מסמרים – הנסיך קוקייה

 

כתב העת מסמרים 18: אגדות

הנסיך קוקייה: סיפור מאת נל זינק

סוויטה לתזמורת או לשישה נגנים מאת בוריס יופה

מאנגלית: אני

טקסט מלא (אנגלית): למטה

 

 

 

 

 

PRINCE CUCKOO

Suite for orchestra or six players by Boris Yoffe

Fairy tale by Nell Zink in German or English, Hebrew by Avner Shats

 

 

1. Overture

 

Once upon a time there was a handsome prince.  He was ruggedly good-looking, plus he had big, beautiful wings and could fly like a bird.

 

He said to himself, wow, with my wings I am totally cool.  I’m going to be the best king ever.  Every day I’ll fly back and forth over my kingdom and look down to see if my people are happy.  Nobody else here can fly, so everybody loves me, because I have wings.  When I turn twelve my father the king will retire, and then I’ll be king and I’ll be the best king ever.

 

Then it was his twelfth birthday.  His parents the king and queen came and said, hi prince, how are you, we’re awfully sorry, but you can never be king.  The reason is that you’re not related to us.  We have no wings, and neither does grandma, and neither does grandpa, and neither did great-grandma, and neither did great-grandpa, and so on all the way back to Adam and Eve.  None of them had wings.

 

We don’t know where you got these wings, but you can’t possibly be our son with wings like that.  Wings are hereditary.  They run in families.  So you must be from some totally different family.  Please, you are old enough to leave us now!  Go and find your true family!

 

The prince said, I’m like a cuckoo-bird, the bird that grows up in the wrong nest.  From now on just call me Prince Cuckoo.

 

2. Kuckuck

His parents said, go and find your true family.  They gave him ten dollars and said, goodbye, our dear cuckoo-bird!  It was nice knowing you!

 

Prince Cuckoo was very, very sad.

 

He started to walk.  He walked and walked, on an on, far away into the distance.  He met all sorts of different people.  He asked them all, are you my father?  Or are you my mother?  But no one knew him at all.  It was very sad.

 

He could have flown with his wings, but then he wouldn’t have found any people to ask, because all the people were on the ground.  There are no people in the air.

 

He walked a long, long way.

להמשיך לקרוא מסמרים – הנסיך קוקייה

אולי תרצו לקרוא גם את:

פוסט סקריפטום

+(reset)-

קיים איזה דימוי קצת רומנטי על מושכי-עט למיניהם שהיו קרובים אצל מקצוע הדפוס – אולי עסקו בו ממש בפועל, כמו יוסף חיים ברנר, ועוד סדרים ובחורים-זעצערים שהיו גם סופרים ומשוררים. המקבילה העכשווית היא כמובן זרזירי-מקלדת הכותבים גם קוד, שהוא – כדבר המוטו של וורדפרס – שירה. להמשיך לקרוא פוסט סקריפטום

אולי תרצו לקרוא גם את:

פרומו: סקוטלנד, גלזגו, גלאס וגריי

רודג' גלאס

 

לפני החגים פגשתי בגלזגו את הסופר אליסדיר (אליסדר? אליסדייר?) גריי; אם זה נשמע כאילו אני קופץ מדי פעם לבקר ידידים-סופרים בערים רחוקות בעולם, מצוין; האמת היא כמובן שזה היה מקרה ראשון מסוגו, ואני מקווה שגם תקדים מוצלח. אני אוהב את אליסדיר גריי, ויש לי מעין תחושת בעלתנות לגביו, כיוון שחיפוש שמו ברשת העברית מביא רק לדברים שאני כתבתי עליו – נדמה שאיש לא מכיר אותו כאן.
 
בסך הכול רציתי לנצל את הטיול המשפחתי לסקוטלנד לביקור אצל הסקוטי היחיד שאני מרגיש אליו קירבה מסוימת. התואנה שלי, כאשר ביקשתי פגישה עם גריי דרך הדוא"ל שלו – הגלוי לכל, אם כי עונה עליו עוזרת בשם הלן לויד – הייתה שאני רוצה לכתוב עליו ולהציג אותו ואת עבודתו לקוראים ישראליים; לא בטוח שהייתי צריך להתאמץ כל כך, כי הוא נענה מיד וברצון והזמין אותי לפגוש אותו אצלו בבית. 

רודג' גלאס

מעולם לא הייתי בגלזגו, ומה שאני יודע עליה שאוב בחלקו מספריו של גריי. אבל אחרי תלאות שכללו נהיגה ארוכה ומאומצת מלוך-נס, חציית הגשרים התלויים הגדולים על נהר הקלייד והתברברות בתחומי העיר, ישבתי בקפה נחמד ברחוב ביירס שבמערב העיר עם בחור בשם רוד'ג גלאס, שעמו התכתבתי לפני כן, כהכנה לפגישה עם גריי. הגעתי לגלאס דרך האתר שלו, שם הוא מודיע בגאווה לא מוסתרת שמונה לביוגרף הרשמי של גריי.
 
רודג' גלאס (30) הוא בן למשפחה יהודית ממנצ'סטר, שעבר את המסלול החינוכי הנפוץ אצל יהודי בריטניה, כולל תנועת הנוער היהודית והשהות הבלתי נמנעת בארץ; אבל לאחר שהגיע, כמעט באקראי, לאוניברסיטת גלזגו, מצא שם את מקומו. הוא מספר לי על גלזגו אחרת – לא עיר תעשייתית עגמומית ומכוערת, שכמעט התמוטטה כאשר נסגרו המספנות על הקלייד בתקופת ת'אצ'ר, כי אם חממה תוססת של תרבות ואמנות. (אחרי שחזרתי ראיתי את "דרך אדומה", סרט מצויין שמציג גלזגו קרובה יותר לתדמיתה המקורית.)

 

 

אחרי כמעט עשור בגלזגו מרגיש רודג' גלאס שהוא 'סקוטי של כבוד' גם בעיני עמיתיו באוניברסיטה ובקהילה הספרותית – למרות שספרו היחיד עד כה, "בלי זיקוקים", עוסק בזהות יהודית באנגליה. אני קורא כעת את הספר, שהמספר בו הוא יהודי אנגלי בשנות השישים לחייו, אלכוהוליסט וגרוש שלוש פעמים, מנותק לגמרי מזהותו היהודית, אבל היא רודפת אותו באמצעות אמו המנוחה, דמות גדולה מהחיים (נזכרתי באמא היהודייה של וודי אלן שדיוקנה הענק ממלא את שמיה של ניו-יורק). אבל אני הגעתי לרודג', כאמור, לא בזכות הקשר היהודי, אלא מפני שהיה מזכירו של אליסדייר גריי, משרה שאותה קיבל לאחר שנענה למודעה באוניברסיטה. רק כשהגיע לגלזגו התוודע לכתביו של גריי, ובמיוחד ל"לאנארק". הם התיידדו; באתר שלו הוא כותב על עצמו בגוף שלישי: "רודג' גלאס, היום סופר, לא היה כזה כשפגש לראשונה את גריי בפאב בגלזגו ב-1998. מאז, תוך שהוא מנסה להגשים את שאיפותיו שלו כסופר, מילא תפקידים רבים בחייו של האמן והסופר גריי. במשך כמה שנים תימלל הכתבות בכל זמן ובכל מקום שהתבקש לעשות זאת: בין אם גריי היה במיטה, בבית-חולים, או שותה מרק קר מפחית, הוא היה שם עם פנקס או לפטופ, ממתין להוראות."  
 
גריי התכוון לכתוב אוטוביוגרפיה, אבל תמיד היה עסוק מדי בפרויקטים אחרים, ובסופו של דבר הפקיד את המשימה בידיו של גלאס; הוא העניק לו חירות מוחלטת, כמובן, וגלאס אומר שהביוגרפיה – שתצא לאור ב-2008 – היא שילוב של מחקר אינטנסיבי על חייו ויצירתו של גריי, לצד חוויות ורשמים אישיים של התקופה שבילה – והוא עדיין מבלה – עם גריי, דמות שאי אפשר להישאר אדיש למולה.
 
רודג' מפריד לחלוטין בין העולם של גריי לכתיבתו הוא. הוא סיפר לי קצת על שהותו בארץ, בקיבוץ יהל ובירושלים; נדמה לי שהוא לא מתגעגע, והרושם הזה מתחזק בקריאת הרומן שלו, למרות שגיבורו האקצנטרי, האבוד והאנטיפתי למדי מחליט יום אחד שהוא חייב להגיע לירושלים  עם נכדתו, ויהי מה. הספר הבא שלו, מלבד הביוגרפיה של גריי, עוסק בעניינים שונים לחלוטין, אבל הוא היה שמח אם היו מתרגמים אותו לעברית. שתינו קפה, ורודג' ליווה אותי אל ביתו של גריי, העניק לי כמה עצות ותובנות, והציע לפגוש אותי שוב לאחר מעשה. 

 

על הפגישה עם אליסדייר גריי אכתוב בנפרד, אבל בסופה, כעבור שעתיים וחצי בערך, אסף אותי רודג' בשנית ולקח אותי למשקה אחרון בפאב החביב על גריי, ה"ווי יוביקיטוס צ'יפ", שעל קירותיו גם צייר. רודג' ציין שאני נראה "זורח", ואני התפלאתי שזה כל כך גלוי לעין; אבל אולי הייתה זאת רק השפעתו של יין-הרוזה הזול והמושמץ שאליסדייר גריי ובת זוגו מורג מקאלפין גילו לא מזמן, וטענו בפני שבעצם הוא ממש מצוין, ומזגו ממנו בנדיבות במהלך הערב.
 
בסך הכול הייתי בגלזגו יום וחצי. בבוקר שלמחרת באתי לראות את אוראן מור, כנסיה שהפכה לפאב-מסעדה-תיאטרון-מרכז תרבות, מרחק כמה דקות הליכה מביתו של אליסדייר גריי. בדרך לשם, ליד חנות צילום, פגשתי את מורג מקאלפין, בת זוגו של גריי; הודיתי לה שוב על הפגישה מליל אמש ואמרתי לה שאני הולך לראות את ציורי הקיר של אליסדייר גריי באוראן מור; "אם לא יתנו לך לעלות לאודיטוריום ולצלם, צלצל לאליסדייר," אמרה; "הוא ידבר אתם." אבל לא היה שום צורך: המוזגת הנחמדה הובילה אותי אל המעלית והלאה אל האודיטוריום, ואמרה לי שאין שום בעיה לצלם. זה נראה ככה:

  


 

    המשך יבוא. וזה מה שראינו בדרך לגלזגו וממנה, לא בהכרח על פי הסדר: 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

והנה הרשימה של שרון רז, שזירזה אותי להעלות את הרשימה הזאת:

 http://www.notes.co.il/sharonraz/37702.asp

 

* והערה בענייני דיומא: התחלתי לכתוב כאן ביוני 2003; אין לי שום תרומה מעשית לפתרון המשבר, אני יכול רק למחזר את שבחי האכסנייה הזאת ומקימיה, ולקוות לטוב.    
    

אולי תרצו לקרוא גם את:

עץ היניצ'רים

לפני שנות דור (באמת) למדתי את תולדות האימפריה העות'מנית אצל פרופסור דוד קושניר, אשר על כן אני כותב "עות'מנית" בתעתיק הרשמי. לא הרבה נשאר לי מאז, ותורכית לצערי לא הספקתי ללמוד, אבל הסכם קוּצ'וּק-קָאיינָרְגִ'י ("המעיין הקטן") נחרט היטב בזכרוני, לצד עוד מונחים מצלצלים כמו דֶוְושִירְמֶה (חטיפת ילדים לצבא) או בּאשִי בּוֹזוּק (ראשים שבורים – כינוי לחיילים תורכיים סדירים-למחצה בימי ירידת האימפריה.)   

הספר "חוכמת הסריס" העלה משום כך ניחוח נוסטלגי באפי – לאו דווקא לאיש החולה על הבוספורוס, לארמון טופקאפי או להרמון הסולטאן, אלא לקפטריה של הבניין הראשי, למדשאות האוניברסיטה ולמעונות הקמפוס. אבל האמת היא שהספר הזה בהחלט יכול להעניק רעננות מסויימת ללימוד פרשיות היסטוריות שעשויות לסבול ממידה של יובש.

באשי בוזוק, ציור שמן של האוריינטליסט הצרפתי לאון ג'רום, 1881.  [ מקור ]

כמו שורה של שרלוק-הולמסים היסטוריים – הזכור בהם הוא האב וויליאם מבאסקרוויל, גיבור "שם הורד" של אומברטו אקו – יאשים טוגאלו הוא אינדיבידואל חד-מחשבה הבקיא מאוד בצפונות החברה שבתוכה הוא פועל והחוקים התרבותיים שלה. אין פלא לכן שהוא מועמד הולם לפענח שורה של מעשי רצח מסתוריים, מזימות פוליטיות ותככים בהרמון הסולטאן מחמוד השני, שליט האימפריה העות'מנית. כל אלה מתרחשים בתקופה פוליטית קריטית – מעט לפני ההכרזה על רפורמות דרמטיות, שנועדו לענות על אתגרי המודרניות האירופית המאיימת על הקיסרות המוסלמית האדירה.
 
"ברוך כישרונות אך נטול אשכים" – כך הכיתוב השנון-במפתיע על כריכת הספר; כראוי למותחן היסטורי מתוחכם, מצליח המחבר, ג'ייסון גודווין, 'לעגל' את דמותו של הגיבור ולהציגו בפני הקורא כאדם מורכב, חריף-שכל אך לא נטול חולשות, אאוטסיידר בעל מהלכים ומעמד בחלונות הגבוהים, שאינו זר גם בביבים של איסטנבול של המאה ה-19; אבל הסריסות נותרת בכל זאת אלמנט מסקרן במיוחד, וגודווין עושה מאמץ לספק את חדוות ההצצה של הקורא. מנהג הסירוס נפוץ בתרבויות שונות ובזמנים שונים; באימפריה העות'מאנית, מי שעבר את הניתוח המבעית ושרד, היה מועמד לקריירה נאה במסדרונות השלטון. גודווין מסביר – לידיעת רונית תירוש – שהסירוס יש לו דרגות שונות של חומרה, וליתר דיוק: היו כאלה שאיבדו את האשכים אבל לא את איבר המין, כמו גיבור הספר, יאשים; ולעומת זאת היו עבדים – על פי רוב נערים שחורים – שכל הגניטליה שלהם נכרתה; יש להניח שרבים מהם, אם לא רובם, מתו כתוצאה מכך. אבל רק הם יכולים היו להגיע לדרגת קיזלאר-אגא, סריס-ההרמון השחור הראשי – שהיה גם פונקציה פוליטית מרכזית, שניה בחשיבותה רק לווזיר הגדול. וגודווין מפנק אותנו בעוד פרט טריוויה מרנין: הסריסים הללו נעזרו בצינור עשוי כסף כדי להשתין. 

אנו לומדים אמנם מעט על התסכול וההחמצה הכרוכים בחיי סריסות – ליאשים אין ולא תהיה משפחה, והמיניות שלו פגועה – אבל מצד שני מרגיע אותנו המחבר בתיאור ליל-אהבים סוער עם אשתו היפהפייה של השגריר הרוסי באיסטנבול, ללמדנו שסריס אין פירושו אימפוטנט.  

 

הסריס הלבן הראשי, לאון ג'רום, 1874. [ מקור ]

 

יניצ'רים יוונים במסגד, ג'רום, שמן על בד, 1865. [ מקור ]

חובבי היסטוריה יתענגו בוודאי על האופן בו משלב גודווין את עלילת המתח והמסתורין עם בקיאות מרשימה – בעיני הדיוט, לפחות – בעידן ובמקום שבהם הוא עוסק. הוא מצליח להעתיר שפע של מידע בלי להפוך דידקטי מדי ולהסיח את הדעת מעלילת המתח, ומסביר מונחים ומושגים בלי להכביד; גם התרגום (המצוין, של אופירה רהט) אינו מניח ידע מוקדם כלשהו של הקורא בתולדות האימפריה העות'מנית, וזאת מן הסתם הסיבה לכך ששמו המקורי של הספר – עץ היניצ'רים – שונה בתרגום; היניצ'רים, "החיילים החדשים", היו אבן יסוד של עוצמת הסולטנות, ושמם נודע בכל אירופה. בינתיים הפכו לפרט טריוויה היסטורי, ונותרה רק התזמורת הנושאת את שמם, אבל בעת התרחשות העלילה הם זיכרון קרוב ומאיים: עשר שנים לאחר שנטבחו בהמוניהם מכיוון שהפכו לאיום פנימי על השלטון, מתרבים הסימנים שהם עומדים לחזור.   

יש חולשות בספר, והן מצויות באופן בו נפרשת עלילת המתח ובקצב העלילה; מחפה על כך הצבעוניות ותיאורי הרקע המרתקים. גודווין, מצויד בתובנות היסטוריות בנות-זמננו, לא מוותר אמנם על שום פרט של אקזוטיקה או ארוטיקה, אבל נשמר מכל רמז לשיפוט מערבי מתנשא ו"אוריינטליסטי"; השגרירים המערביים בבירה הם נבלים חורשי מזימות או ליצנים מגוחכים (להוציא את דמותו הסימפטית והמשעשעת של השגריר הפולני – נציג של מדינה שלא התקיימה כלל באותה עת, מפני שנבלעה על ידי שכנותיה.)

 

שיחה ליד האח – ג'רום, 1881. [ מקור ]

לעומת זאת המגוון האנושי של בני איסטנבול – מן הירקן ובעל בית הקפה ועד אמו של הסולטאן – מתואר באמפטיה נעדרת סטריאוטיפים; בולט בתבונתו הנאורה האימאם מן המסגד שבו מתפלל יאשים, המעניק לגיבורנו הסבר מלומד ואינטליגנטי על תולדות אמונתם הדתית הייחודית של היניצ'רים; ולצדו דמויות כמו הסריס האפריקני הצעיר והנבון העובד בארכיון המדינה, הידידה הרקדנית פרין, ועוד רבים – בהם שני כבאים ששמם הקורץ הוא אורחאן ופאלמוק. אבל בראש כולם ניצב כמובן יאשים: אמיץ, חכם, איש רעים ואפילו טבח מצוין (אפשר היה לצרף, נדמה לי, חוברת מתכונים מלבבת לספר.) כמו גיבורו, גם גודווין משתמש בספרו במבחר מרשים של חומרי גלם משובחים, בהרבה מאוד תבלינים מעוררים, ומוציא ממטבחו ארוחה ספרותית שאולי איננה גורמה אליטיסטי, אבל בהחלט מספקת סעודה חורפית טעימה ומשביעה.    

"רחוב הפחחים עבר קצת ממערב ומעל למסגד רוסטם פאשה…שוק הפח לא היה מקום שפשטו עליו המונים. רוב הפחחים עבדו בפתחי החנויות, קרוב ככל האפשר לאור ולאוויר ורחוק מהכבשנים המעשנים שלהטו מאחור. מכאן, בנקישות אין-סופיות בפטישיהם, הוציאו מתחת ידם סדרת מוצרים…"

חרשי המתכת – שמן על עץ, רודולף ארנסט, 1888.

 

[גירסה של רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות"]
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

חינוך חובה חינם

 

בטאון בני עקיבא, "חיינו" יצא לאור בטריפולי בעברית, איטלקית, וערבית באותיות עבריות.

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

הנסיך מווילס

אני מחפש תירוצים כדי לכתוב משהו קטן על דניס פּוֹטֶר. הנה שניים: סרט חדש, המבוסס על "הבלש המזמר"; וסדרה בשם "זרים גמורים" (של סטיבן פוליאקוב, מעולה, משודרת ב-BBC-prime )עם מייקל גמבון, שהיה הבלש המזמר. קונסנזוס של פיינשמעקערים גורס ש"הבלש" היא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שהופקה אי פעם. אני מתנגד נחרץ לשימוש בסופרלטיבים גורפים כאשר מדובר בדבר מה בלתי מדיד בעליל, כמו איכותה של סדרת טלוויזיה; אבל עדיין שמור אצלי זיכרון הפתאומית המוחלטת, המדהימה, של ביקור-הרופאים אצל פיליפ מרלו, חולה הספחת המדמדם, שהופך לספקטקל גרוטסקי של שירה וריקודים, עם פסקול של מקהלת גברים המזמרת בהרמוניה נפלאה שיר עממי ישן, על העצמות היבשות של יחזקאל הנביא.

"הבלש המזמר" היה ספור אפל ופרוידיאני על איש חולה, והוא שילב, במפגן מרהיב של תחכום דרמטי, ספור על ילדות נפחדת בווילס, עלילת-מסתורין בלשית הנרקמת במוחו של הגיבור, סופר של ספרי-בלש זולים, והווה אומלל שבו הוא שוכב, חולה והוזה, תחת משטר רפואי קשוח בבית-חולים ציבורי מדכא. מייקל גמבון הפליא לגלם את השילוב המוזר של מיזנתרופיה קיצונית, חוסר אונים וייאוש, עם ניצוצות תקווה מוזיקליים.

