אני מחפש תירוצים כדי לכתוב משהו קטן על דניס פּוֹטֶר. הנה שניים: סרט חדש, המבוסס על "הבלש המזמר"; וסדרה בשם "זרים גמורים" (של סטיבן פוליאקוב, מעולה, משודרת ב-BBC-prime )עם מייקל גמבון, שהיה הבלש המזמר. קונסנזוס של פיינשמעקערים גורס ש"הבלש" היא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שהופקה אי פעם. אני מתנגד נחרץ לשימוש בסופרלטיבים גורפים כאשר מדובר בדבר מה בלתי מדיד בעליל, כמו איכותה של סדרת טלוויזיה; אבל עדיין שמור אצלי זיכרון הפתאומית המוחלטת, המדהימה, של ביקור-הרופאים אצל פיליפ מרלו, חולה הספחת המדמדם, שהופך לספקטקל גרוטסקי של שירה וריקודים, עם פסקול של מקהלת גברים המזמרת בהרמוניה נפלאה שיר עממי ישן, על העצמות היבשות של יחזקאל הנביא.
"הבלש המזמר" היה ספור אפל ופרוידיאני על איש חולה, והוא שילב, במפגן מרהיב של תחכום דרמטי, ספור על ילדות נפחדת בווילס, עלילת-מסתורין בלשית הנרקמת במוחו של הגיבור, סופר של ספרי-בלש זולים, והווה אומלל שבו הוא שוכב, חולה והוזה, תחת משטר רפואי קשוח בבית-חולים ציבורי מדכא. מייקל גמבון הפליא לגלם את השילוב המוזר של מיזנתרופיה קיצונית, חוסר אונים וייאוש, עם ניצוצות תקווה מוזיקליים.
משהו מדניס פוטר היה בדמות הזאת – לפחות מחלת העור האיומה, וכנראה הרבה יותר מכך. פוטר הוא וולשי, ואל ילדותו, סמוך ליער דין, חזר לא אחת ביצירותיו, גם ב"בלש המזמר"; לאו דווקא ילדות אידילית – בין השאר היה קורבן להתעללות מינית. אבל היה פער עצום בין גמבון, שחקן בעל נוכחות פיזית מרשימה, לבין דניס פוטר עצמו, איש שברירי ועדין למראה שאותו ראיתי לראשונה בראיון טלוויזיוני שהעניק זמן קצר לפני מותו מסרטן ב-1995. הוא דיבר בין השאר, בהכרת תודה, על הרופא שלו, שמצא את האיזון המדויק של משככי-כאבים המותירים את מוחו צלול ואת רמת הכאב נסבלת, כדי שיוכל להמשיך לעבוד. גם הראיון הזה כבר הכה מספיק גלים, ואין טעם להכביר תיאורים – אולי רק לומר שבמהלך הראיון שתה פוטר מורפין נוזלי מכוס יין; אחרי מותו שודרו שתי הסדרות האחרונות שכתב, "קריוקי" ו"לזארוס הקר", שהופקו על פי הנחיותיו המדויקות, ב- BBC ובערוץ 4 הבריטי במקביל.
פוטר היה מחזאי פורה מאוד, ורבות מיצירותיו לא ראיתי ולא קראתי; כמו רבים מחסידיו בארץ, נדמה לי, אני מכיר בעיקר את סדרות-המופת המאוחרות יותר. הוא הפך לאייקון תרבותי בריטי במאוחר, והיה ונותר שנוי במחלוקת, בלשון המעטה; אויביו ומבקריו לא היו רק המאפיה המוסרנית והצדקנית הרגילה שהתנגדה ל"תועבה" ביצירותיו, אלא, למשל, כאלה שהאשימו אותו בשנאת נשים (בעיקר בגלל "פנסים בעיניים" שעסקה בהתעללות בנשים.) האשמה מופרכת, כמעט מיותר לציין. פוטר היה חדשן ושובר מוסכמות, ובעל משנה סדורה בעניין חשיבותה של הטלוויזיה: הוא ודאי אחד המחזאים הרציניים והמעמיקים ביותר שכתבו אי פעם לטלוויזיה.
