תורת המשחקים – לאה איילון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 286 עמ'.

נתיבי איילון

היא חיה בעולם משלה, אני שומע ילדים מתארים בציניות מישהי חולמנית, מין בדיחה של ילדים מתוחכמים שראו יותר מדי סיטקומים מאמריקה. ללאה איילון, משוררת המוכרת לקהל המצומצם של שוחרי שירה, שפרסמה גם פרוזה ("משהו קיומי") ולשונה השירית חודרת גם לפרוזה שלה, יש בלי ספק עולם משלה, וכתיבה (הנה הזדמנות להשתמש במילה הזאת) אידיוסינקראטית, כלומר בעלת תחביר ואופי ייחודיים, כתיבה שמצריכה פתיחות והענות, או ממש רצון, ללכת איתה; צריך להתרגל למוסיקה המיוחדת של הפרוזה שלה, למשפטים הארוכים, שנועדו ללכוד חוט מחשבה פתלתל ועמוס דיגרסיות, שעד סופו נשכחת לעתים פתיחתו; ולאופני דיבור שיש בהם חריגה רגעית ממוסכמות התחביר, כך שהם נדמים כמין טעויות, כמו עוותי-פרספקטיבה בציורים של דה-קיריקו. אבל העולם הייחודי של איילון הוא אותו עולם שכולם מכירים הכרות אינטימית: עולם מאוכלס ידוענים ודמויות מופת, או בעצם בבואותיהם התקשורתיות והפופולריות; עולם של הבזקי-פרסומת ותדמיות בהזמנה. איילון שואפת לבחון ולפרק את הדימויים ההמוניים הללו ולהגיע דרכם לאיזה גרעין אנושי, אמיתי ואישי.

אין הרבה חומר רקע לסוקר-הספרים על עטיפת הספר: רק אמירה של איילון עצמה, לפיה "יש בספר, למרות העמדת הפנים שלו, אמת גדולה והבנות רבות…ובאותה מידה גם סלידה מהכל ומכולם." עוד נגיע לאותה אמת גדולה, אבל הדרך אליה רצופה מפגשים עם פנתיאון מוזר, שבו דרים ג'יימס דין וביל קלינטון ומדונה, אבל גם הרמב"ם, וירג'יניה וולף ואיינשטיין; וגם בחירות פחות מובנות מאליהן: הרב שמשון רפאל הירש, ודמויות בדויות כמו גטסבי הגדול, תלמה ולואיז, או פליישמן, דמות של רופא יהודי צעיר מתוך סדרת הטלוויזיה הזכורה לטוב "חשיפה לצפון."

איילון דוהרת לה – מן הסתם במכונית הספורט הצהובה הפתוחה שעל העטיפה – באוטוסטרדות פקוקות מדימויים, עוצרת לעתים בתחנות דלק שכוחות כדי ללגום משקה זנגוויל. היא נוסעת מרחובות ירושלים המוכרים והמלנכוליים אל הזוהר של לאס-ווגאס, סנטה-פה, פאריז, בלי מגבלות של זמן ומרחב, כדי לראיין ולדובב את הנפשות הפועלות בספרה, במקומות וזמנים שעל פי רוב נתקבעו בתודעה הקולקטיבית שלנו, והם ידועים ומוכרים, או כך לפחות נדמה לנו. הגיבורה-הדוברת בספר פוגשת את גיבורי התרבות הללו באינטימיות של חדרם, ומנהלת עמם דיאלוגים הזויים, שזורים אבחנות אירוניות, סיסמאות ריקות או קלישאות הנאמרות, לכאורה, ברצינות תהומית, החושפת, בתוך הסיטואציה שבה נאמרו, את קלישותן: גביע המילקי, למשל, שהוא "הכי ישראלי שיש" לפי ביל קלינטון (עמ' 39); יש כאן עוד הרבה הבלחים, נוסטלגיים ומקומיים מאוד, מעורבים ללא הכר בתפאורת הכפר הגלובלי בעל האוריינטציה האמריקאית-טלוויזיונית המובהקת. "יש הבדל בין המציאות לטלוויזיה? שאלתי את עצמי.."(עמ' 228) אבל ההקשר בו נשאלת השאלה מעמידה אותה מיד באור מגוחך. יש הבדל, ועוד איך – והטקסט האיילוני עצמו הוא ראייה לכך, בהיותו רחוק מרחק עצום מן העולם הפופולרי והנגיש שבו הוא עוסק.

רבים מהדימויים סתומים בקריאה ראשונה, בדומה לקריאת שירה. דומה שהספר הוא כר נרחב ופתוח לניתוחים: שאלות של זהות נשית וישראלית מזדקרות בו בקלות; שאלות של אמונה והתחבטויות אינטלקטואליות עולות בו, אבל יש בהן אירוניה עצמית גדולה באשר לעצם קיומם של דיונים אינטלקטואליים; "לא כל השמות אינטלקטואליים כמו שרציתי כשהתיישבתי, אמרתי באיזה חוסר אמון למראה העובדה שלא ציפיתי לה, כי החלטתי, כשערכתי את הרשימה שכל השמות יהיו אינטלקטואליים, כשבו ברגע היתה פרסומת לתה ליפטון עם אשה בעלת חולצה צחורה…" (עמ' 12)

הגיבורה-הדוברת מחפשת דבר מה אצל שלל האלילים שעמם היא משוחחת בגובה העיניים. לעתים ניצתת איזו הבנה, הבזק של קירבה, אינטימיות של ממש. ומה על האמת הגדולה? אני לא בטוח, אבל האמת הגדולה שמצאתי היא בעיקר הרצון האדיר, העמוק כים, לאהבה. הרצון הזה מופנה, כפי שקורה לא אחת, אל אובייקטים גדולים מהחיים, למרות שאין דבר כזה, גדול מהחיים, כפי שמוכיחה כאן כל פגישה מחדש; חיפוש אחרי אהבה, שכאשר היא רק נרמזת מרחוק, הגיבורה כבר "חוצה אוקיינוסים של אהבה שכבר הייתה תמיד." (עמ' 98)

"תורת המשחקים" הוא ספר לא קל לקריאה ולא נגיש במיוחד – הוא לא שירה אבל גם איננו פרוזה של ממש. הוא מיועד בהחלט למיטיבי קרוא, או למי שרוצה, ומצליח, להתחבר ללשונה המיוחדת של איילון, לעולם הדימויים שלה ולרגש העז המפעם מתחת למוזרויות הרבות של הטקסט.

ידיעות אחרונות, 27 בדצמבר 2002, עמ' 27.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה