אי אז, באיזה אזור-דמדומים לא מוגדר של הילדות – מן הסתם בין גיל תשע לאחת-עשרה – שכבתי חולה בבית, וביקשתי מאמי שתקנה לי חוברות טרזן, להפיג את השעמום. במהלך ערמומי של אינדוקטרינציה תרבותית היא חזרה הביתה עם איזה תירוץ על כך שטרזן אזל, ועם כרך אדום קטן כתחליף; היא הצליחה הרבה מעל למשוער, מפני שספר הג'ונגל – וליתר דיוק ספר הג'ונגל השני – הכיר לי את שני הגיבורים הספרותיים האהובים עלי ביותר מאז ומעולם – ריקי-תיקי הנמייה הנועזת, וראש לכולם קוֹטיק, כלב הים הלבן: נביא, חוזה ומנהיג, שהאפוס המופלא שלו כבש אותי יותר מכל סיפורי התנ"ך, המורשת, המיתולוגיה והגבורה גם יחד. גם את ספר הג'ונגל הראשון אהבתי, אם כי לא באותו להט; ומשום כך עבר קצת זמן עד שלמדתי להכיר בכך שהגירסה המצוירת של דיסני, המרוחקת כל כך ברוחה ובפרטיה מהספר, היא יצירה מקסימה וגרובית להפליא, העומדת בפני עצמה. כיום נדמה שדיסני הציל את ספר הג'ונגל מתהום הנשייה; בדוכנים (מעוררי הרחמים) של שבוע הספר בחיפה שאלתי עליו, והציעו לי בערך שבעה-עשר עיבודים מודפסים של גירסת דיסני, אבל את התרגום המלא של אוריאל אופק, (את השירים נדמה לי שתרגם יוסי גמזו) שלא לדבר על י.ל. ברוך, קשה להשיג.
כמובן שכאשר קראתי בו לראשונה לא היה לי שום מושג שקיפלינג הוא מותג בעייתי, בלשון המעטה: האבטיפוס הקלאסי של הקולוניאליסט הלבן, התגלמותם חסרת-הבושה של שובינזם, ג'ינגואיזם, קולוניאליזם ואימפריאליזם ומה לא, ובעל הפואמה הנודעת עולו של האדם הלבן. כל זה לא עניין אותי כהוא זה, וגם עכשיו למען האמת זה לא בראש מעייני, אבל בכל זאת צריך לומר שגם אם בעניינים של בני אדם קיפלינג מייצג אולי אידיאולוגיה מכוערת שאבד עליה הכלח, הרי "כלב הים הלבן" הקדים את זמנו ועסק בשמירה על הסביבה ובזכויות בעלי-החיים מנקודת מבט נאורה להפליא.
חיטוט בקבצים ישנים החזיר אותי לתרגום לא גמור של "כלב אדום", פרק מסיפורי מוגלי, שלמיטב ידיעתי לא תורגם מעולם לעבריתאני לא בטוח מהי הסיבה לכך: אמנם לא חסרה בו אכזריות פראית ונוטפת-דם, אבל כך גם שאר סיפורי ספר הג'ונגל;.* [אופס. עותק של הגירסה החדשה יותר של תרגום אוריאל אופק העמיד אותי על טעותי. אופק כבר תירגם, ואני טרחתי לשוא, כי התרגום שלו נראה בסדר גמור. ]
אני מודה שחשתי אי נוחות מסוימת לנוכח נאום-הקרב של מוגלי, שנועד אולי להעלות על הדעת נאומים פטריוטיים נוסח הנרי החמישי לפני קרב אז'ינקור – אבל מצד שני אי אפשר להחמיץ את האירוניה הסוויפטית המהדהדת כאשר קיפלינג כותב שמוגלי שנא את אויביו בגלל ריחם, אורח חייהם, ובעיקר מפני שהיה להם שיער בין הבהונות, שעה שהוא וחבריו היו חלקי-כפות. כמובן שקיפלינג נוטל חירות באשר לעובדות הזואולוגיות לאמיתן; עוד הערות לסיפור – כאן. וזה מה שכתב על קיפלינג נחום סוקולוב, אם זה מעניין מישהו.
העלילה מתרחשת בתקופה מאוחרת יותר מן הסיפורים המוכרים לנו; בּאלוּ הדוב והפנתר השחור בגהירא אינם לוקחים בה חלק, והגיבור החיובי הבולט הוא הפיתון קאא; הסיפור מהיר, דחוס ועקוב-מדם כמו סרט פעולה מפוקפק; לא חסרות בו נוסחאות הז'אנר שאומצו אחר כך – ובטח גם קודם לכן – בעוד מי-יודע-כמה אפוסים וסאגות הרואיים, שבהן הקו הדק בין הנשגב למגוחך נחצה לעתים קרובות; הגיבור הוא אנדרדוג במלוא מובן המילה, אפילו תרתי משמע, וגם אאוטסיידר; והנה לפנינו גם טבח החפים מפשע, וגם נקמת-הדם, וכמובן סצנת המנהיג הישיש שמת בקרב, ומילות-הצוואה האחרונות שלו; קיפלינג שולט היטב בכל אלה, אבל ברור לי שיש לו בכל זאת איזה ערך מוסף, וגם הומור ושאר רוח, אחרת לא הייתי טורח לסיים את התרגום. מכל מקום, הוא לא מומלץ לילדים ועלול להותיר צלקות בנפשם הרכה של חיילנו לעתיד. עדיף שישחקו האפ-לייף או איך שלא קוראים לזה, או שיראו חדשות.
בשעת דמדומים אחת, כאשר טפף לו בנחת על פני הרכסים בדרכו אל עקילא, על מנת לתת לו את מחציתו של צבי שצד, וארבעת אחיו רצים בעקבותיו, מתקוטטים קצת במשובה, דוחפים זה את זה מתוך עליצות על היותם חיים, שמע מוגלי קריאה שלא נשמעה מאז הימים הרעים של שיר-חאן. הייתה זו קריאה המכונה בג'ונגל פיאל, מין צווחה איומה שפולט התן כאשר הוא צד מאחורי גבו של נמר, או כאשר טרף גדול מופיע. אם תוכלו לדמיין תערובת של שנאה, חדוות ניצחון, פחד ויאוש, ועוד צליל של תאוותנות ערמומית המלווה את הכול, תקבלו מושג כלשהו על הפיאל שעלה וירד והבליח ורטט הרחק מעבר לוואינְגוּנְגָה. הארבעה עצרו מיד, סומרים ונוהמים. ידו של מוגלי נשלחה אל סכינו, והוא בלם, הדם מציף את פניו וגביניו מתכווצים…