אבל עמוק בפנים אני אדם שטחי ואופטימי, אשר על כן אני אוהב יותר מכל דווקא את "שפתון על צווארונך" מ-1993. הסדרה הזאת – שלישית במעין טרילוגיה מוסיקלית שכללה גם את "פרוטות מהשמיים" ו"הבלש המזמר" – מתרחשת ב-1956, במשרד המלחמה הבריטי, ערב מלחמת סיני. איאן מקגרגור – לפני טריינספוטינג, לפני מלחמת הכוכבים, ולפני "מולאן רוז'" (הומאז' קולנועי לדניס פוטר, ולא היחיד) – מגלם את מִיק הוֹפֶּר – פקיד-תרגום קופצני, שבעיניו ניצוץ שדוני שהוא מנסה להסתיר מפני הקצינים האקצנטריים במשרד. הדמות המרכזית השנייה היא טוראי פרנסיס פרנסיס, וולשי כבד-לשון המעריץ את פושקין וצ'כוב ומתעתד ללמוד באוקספורד, והוא מן הסתם בן דמותו של דניס פוטר הצעיר. הופר רוצה
מִיק הוֹפֶּר (איאן מקגרגור) מתופף במשרד המלחמה.
להיות מתופף, ואחת לכמה סצנות הוא מדליק את המשרד האפרורי והמדכא בפנטזיות מוזיקליות-ארוטיות מרהיבות, והקצינים החנוטים פוצחים, כאחוזי דיבוק, בשירה רגשנית, ומגרונם נשפכת הקטיפה של הפלטרס וכוכבים אחרים של שנות החמישים. הופר שונא את המדים, את הצבא, את הקצינים המתנשאים ואת האימפריה הבריטית; הוא מקדים במקצת את המפץ הגדול של שנות השישים. אבל הדמויות האחרות – והן רבות, וכל אחת מהן מורכבת וחד-פעמית, – מניעות עלילה שיש בה קווי-מתאר של פארסה קומית סטנדרטית, ובו בזמן עוסקת בחומרים הקשים והאפלים ביותר: באלימות – של פרטים ושל מדינות – במין, פוליטיקה וטירוף דתי – כל הדברים שפארסות קומיות לא עוסקות בהם.
תרגמתי כמה קטעים קצרצרים מתוך התסריט:
טוראי פרנסיס פרנסיס מתייצב לשירות
מייג'ור צ'רצ': לכאן! קדימה, מהר. שב.
פרנסיס מוריד מעליו את התרמיל, מסורבל מאוד, מסתבך ברצועות ומתבלבל. מודע למבטו של צ'רצ' הנעוץ בו הוא מחפש כסא, כמעט הופך אותו בתנועות ההופכות גמלוניות יותר ויותר, ומתיישב. צ'רצ' ממתין, גורם לפרנסיס להתעוות ואז מפליט מילה:
צ'רצ': איילה.
פרנסיס: המפקד?
צ'רצ': כמו איילה.
פרנסיס: (ממלמל) המפקד.
צ'רצ': שם. חזור שנית.
פרנסיס: פרנסיס, המפקד. פרנסיס F.
צ'רצ': מה זה ה-F?
פרנסיס: פרנסיס, המפקד.
צ'רצ': כן, כן. מה זה ה-F?
פרנסיס: (מתעוות) פרנסיס, המפקד. פרנסיס פרנסיס.
צ'רצ': כל כך חסכוני! אז ככה, פרנסיס. שיהיה לך ברור. כשאנחנו קוראים לך פרנסיס הכוונה היא פרנסיס, לא פרנסיס. שום פמיליאריות.
פרנסיס: לא, המפקד.