משהו מדניס פוטר היה בדמות הזאת – לפחות מחלת העור האיומה, וכנראה הרבה יותר מכך. פוטר הוא וולשי, ואל ילדותו, סמוך ליער דין, חזר לא אחת ביצירותיו, גם ב"בלש המזמר"; לאו דווקא ילדות אידילית – בין השאר היה קורבן להתעללות מינית. אבל היה פער עצום בין גמבון, שחקן בעל נוכחות פיזית מרשימה, לבין דניס פוטר עצמו, איש שברירי ועדין למראה שאותו ראיתי לראשונה בראיון טלוויזיוני שהעניק זמן קצר לפני מותו מסרטן ב-1995. הוא דיבר בין השאר, בהכרת תודה, על הרופא שלו, שמצא את האיזון המדויק של משככי-כאבים המותירים את מוחו צלול ואת רמת הכאב נסבלת, כדי שיוכל להמשיך לעבוד. גם הראיון הזה כבר הכה מספיק גלים, ואין טעם להכביר תיאורים – אולי רק לומר שבמהלך הראיון שתה פוטר מורפין נוזלי מכוס יין; אחרי מותו שודרו שתי הסדרות האחרונות שכתב, "קריוקי" ו"לזארוס הקר", שהופקו על פי הנחיותיו המדויקות, ב- BBC ובערוץ 4 הבריטי במקביל.

פוטר היה מחזאי פורה מאוד, ורבות מיצירותיו לא ראיתי ולא קראתי; כמו רבים מחסידיו בארץ, נדמה לי, אני מכיר בעיקר את סדרות-המופת המאוחרות יותר. הוא הפך לאייקון תרבותי בריטי במאוחר, והיה ונותר שנוי במחלוקת, בלשון המעטה; אויביו ומבקריו לא היו רק המאפיה המוסרנית והצדקנית הרגילה שהתנגדה ל"תועבה" ביצירותיו, אלא, למשל, כאלה שהאשימו אותו בשנאת נשים (בעיקר בגלל "פנסים בעיניים" שעסקה בהתעללות בנשים.) האשמה מופרכת, כמעט מיותר לציין. פוטר היה חדשן ושובר מוסכמות, ובעל משנה סדורה בעניין חשיבותה של הטלוויזיה: הוא ודאי אחד המחזאים הרציניים והמעמיקים ביותר שכתבו אי פעם לטלוויזיה.

אבל עמוק בפנים אני אדם שטחי ואופטימי, אשר על כן אני אוהב יותר מכל דווקא את "שפתון על צווארונך" מ-1993. הסדרה הזאת – שלישית במעין טרילוגיה מוסיקלית שכללה גם את "פרוטות מהשמיים" ו"הבלש המזמר" – מתרחשת ב-1956, במשרד המלחמה הבריטי, ערב מלחמת סיני. איאן מקגרגור – לפני טריינספוטינג, לפני מלחמת הכוכבים, ולפני "מולאן רוז'" (הומאז' קולנועי לדניס פוטר, ולא היחיד) – מגלם את מִיק הוֹפֶּר – פקיד-תרגום קופצני, שבעיניו ניצוץ שדוני שהוא מנסה להסתיר מפני הקצינים האקצנטריים במשרד. הדמות המרכזית השנייה היא טוראי פרנסיס פרנסיס, וולשי כבד-לשון המעריץ את פושקין וצ'כוב ומתעתד ללמוד באוקספורד, והוא מן הסתם בן דמותו של דניס פוטר הצעיר. הופר רוצה

מִיק הוֹפֶּר (איאן מקגרגור) מתופף במשרד המלחמה.

להיות מתופף, ואחת לכמה סצנות הוא מדליק את המשרד האפרורי והמדכא בפנטזיות מוזיקליות-ארוטיות מרהיבות, והקצינים החנוטים פוצחים, כאחוזי דיבוק, בשירה רגשנית, ומגרונם נשפכת הקטיפה של הפלטרס וכוכבים אחרים של שנות החמישים. הופר שונא את המדים, את הצבא, את הקצינים המתנשאים ואת האימפריה הבריטית; הוא מקדים במקצת את המפץ הגדול של שנות השישים. אבל הדמויות האחרות – והן רבות, וכל אחת מהן מורכבת וחד-פעמית, – מניעות עלילה שיש בה קווי-מתאר של פארסה קומית סטנדרטית, ובו בזמן עוסקת בחומרים הקשים והאפלים ביותר: באלימות – של פרטים ושל מדינות – במין, פוליטיקה וטירוף דתי – כל הדברים שפארסות קומיות לא עוסקות בהם.

תרגמתי כמה קטעים קצרצרים מתוך התסריט:


טוראי פרנסיס פרנסיס מתייצב לשירות

מייג'ור צ'רצ': לכאן! קדימה, מהר. שב.

פרנסיס מוריד מעליו את התרמיל, מסורבל מאוד, מסתבך ברצועות ומתבלבל. מודע למבטו של צ'רצ' הנעוץ בו הוא מחפש כסא, כמעט הופך אותו בתנועות ההופכות גמלוניות יותר ויותר, ומתיישב. צ'רצ' ממתין, גורם לפרנסיס להתעוות ואז מפליט מילה:

צ'רצ': איילה.

