קולות הימאים

[וריאציה על רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות."]

בארצות הים יש דבר כזה, ספרות ימית: אם תשאלו איזה מומחה אקראי מה זה בדיוק, בטח ישלוף מיד את ג'וזף קונרד, ומיד ייזכר ויאמר מובי דיק, ואולי יציין את רוברט לואי סטיבנסון, ויפשפש עוד מעט בזיכרונו ויעלה באוב את המרד על הקיין מאת חביב התשחצים, סופר אמריקני בשלוש אותיות, מתחיל בו"ו ונגמר בקו"ף; ויתלבט אם לכלול גם את רובינזון קרוזו והאודיסיאה; אלא שכל הנכסים הקאנוניים הללו שייכים בעצם לספרות הכללית, ולא לאיזו סוגה נפרדת ששמה ספרות ימית; הסוגה הזאת בהחלט קיימת, אפילו פורחת, אבל על פי רוב מצטנעת בגבולותיה המובהקים: זאת ספרות פנאי לקהל-נישה, בדומה לבלשים, מרגלים ורומנים גותיים.

ויש כמובן גם סתם ספרים, טובים יותר או פחות, שיש בהם אלמנט ימי בולט. במקומותינו צריך לציין את ג'ון אורבך המנוח, לא בדיוק סופר עברי – כמו קונרד, הוא היה פולני שבחר לכתוב באנגלית – אבל מהמשובחים והנשכחים בסופרים שפעלו כאן; ויש עוד ספרים ימיים, נשכחים עוד יותר. לרשימה הקצרה למדי של ספרי ים עבריים מצטרף ספרו של אבשלום קווה, "הים הזקוף."

ומכיוון שנטלתי על עצמי –  בלי שאף אחד ביקש ממני – להתייחס מדי פעם לעניינים ימיים-ספרותיים, ביחד ולחוד, ראיתי חובה לעצמי לרכוש בכסף מלא את הספר, ועד עכשיו אני לא מצטער: קווה היה קצין שני בצי המסחרי, בימים שבהם עוד היו קולות לימאים העבריים. היה היה מלח עברי עם כתובת קעקע, כדברי השיר – אם אני לא טועה היה לו את הרצל בפרופיל ועוד אייקונים ציוניים על כל הגוף – והספנות העברית, מונעת ע"י מיתוסים מפוברקים על אודות עבר ימי יהודי רב-תהילה, לצד רווחים קלים מהברחת נקניקים איטלקיים וג'ינסים אל ארץ ישראל הקטנה והספרטנית, הייתה בשיא תהילתה. זהו פרק שולי ונשכח, אבל צבעוני ומרתק, וטוב שקם מישהו לספר את מקצת הסיפור הזה. 

בסיפורי הים והמלחים של קווה אין הרבה התמודדות מול איתני הטבע הכבירים, אלא, כיאה וכראוי, הרבה סיפורים על בארים וזונות, מפני שעולמם של הימאים בימים שבהם עגנו האוניות משך ימים ושבועות בנמלים היה מורכב בעיקר משכאלה. כך עוקף קווה כבדרך אגב את מה שמהווה בעיני את אחת המהמורות העיקריות של ספרות ימית – המחסור בנוכחות נשית. העדרה של רומנטיקה ימית קלאסית מתבטא גם בשמות. אצלנו אין  לונג ג'ון סילבר או קוויקווג; קברניטיו הקשוחים של קווה נקראים שייקה רייזמן או שייע קוזניץ – שמות מן העיירה היהודית או מקופת חולים זמנהוף. הסיפורים גדושים טיפוסים קיצוניים, ובלתי שפויים למדי, וגם זה, יעידו אנשי הים הותיקים, מייצג ואותנטי עד מאוד. אנשי הצוות התלושים והתימהוניים שלו נושאים על גבם מבלי משים את כל תולדות הגולה והתקומה, ממש כפי שאוניותיו המואנשות נושאות את סממני מדינת היהודים הצעירה: שלושה טנקים פגומים, שעל מנת להפטר מהם מחפשים לאורך חופי אפריקה איזו מלחמה תורנית, ומבטיחים לרוכש כבונוס גם את מכונית הסוסיתא הנרקבת על הסיפון באין קונה. כל אלה מצחיקים מאוד, ולעתים גם נוגעים ללב.