צ'רצ': מיומנות. זאת תמיד הבעייה. מה היה ציון הגמר שלך בקורס הצבאי ללימוד רוסית?
פרנסיס: 92, המפקד.
צ'רצ': אני מזהה חיוך אווילי?
פרנסיס: לא המפקד.
צ'רצ': חכמים בלילה אנחנו, מה?
פרנסיס: לא המפקד.
צ'רצ': ממ. מעניין. מתנועע בחינניות. מוח משובח. שם חסכוני. קדימה, בוא נשמע את זה.
פרנסיס: המפקד?
צ'רצ': את הרוסית המשובחת שלך.
….
פרנסיס: (עקוץ) יא פּוֹמְנְיוּ צ'וּדְנוֹיֶה מְגְנוֹבְיֶנְיֶה –
צ'רצ': מה?
פרנסיס: "זוכר אני רגע מופלא – "
צ'רצ': כן. איפושהו בגבעות. אני בטוח שאתה זוכר. עם איזו מייגן או בלודוון, בלי ספק.
פרנסיס: פושקין, המפקד.
טוראי פרנסיס מחזר אחרי סילביה היפהפיה, פם-פאטאל המונית, שהיא אשתו של רב"ט פיט בֶּרִי, מפקדו הישיר, המתעלל בשניהם. פרנסיס הבתול, המאוהב והנואש גר קומה מתחת לדירתם. הם יושבים על ספסל בפארק:
פרנסיס: אני – הו, סילביה. יפה שלי. זה לא – אני שוכב ער בדיוק מתחת לחדר שלך וחושב על – עלייך, ואני יכול לשמוע את –
הוא מפסיק. היא מביטה בו, ואז נוגעת שוב בפניו.
סילביה: מה? לשמוע את מה?
פרנסיס: את המיטה חור-קת.
היא מגחכת, קצת נבוכה.
סילביה: טוב – פיט הוא כזה – הוא חזרזיר. היי – מה אתה – היי – יש לך דמעות ב– (נדהמת) יוּ, אתה רציני לגמרי, מה?
הוא מפנה את ראשו למחצה, מנסה להסתיר את פרץ הרגשות. מידת חוסר-האמון שלה עולה ועולה. והיא מתענגת על התגובה שלו, שהיא הרבה מעבר לציפיותיה.
פרנסיס: (ממלמל) מצטער.
סילביה: אל תדאג, חמוד. אלוהים! אני רק – אני פשוט חשבתי שאתה רק רוצה זיון, זה הכל.
הוא שואב אוויר פנימה, בהבזק של פחד ופליאה, ופונה להביט בה, דמעות בעיניו, קולו רק בקושי מצליח לפרוץ מבעד ליובש המהודק שבגרונו.
פרנסיס: הו. אבל כן, אני ר-ר-רוצה.
צלילי הפתיחה של "בִּי-בּוֹפּ-אַ-לוּלַה" של ג'ין וינסנט (1956) פורצים ומחזירים אותנו אל החדר הגדול במשרד-המלחמה.
הקצין הבכיר, לויטנט-קולונל בֶּרְנְווּד, פטריוט שמרן שמוחו מעורפל והוא נמצא על סף התמוטטות עצבים, מקבל את הידיעה על מותו בתאונת-דרכים של רב"ט בֶּרִי.
קרטר: קח את עצמך בידיים, בנאדם! ..מה קרה? איך הוא – ?
פרנסיס: מכונית דרסה אותו, המפקד. בשעה עשרים ושתיים ועשרה אתמול, המפקד. הוא – אורגניסט מטורף, המפקד. הרולד אטרבואו.
בֶּרְנְווּד מגיב מיד להצהרה המוזרה.
בֶּרְנְווּד: אטרבואו? הארולד אטרבואו? איש ה"וורליצר?"…"בגן המנזר."
צ'רצ': מה-?
בֶּרְנְווּד: ו – "השוק הפרסי."
הדג'ס: (לברנווד) הארי, על מה אתה מדבר…?