פרנסיס: המפקד?

צ'רצ': כמו איילה.

פרנסיס: (ממלמל) המפקד.

צ'רצ': שם. חזור שנית.

פרנסיס: פרנסיס, המפקד. פרנסיס F.

צ'רצ': מה זה ה-F?

פרנסיס: פרנסיס, המפקד.

צ'רצ': כן, כן. מה זה ה-F?

פרנסיס: (מתעוות) פרנסיס, המפקד. פרנסיס פרנסיס.

צ'רצ': כל כך חסכוני! אז ככה, פרנסיס. שיהיה לך ברור. כשאנחנו קוראים לך פרנסיס הכוונה היא פרנסיס, לא פרנסיס. שום פמיליאריות.

פרנסיס: לא, המפקד.

צ'רצ': מיומנות. זאת תמיד הבעייה. מה היה ציון הגמר שלך בקורס הצבאי ללימוד רוסית?

פרנסיס: 92, המפקד.

צ'רצ': אני מזהה חיוך אווילי?

פרנסיס: לא המפקד.

צ'רצ': חכמים בלילה אנחנו, מה?

פרנסיס: לא המפקד.

צ'רצ': ממ. מעניין. מתנועע בחינניות. מוח משובח. שם חסכוני. קדימה, בוא נשמע את זה.

פרנסיס: המפקד?

צ'רצ': את הרוסית המשובחת שלך.
….
פרנסיס: (עקוץ) יא פּוֹמְנְיוּ צ'וּדְנוֹיֶה מְגְנוֹבְיֶנְיֶה –

צ'רצ': מה?

פרנסיס: "זוכר אני רגע מופלא – "

צ'רצ': כן. איפושהו בגבעות. אני בטוח שאתה זוכר. עם איזו מייגן או בלודוון, בלי ספק.

פרנסיס: פושקין, המפקד.

טוראי פרנסיס מחזר אחרי סילביה היפהפיה, פם-פאטאל המונית, שהיא אשתו של רב"ט פיט בֶּרִי, מפקדו הישיר, המתעלל בשניהם. פרנסיס הבתול, המאוהב והנואש גר קומה מתחת לדירתם. הם יושבים על ספסל בפארק:

פרנסיס: אני – הו, סילביה. יפה שלי. זה לא – אני שוכב ער בדיוק מתחת לחדר שלך וחושב על – עלייך, ואני יכול לשמוע את –

הוא מפסיק. היא מביטה בו, ואז נוגעת שוב בפניו.

סילביה: מה? לשמוע את מה?

פרנסיס: את המיטה חור-קת.

היא מגחכת, קצת נבוכה.

סילביה: טוב – פיט הוא כזה – הוא חזרזיר. היי – מה אתה – היי – יש לך דמעות ב– (נדהמת) יוּ, אתה רציני לגמרי, מה?

הוא מפנה את ראשו למחצה, מנסה להסתיר את פרץ הרגשות. מידת חוסר-האמון שלה עולה ועולה. והיא מתענגת על התגובה שלו, שהיא הרבה מעבר לציפיותיה.

פרנסיס: (ממלמל) מצטער.

סילביה: אל תדאג, חמוד. אלוהים! אני רק – אני פשוט חשבתי שאתה רק רוצה זיון, זה הכל.

הוא שואב אוויר פנימה, בהבזק של פחד ופליאה, ופונה להביט בה, דמעות בעיניו, קולו רק בקושי מצליח לפרוץ מבעד ליובש המהודק שבגרונו.

פרנסיס: הו. אבל כן, אני ר-ר-רוצה.

צלילי הפתיחה של "בִּי-בּוֹפּ-אַ-לוּלַה" של ג'ין וינסנט (1956) פורצים ומחזירים אותנו אל החדר הגדול במשרד-המלחמה.

הקצין הבכיר, לויטנט-קולונל בֶּרְנְווּד, פטריוט שמרן שמוחו מעורפל והוא נמצא על סף התמוטטות עצבים, מקבל את הידיעה על מותו בתאונת-דרכים של רב"ט בֶּרִי.

קרטר: קח את עצמך בידיים, בנאדם! ..מה קרה? איך הוא – ?

פרנסיס: מכונית דרסה אותו, המפקד. בשעה עשרים ושתיים ועשרה אתמול, המפקד. הוא – אורגניסט מטורף, המפקד. הרולד אטרבואו.

בֶּרְנְווּד מגיב מיד להצהרה המוזרה.

בֶּרְנְווּד: אטרבואו? הארולד אטרבואו? איש ה"וורליצר?"…"בגן המנזר."

צ'רצ': מה-?

בֶּרְנְווּד: ו – "השוק הפרסי."

הדג'ס: (לברנווד) הארי, על מה אתה מדבר…?

בֶּרְנְווּד: זה הוא ש – אה, כן, כן, בעיקר חיבבתי את "הרועה השורק וכלבו" (מתעורר משרעפיו בעווית) תקשיב, הופר – זאת אומרת, פרנסיס – מה הקשר של המוזיקה הנפלאה הזאת – מה בשם אלוהים הקשר בין הרולד אטרבואו ורב"ט – אממ – בֶּרִי -?

קצת אחר כך:

צ'רצ': הארי אנחנו זקוקים לעזרה. באמת.