לקהל המצומצם של יודעי-ח"ן, כלומר אנשי ים בעבר או בהווה, מזומנים בספר אלמנטים של רומן מפתח: מי היא באמת האונייה המכונה כאן "לולה ליפשיץ", "על שם סבתו של יהודי חביב שייסד את החברה בשנת תרפפ"ו" – אולי זאת לוסי בורכארד הנודעת – שם שהוענק ליותר מאונייה אחת, אם כי בניגוד לנימת הזלזול, לוסי בורכארד המקורית היא סאגת ספנות בפני עצמה; והאם "עתליה" היא האוניה "עטלית" ששמה נכתב באותם ימים בטי"ת? ומיהי אותה "גלוריה 4", שבעליה פשטו רגל, אבל זעקה ציבורית מנעה את מכירתה לצאצאיו של אנטיוכוס הרשע, באמצעות סיוע ממשלתי? ומי הם הבעלים ש"מקווים שהסבתא הזקנה תטבע יום אחד כדי שיוכלו לגרוף בשקט את דמי הביטוח?" מיהו החובל השני ההומו, והימאי החולם לפתוח מספרה בהדר הכרמל? לוותיקי הקהילה הימית היושבים בכמה פאבים נבחרים של העיר התחתית בחיפה פתרונים. 

אבשלום קווה כבר קנה לו כמה אוהבים מובהקים, כך עולה מחיפוש מהיר ברשת (בעיקר בפורום ספרים של YNET) לצד כאלה שחולקים עליהם בתוקף; יש לו סגנון קל לזיהוי, אבל יותר מכך, נדמה לי שהוא כותב בלי טיפת מורא, בלי עכבות, בלי לחשוש מהתגחכות; נדמה לפעמים שזאת מין כתיבה אוטומטית, השופכת אל הדף את זרם-התודעה הקונדסי והשופע כל-טוב מילולי של המחבר. לפעמים התוצאה היא בליל משעשע ("עם "חוג ידידי לולה" נמנו יורדי ים בני לאומים שונים, נתבים, עובדי מספנות, זמרי עם, לווייתנים…שומרונים, שענים..קראים, ציפורי נוד…צדוקים, סבוראים" וכן הלאה) ולפעמים כמעט פיוט -"בוקר לח, רווי וילונות שקופים של רקב ענברי…" או "השלג ירד במשך כמעט יומיים רצופים וקבר תחתיו את כל הגרמנים, להוציא את הנשיא וילי ברנדט…". לפעמים זה עובד נפלא, ולפעמים פחות; אולי עריכה רגישה ונחושה הייתה עוזרת כאן. ההחלטה לכלול את הספר במסגרת סדרה של ספרי-מסע מעידה אולי על התלבטות של ההוצאה – האם הסיפורים שבו הם רק ממוארים משודרגים ומשעשעים, או הרבה יותר מכך? ובכן, תלוי איזה פרק קוראים. סיפור מותו של חשמלאי האוניה זוכוביצקי, למשל, הוא בעיני ספרות משובחת, כמעט עילאית: סיפור קצר שבו מזקק קווה את הסגנון המובהק שגיבש לעצמו לכלל מטח דחוס של רגש. סיפור יפהפה, מדויק, עצוב ומצחיק, אפקטיבי ומטריד על ימאי ש"היו לו ידי זהב ולב מר, והוא אף פעם לא גילה מה לא טוב לו" ועל ילדיו, ששאלו אותו בכל פגישה מתי כבר יבוא "לראות את הפוסטרים בחדרם ואת האופניים החדשים שקנה להם בשלט רחוק." ויש עוד הרבה. 

