר של אליסדייר גריי באוראן מור; "אם לא יתנו לך לעלות לאודיטוריום ולצלם, צלצל לאליסדייר," אמרה; "הוא ידבר אתם." אבל לא היה שום צורך: המוזגת הנחמדה הובילה אותי אל המעלית והלאה אל האודיטוריום, ואמרה לי שאין שום בעיה לצלם. זה נראה ככה:

  


 

    המשך יבוא. וזה מה שראינו בדרך לגלזגו וממנה, לא בהכרח על פי הסדר: 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

והנה הרשימה של שרון רז, שזירזה אותי להעלות את הרשימה הזאת:

 http://www.notes.co.il/sharonraz/37702.asp

 

* והערה בענייני דיומא: התחלתי לכתוב כאן ביוני 2003; אין לי שום תרומה מעשית לפתרון המשבר, אני יכול רק למחזר את שבחי האכסנייה הזאת ומקימיה, ולקוות לטוב.    
    

אולי תרצו לקרוא גם את:

6 תגובות בנושא “פרומו: סקוטלנד, גלזגו, גלאס וגריי”

  1. כן, גלזגו, אוי ויי, איזה געגוע

    סיקרנת אותי לגבי גריי ולגבי גלאס

    ביירס רואד, כן, איזה חלק כייפי של גלזגו, חלק מערבי, אוניברסיטה, גנים, סטודנטים, קרירות מחממת

    יום וחצי לא מספיק בגלזגו, תאמין לי, בכך כולם טועים, עיר מיוחדת ועמוקה, ואכן, עיר תרבות, אמנות ומוזיקה משובחת

    אוח, נו, באסה להיות פה

  2. רשימה משובחת, כתמיד.
    עדיין לא ביקרתי בסקוטלנד. ע' ואני פיתחנו פטיש לסדרה טגראט. ואת דרך אדומה ראיתי ואהבתי.
    ממתינה לחלקה השני של הרשימה.

  3. כ"עיר תעשייתית עגמומית ומכוערת" היא שריד לתפיסה ישנה ועקומה של העיר המופלאה הזאת.

    יום וחצי זאת הגירסה המקוצרת ל"לא מספיק זמן". (:

  4. אין לי בכלל ספק שהביקור היה מעט מדי וגם מאוחר מדי. אני אשתדל לחזור.
    islay –
    בלוג הויסקי שלך מרשים מאוד.אני בטוח שכבר ביקרתי בו בעבר, אבל לא בקביעות.

    בענייני ויסקי, נו זה היה טיול עם קטינים, והסתפקנו במזקקה אחת (בתמונה, בלייר אתול) .
    אני לא מתיימר להבנה מעמיקה בויסקי אבל קנינו דאלוויני, שי לחג.

  5. תודה על המחמאה, שמחה שנהנית מהבלוג. (:

    דאלוויני (אני מניחה ש-15 שנה) הוא אמנם לא כוס התה שלי, אבל הוא נחמד מאוד ללא ספק.

  6. ככה אני רואה את החיים הטובים,
    בטבע, עם כל הנוף הפאר והיופי
    סקוטלנד ואחריה גם אירלנד בין המקומות היפים בעולם
    פשוט להנות מהחיים

השאר תגובה