בֶּרְנְווּד:ׁ(מביט סביב) רק פקיד אחד? למה? אי אפשר להתגבר על הכל עם פקיד אחד.

צ'רצ': (נאנח) טוראי פרנסיס ממלצר בחדר הישיבות – מבצע מוסקטר – כן?

בֶּרְנְווּד: (קצר רוח) כן, כן?

צ'רצ': ורב"ט בֶּרִי מת.

הפוגה קטנה. כולם מביטים בבֶּרְנְווּד, מוקסמים. לרגע אחד מזדגגות עיניו, אפילו מתלחלחות, וברקע נשמעים צלילי הפתיחה של "השוק הפרסי" מתנגנים על אורגן תיאטרון, מנגינת רפאים עיקשת. בֶּרְנְווּד, הכל צופים בו בדריכות, חוזר לשלוט במחשבותיו הנודדות.

בֶּרְנְווּד: אה, כן. בחור מסכן. בחור מסכן. אני – זה מזכיר לי. ניסחתי מכתב ל – נדמה לי שהוא היה נשוי – זה הדבר ההולם לעשותו, כן? אחרי הכל, הוא – יש לנו את הכתובת שלו?

צ'רצ': קצת מסובך.

החפ"שים של המודיעין הבריטי בפנטזיה אוריינטליסטית. מאחור: המלכה אליזבת ברעלה.

בֶּרְנְווּד: למה מסובך?

צ'רצ': בדרך כלל היינו שואלים דברים כאלה את ברי בעצמו.

בֶּרְנְווּד: (נבוך) אה. כן. זה – בעייה קשה לפיצוח, מה?

הופר: (לברנווד) רשות לדבר, המפקד.

בֶּרְנְווּד: כן, כן?

הופר: טוראי פרנסיס גר באותו בית, המפקד.

בֶּרְנְווּד: (קצר-רוח) נו, אז מה?

הופר: טוב, הוא – המפקד, הוא יודע את הכתובת כי הוא גר שם בעצמו, המפקד.

הפוגה קצרה.

בֶּרְנְווּד: רעיון מצויין, הופר!

הופר: תודה המפקד.

השיא הקומי של הסידרה הוא כנראה הלוויתו של רב"ט ברי, אבל יש בה לא מעט רגעים רציניים, ואפיזודה מפעימה אחת של אחוות-נשים שרק מעטות כמותה ראיתי, ואשר שמה ללעג את הטענות בדבר שנאת הנשים של פוטר. קראתי כמה ביקורות שליליות על הסדרה: אמרו שפוטר מיחזר את הנוסחה שפיתח בשתי הסדרות הקודמות שלו. פוטר אגב אישר שהוא בעד מיחזור – יותר מכך, הסדרה כולה היא עיבוד לסדרה מוקדמת שלו משנת 1970, ששמה "הניחו את נשקכם"
(Lay down your arms ). אומרים עוד כל מיני דברים, אבל אני נאלץ לצפצף על כל זה ולהצהיר באופן גורף ופסקני ש"ליפסטיק" היא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנוצרה אי-פעם.

ואשר לגרסה הקולנועית של הבלש המזמר, עם רוברט דאוני – אין לי צפיות מיוחדות, לטוב או לרע. קראתי שפוטר עצמו היה מעורב בכתיבת התסריט הקולנועי. נראה. הגארדיאן לא מבשר טובות בעניין.

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

המלצה חפוזה

קיבלתי את ספר האלף-בית של דן צלקה (הוצאת חרגול): קטעים אוטוביוגרפיים קצרים, ערוכים בסדר אלפביתי. בהקדמה כותב צלקה שקיבל עידוד לכתוב כך מן הספר "האלף-בית של צ'סלב מילוש." אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר עצום, יקום מקביל, כאילו לא נוגע כלל לקיום המדכא של המציאות שלנו. 

צלקה כותב, למשל, על סיפור שלו, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, והוא כותב "לי נראית העלילה הזאת פשוטה, כמעט אקסיומטית," ומביא סיפור דומה, על "קוונטין מאטסיס, צייר מרתק בן אנטוורפן, שהושפע מליאונרדו ומההומניזם של ארסמוס. כשהיה נפח, התאהב מאטסיס בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו. לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול."

ועל הספרייה האידיאלית שלו –
"בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל."

וגם זכרונות מן היקום הנוכחי:
"דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות."

 

ועוד כהנה וכהנה – מפגשים, זכרונות, תובנות. 
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

סקס עם ד"ר טאטיאנה

ביום שישי הגיע הספר שהזמנתי באמאזון – לא, לא הארי פוטר – ועד עכשיו לא התאכזבתי. אני לא בדיוק לקוח מתמיד שלהם, אבל אחרי שהגעתי לגמרי במקרה לכתבה ההיא בוושינגטון פוסט, שבה נכתב על אוליביה ג'דסון שהיא מצליחה לאחד את הפרספקטיבה הקוסמית של צ'רלס דארווין עם הסקרנות המדגדגת של ד"ר רות, ובנוסף לכך היא "יפה באופן מטריד…אפילו בעיני הפינגווינים. הם רוצים להתכרבל אתה, ושיקראו להם סיפור. הם לא יודעים שביולוגים חותכים דברים?" – החלטתי שהיא תהיה האלילה הבאה שלי, למרות שאין לי אלילים בעקרון, והזמנתי את הספר.