גם אם יש לקווה, תווי-היכר של מספר-סיפורים פולקלוריסטי, סיפורי הים והמלחים שלו בפירוש אינם רק פלאברה על כוס בירה; הכתיבה שלו חורגת בקלות מכלל זיכרונות נוסטלגיים, ומפליגה לא אחת למחוזות של כתיבה ספרותית מצוינת. והרי לפנינו ספרות ימית.

ומכאן אסוציאציה חופשית: אבשלום קווה נוטה, כמו הרבה ימאים מאז ימי דרייק, ואולי אודיסאוס, להאניש את אוניותיו, שהן תמיד ממין נקבה (באנגלית כידוע אוניה היא she). כך "מריה גרנדה פון-פומרנץ" סבלה תקופה ארוכה מדיכאון שלאחר הפלגה ושואלת את נפשה למות, ולולה "נולדה במספנה בהולנד…ילדותה ונעוריה המאושרים, יש לומר, עברו עליה בפנימייה של הים התיכון." הרמן מלוויל, כותב על אונייה סרבנית המתעקשת לסטות לכיוון היבשה, מפני שלאחר ששה חודשים בים אפילו העצים שמהם נבנתה מתגעגעים אל היבשה שעליה גדלו. מלוויל הוא כמובן אחד מאבות המזון של הספרות הימית, קיימת או לא קיימת; קראתי עכשיו לראשונה את ספרו הראשון, טאיפי, ועוד מעט אעלה פוסט על אודותיו (גם אם אכביד בכך על המשאב הציבורי של עמוד הפתיחה. אני מתנצל מראש.)

 

5 תגובות בנושא “קולות הימאים”

  1. במוזיאון הימי בחיפה (אלנבי 198).
    תערוכת תצלומים של הצלם עמירם ערב, הנקראת "אנייה-מזח-אדם".
    תמונות יפהפיות בעיקר של נמל חיפה והחיים סביבו, בשנות ה-50-60.
    ואם תגידו שבאתם רק לאות את התערוכה הזו, יש סיכוי טוב שיכניסו אתכם ללא תשלום.
    גם מומלץ לראות את תערוכת הצילום "הצלמנייה החיפאית" במוזיאון העירוני ברחוב בן גוריון. גם שם בולטים ביופיים תצלומיו של ערב בקומפוזיציות מיוחדות ומרתקות.

  2. הכותרת שלמעלה אסוציאטיבית גרידא…כשקראתי את הרשימה, לא יכולתי להימנע מלהיזכר במחרוזת זו של עגנון. לעצם העניין, נראה לי כי הזקן וימו של המינגווי נשמט מרשימת אנשי הים וסיפוריהם. אבל מי דואג? – גם בלעדיהם הרשימה יפהפיה

  3. קראתי את הספר ובמידה רבה הסכמתי איתך. למרות שאתה אומר זאת בהסתייגות, בכל זאת ההגדרה "מספר-סיפורים פולקלוריסטי" היא לגמרי-לגמרי לא מוצלחת. קווה אף פעם לא מספר לתומו, הוא דוחס אמירות, לפעמים על גבול הפובליציזם, מתחשבן ללא-הרף עם תהומות ההסטוריה הציונית-ישראלית.
    הוא מסרב להתחשב בעגמומיות ההשכלה והמטען התרבותי והשליטה בעברית של קהל הקוראים הנוכחי. מי שיש בו את החומרים האלה מרוויח, ושמח על שסוף-סוף מישהו מרענן לו אותם. ומי שאין בו כנראה שמתקשה להתחבר, וההפסד כולו שלו.
    היית צריך להזכיר גם את החמלה, את האהבה שיש בו לכל דמויותיו, ללא יוצא מן הכלל, בעיקרון.

השאר תגובה