בֶּרְנְווּד: זה הוא ש – אה, כן, כן, בעיקר חיבבתי את "הרועה השורק וכלבו" (מתעורר משרעפיו בעווית) תקשיב, הופר – זאת אומרת, פרנסיס – מה הקשר של המוזיקה הנפלאה הזאת – מה בשם אלוהים הקשר בין הרולד אטרבואו ורב"ט – אממ – בֶּרִי -?
קצת אחר כך:
צ'רצ': הארי אנחנו זקוקים לעזרה. באמת.
בֶּרְנְווּד:ׁ(מביט סביב) רק פקיד אחד? למה? אי אפשר להתגבר על הכל עם פקיד אחד.
צ'רצ': (נאנח) טוראי פרנסיס ממלצר בחדר הישיבות – מבצע מוסקטר – כן?
בֶּרְנְווּד: (קצר רוח) כן, כן?
צ'רצ': ורב"ט בֶּרִי מת.
הפוגה קטנה. כולם מביטים בבֶּרְנְווּד, מוקסמים. לרגע אחד מזדגגות עיניו, אפילו מתלחלחות, וברקע נשמעים צלילי הפתיחה של "השוק הפרסי" מתנגנים על אורגן תיאטרון, מנגינת רפאים עיקשת. בֶּרְנְווּד, הכל צופים בו בדריכות, חוזר לשלוט במחשבותיו הנודדות.
בֶּרְנְווּד: אה, כן. בחור מסכן. בחור מסכן. אני – זה מזכיר לי. ניסחתי מכתב ל – נדמה לי שהוא היה נשוי – זה הדבר ההולם לעשותו, כן? אחרי הכל, הוא – יש לנו את הכתובת שלו?
צ'רצ': קצת מסובך.
החפ"שים של המודיעין הבריטי בפנטזיה אוריינטליסטית. מאחור: המלכה אליזבת ברעלה.
בֶּרְנְווּד: למה מסובך?
צ'רצ': בדרך כלל היינו שואלים דברים כאלה את ברי בעצמו.
בֶּרְנְווּד: (נבוך) אה. כן. זה – בעייה קשה לפיצוח, מה?
הופר: (לברנווד) רשות לדבר, המפקד.
בֶּרְנְווּד: כן, כן?
הופר: טוראי פרנסיס גר באותו בית, המפקד.
בֶּרְנְווּד: (קצר-רוח) נו, אז מה?
הופר: טוב, הוא – המפקד, הוא יודע את הכתובת כי הוא גר שם בעצמו, המפקד.
הפוגה קצרה.
בֶּרְנְווּד: רעיון מצויין, הופר!
הופר: תודה המפקד.
השיא הקומי של הסידרה הוא כנראה הלוויתו של רב"ט ברי, אבל יש בה לא מעט רגעים רציניים, ואפיזודה מפעימה אחת של אחוות-נשים שרק מעטות כמותה ראיתי, ואשר שמה ללעג את הטענות בדבר שנאת הנשים של פוטר. קראתי כמה ביקורות שליליות על הסדרה: אמרו שפוטר מיחזר את הנוסחה שפיתח בשתי הסדרות הקודמות שלו. פוטר אגב אישר שהוא בעד מיחזור – יותר מכך, הסדרה כולה היא עיבוד לסדרה מוקדמת שלו משנת 1970, ששמה "הניחו את נשקכם"
(Lay down your arms ). אומרים עוד כל מיני דברים, אבל אני נאלץ לצפצף על כל זה ולהצהיר באופן גורף ופסקני ש"ליפסטיק" היא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנוצרה אי-פעם.
ואשר לגרסה הקולנועית של הבלש המזמר, עם רוברט דאוני – אין לי צפיות מיוחדות, לטוב או לרע. קראתי שפוטר עצמו היה מעורב בכתיבת התסריט הקולנועי. נראה. הגארדיאן לא מבשר טובות בעניין.