כשמדובר בביולוגיה אבולוציונית להמונים, קראתי, במידת הנאה משתנה, את החשודים הרגילים, ובראשם סטיבן ג'. גולד וריצ'רד דוקינס ("הגן האנוכי"). גולד כתב טוב יותר, אבל כמובן שאני מעדיף את דוקינס, עם להט-המטיפים הקנאי שלו, שבאמצעותו הוא מכלה את זעמו בפונדמנטליסטים. דוקינס אמר פעם, בעניין של שערוריית הניצול המיני של קטינים על ידי כמרים קתוליים בארה"ב, שהפגיעה בילדים, רעה ככל שתהיה, עשויה לגרום להם פחות נזק קבוע בהשוואה לעצם חינוכם כקתולים. את אוליביה ג'דסון לא תתפסו באמירות כאלה. היא שובבה, משעשעת, ומשתדלת להדהים בעיקר בעזרת עובדות מעודכנות, לא דעות פרובוקטיביות. הספר שלה – לא בטוח איך הייתי מתרגם את שמו: "מדריך המין לכל הבריאה של ד"ר טאטיאנה" נשמע קצת צולע – מורכב משאלות מן הסוג שורדה ז'קונט עשויה לשמוע (ואולי זה מזכיר יותר את "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער): "ד"ר טאטיאנה היקרה, החבר שלי הוא פּוֹטוֹ

פוטו זהוב
(Arctocebus calabarensis) ליטוגרפיה מהמאה ה-18.
מתוך http://nocturnalprimate.org

זהוב יפהפה, יש לו פרווה נהדרת וזהובה על הגב וצבע לבן-שמנת על הבטן, יש לו ריח נפלא וידיים ורגליים עדינות ומתוקות. יש רק בעיה אחת, ד"ר טאטיאנה: למה יש לו כאלה קוצים ענקיים על הזין?". או, למשל, העניין הזה עם דבורים: "הגברים שלי נוטים להשאיר את איברי-המין שלהם בתוך הגוף שלי אחרי הסקס, ולהתפוצץ. האם זה נורמלי?"
השאלות נועדו לאפשר עיסוק מלומד-קליל בשאלות בוערות של ביולוגיה אבולוציונית, שכולן קשורות כך או אחרת למין. הגימיק ממצה את עצמו די מהר, צריך להודות, אבל העובדות המפוארות של הטבע לא מפסיקות לסחרר. בניגוד לערוצי-הטבע הטלוויזיוניים, גם הטובים שבהם, טאטיאנה לא חוזרת שוב ושוב לאותם גיבורים מוכרים – אריות הסוואנה, הפינגווינים, הגורילות (שיש להם ביצים קטנות, ויש לזה סיבה): היא עוסקת באותו להט בחרקים ("שמי טוויגי ואני חרק-מקל. אני די נבוכה לכתוב לך ככה, באמצע הזיון, אבל זה נמשך כבר עשרה שבועות. אני גמורה משעמום, אבל הוא לא מראה סימנים שהוא הולך לגמור. הוא אומר שהוא אוהב אותי, אבל אני חושבת שהוא מטורף. איך לגרום לו להפסיק?") וגם ביצורים מיקרוסקופיים. פרק שלם – בנוי כתיאור של תוכנית טלוויזיה בנוסח ג'רי ספרינגר – מוקדש ליצור בלתי נראה בשם bdelloid rotifer , שמהווה חידה קשה לפיצוח עבור ביולוגים אבולוציוניים. סקס הוא לא סתם כף בעולם החי, אלא אמצעי שרידה מעולה – אבל הקטנטנים האלה מתרבים כבר שמונים ומשהו מליון שנה בלי סקס, כנגד כל הסיכויים.

אוליביה ג'דסון יודעת – כמו כל ביולוג אבולוציוני נבון – שהקשר בין עולם החי לעולם האנושי מורכב הרבה יותר מניסיונות פאתטיים לייחס כל מיני עובדות חיים אנושיות לטבענו החייתי: שובינסטים, טריטוריאליסטים, הומופובים, דארוויניסטים חברתיים – כולם אוהבים להביא דוגמאות מהטבע שיסבירו לנו למה נשים נחותות, למה מלחמה היא בלתי נמנעת וכ'. בארסנל שלה יש מספיק דוגמאות להפריך כל טענה כזאת. הכי הרבה שאלות של קוראים אנושיים, היא אמרה בראיון אתה, עוסקות בשני נושאים: הומוסקסואליות ובגידה. למוסר ואתיקה אנושיים, היא לא מתעייפת להסביר, אין כל קשר למה ש"טבעי" או לא. ויחד עם זאת אין ספק שמשעשע אותה לספר לנו על אחת ההיפותזות השגורות של ביולוגים (גברים, כמובן) לפיה נקבות בטבע פחות מתירניות ואילו זכרים נוטים לפזר את זרעם (הזול לייצור) בכל מקום: ההנחה הזו התבססה על ניסוי קלאסי בזבובי דרוזופילה, והתברר שהוא שגוי מן היסוד. הכלל הנפוץ בטבע הוא דווקא הפוך – נקבות מתירניות, זכרים מרומים.

עוד לא גמרתי לקרוא, אבל זה כף של ספר. וכף להסתכל על התמונה של אוליביה ג'דסון.

האתר שלה:
http://www.drtatiana.com

אולי תרצו לקרוא גם את: