המבצע הסודי במרסין או משימתה האחרונה של ברונהילדה

מזכרונותיו של  רב-חובל אליעזר אקסל
הביא לדפוס: ר/ח הלל ירקוני
  

רב-חובל אליעזר אקסל בתמונה רשמית

הופתעתי כאשר נקראתי יום בהיר אחד אל מפקדת הצי המלכותי במצרים. אנייתי, האנייה היחידה שהאדמירליות הבריטית לא גייסה לשרות המאמץ המלחמתי, טענה כרגיל מטען כללי בנמל אלכסנדריה. האנייה הקטנה, למרות חזותה העלובה בעת עגינה ובים כאחת, הייתה ספינה יעילה, ולעתים קרובות היה עלי לבצע משימות שונות שהקשר שלהן להובלת סחורות מקרי בלבד. אך מאחר וכל אותן המשימות הוטלו עלי, בדרך כלל, על ידי איזה פקיד או קצין-ים בלבוש אזרחי, סמוך להפלגה  לנמל ניטראלי כלשהו, הפעם התמלאתי חשש. נכנסתי בלווי קצין-ים צעיר לחצר של ארמון "ראס-אל-טין" – מפקדת  הצי הבריטי במצרים בשנות המלחמה. 

הכניסו אותנו אל חדר ישיבות קטן, מרוהט בצניעות, עם שולחן, כסאות וארון מגירות. על הקיר הייתה מפה גדולה של מזרח הים התיכון. קציני-ים אחדים ישבו סביב השולחן ובראשם קצין בכיר בדרגת קומנדר במילואים, אשר סימני הדרגה שלו העידו שהיה "בשרות מיוחד".
 
בין הנוכחים היה גם אזרח אחד, גבר נמוך בעל גון פנים שחום, בסביבות שנות החמישים לחייו. הקצין שהביאני מהאנייה, הציג אותי ועזב את החדר. הציעו לי כסא ליד השולחן.

"קפטיין" – פתח  הקומנדר, "במשך השנה שעברה בצעת עבורנו, לשביעות רצוננו, מספר משימות בעלות חשיבות. אבל לא הזמנו אותך לכאן כדי להודות לך. אנו מתכוונים להטיל עליך משימה קשה בהרבה מאלה עשית בעבר. יהיה עליך לנהוג בזהירות מרבית, ערנות וסודיות מוחלטת ותעבור הרבה שעות מתח. ידידנו  הנוכח כאן, ייתן את הרקע לפרשה, אבל לפני כן אני רוצה לומר לך שאיש לא יכריח אותך, או אפילו ינסה לשכנע אותך, לבצע את המשימה. אם אינך מרגיש שתוכל לבצע אותה, עליך בפשטות לומר זאת ואיש לא יזכיר לך את זאת לעולם. אנו חושבים שהאנייה הקטנה שלך מתאימה בדיוק לצרכינו, אבל אם תהיינה לך הסתייגויות או ספקות כלשהן, פשוט יהיה עלינו למצוא דרך אחרת. ועכשיו מר ז. יספר לך את הסיפור".

"ברשותכם, רבותיי", פתח האזרח באנגלית במבטא קל – "אסביר לכם את המצב. אני פקיד במשרד החוץ היווני. הצלחתי לחצות את הגבול לטורקיה, מספר ימים לאחר שארצי נכבשה על ידי הגרמנים, זאת אומרת לפני חודש, יחד עם כמעט כל קבינט השרים ומשפחותיהם. אפילו אותם שרים שלא יכלו להצטרף שלחו איתנו את משפחותיהם, כולל משפחתו של ראש-הממשלה, מר פפנדראו. הגרמנים השתוללו  מכעס כאשר נודע להם שכמעט כל הממשלה הצליחה לברוח, והם נשבעו שנשאר אסירים בטורקיה. כל התכניות להוציא אותנו מטורקיה היו חייבות להתבטל, מאחר ותמיד היה להם  מידע מוקדם על כוונותינו. עמדנו מול כל מערכת המודיעין העצומה שהגרמנים בנו בטורקיה. הוזהרנו על ידי כל ידידינו המקומיים לא לנסות בינתיים לעזוב את המדינה, כי אנו מסתכנים במוות בטוח או מאסר. לאחר התייעצות ארוכה החלטנו, שמאחר ומכל הקבוצה אנוכי הוא האישיות הפחות בולטת וגם ללא קשרים משפחתיים, אנסה אני לעבור את רשת הריגול הגרמנית ולהגיע אל השטח שבידי בנות הברית, ואם אצליח בכך, לפנות אישית אל המפקדה העליונה של בנות הברית ולבקש עזרה.

כפי שאתה רואה, הצלחתי להגיע למצריים ואף הובטח לי בדרגים הגבוהים ביותר, שייעשה הכל על מנת להוציא את הקבוצה מתחת לאפם של הגרמנים, ושתימצא הדרך הבטוחה ביותר להביאם  לכאן. זה השלב שאתה, קפטן יקר, נכנס לתמונה. אבל אולי הקומנדר יסביר לך את התוכנית שלנו". 

"וזו היא התוכנית" – פתח הקומנדר. "מכל מה ששמעת עכשיו מובן לך, שאין אנו יכולים להוציא את הקבוצה בדרך האוויר, מאחר ומטוסם לבטח יותקף ברגע שיעזוב את המרחב האווירי הנייטראלי. ולכן האפשרות היחידה הפתוחה עבורם היא דרך הים, אבל אפילו דרך זו מוגבלת ביותר מאחר ועלינו לקחת בחשבון, שכל האניות מכל הנמלים המפליגות לאזורים שבידי בנות הברית, נמצאות, כל הזמן, תחת השגחה קפדנית של הגרמנים ועוזריהם.

הגענו למסקנה, ש'ענטר' שלך תהיה האנייה המתאימה לתפקיד זה, בתנאי שננקוט בכל אמצעי הזהירות המתחייבים, ונשמור על סודיות מוחלטת. 'ענטר' מסוגלת בקלות להיראות כספינת חופים טורקית, וזהו בדיוק הרושם שאנו רוצים ליצור, בכל זמן, מרגע היציאה מהנמל הטורקי עד הגעתך למצריים או לפלסטינה. מאחר ויהיה עלינו להתייחס לכל פקיד טורקי כאל מודיע פוטנציאלי בשרות הגרמנים, יהיה עלינו להיות מאד זהירים כדי שלא לעורר אפילו את החשד הקל ביותר שהאנייה אמורה להוביל נוסעים כלשהם.

נקודה זו תהווה עבורך ועבור צוותך קושי נוסף. ליתר דיוק, אתה לא תקבל שום אמצעי הצלה נוספים ויהיה עליך להפליג רק עם סירת הצלה הבודדת שלך, אשר, אני יודע, מספיקה בקושי לצוות שלך בלבד. תוכל לבנות איזו דוברה פרימיטיבית, אבל רק לאחר שתפליג מטורקיה.

יהיה עליך להסתפק בכמות הרגילה של מזון ואספקה אחרת, המיועדת לצוות שלך  בהפלגות הקצרות הרגילות שלך, ובהצהרות למכס הטורקי תופענה אותן הכמויות הרגילות. הנוסעים שלך יוברחו לאנייה בלילה, אחדים בכל פעם, וכאשר כולם יהיו באנייה, יהיה עליך להפליג בשקט מהמעגן, ללא התרי הפלגה הרגילים של המכס והמשטרה ואפילו בהשאירך מאחוריך חלק מהמטען. בטורקיה, הקונסול הבריטי יעדכן אותך בפרטים נוספים או התפתחויות אחרות.

אשר ליעד שלך ומסלול ההפלגה –  כל זה נמצא כאן, במעטפה החתומה, אותה תפתח רק אחרי שתפליג מאלכסנדריה.
לפני שאשאל אותך אם אתה מסכים ליטול על עצמך את המשימה הזאת, ברצוני לאומר לך שאנחנו, ככל שהדבר יהיה אפשרי, נשגיח על אנייתך לאורך כל ההפלגה".

הוא סיים והביט בי במבט שואל. חייכתי והנהנתי לאות הסכמה. הוא קם ממקומו ולחצנו ידיים. 
 
נטלתי את המעטפה והחבאתי אותה היטב בכיסי הפנימי. כולם איחלו לי הפלגה טובה והסיעו אותי חזרה לנמל. בינתיים, באנייה, הסתיימה הטעינה, והפלגתי בתוך שעה. כאשר הייתי הרחק בלב ים, פתחתי את המעטפה. לא שהייתי סקרן במיוחד, כי במשך לפחות יומיים לא היה איש סביב האנייה, אשר לא ידע שהיעד שלנו הוא נמל מרסין באסיה הקטנה, שכל המטען שבאנייה מיועד לאותו הנמל, ועל כל צרור וחבילה הייתה הכתובת "מרסין – טורקיה"  רשומה באותיות אנגליות בגודל של לפחות שישה אינץ'.

לא היו שם שום הוראות לגבי מסלול ההפלגה הנוכחי אך הייתה שם עוד מעטפה חתומה עם כיתוב: "לפתוח אחרי ההפלגה ממרסין". כעבור יומיים הגענו לעיירה הקטנה והרדומה, אך בעלת הנמל הסואן, מרסין. הגעתי לכאן מספר פעמים בעבר והיו לי בעיירה זו ידידים ומכרים אחדים, אך בכל פעם שהיה לי ערב חופשי נהגתי לבלות אותו עם סגן הקונסול הבריטי, רווק אשר חי כאן עם אמו.
 
מאחר ולא היה בכך שום דבר מחשיד, הגעתי אל ביתו בשעות המוקדמות של הערב. רציתי לשמוע ממנו פרטים על מספר הנוסעים האמורים לבוא לאנייה ועל סידורים אחרים והוראות עבורי. הקונסול סיפר לי, שהצליחו להבריח את הקבוצה מאיסטנבול למרסין, אך הוא לגמרי אינו בטוח באם הגרמנים לא עלו על עקבותיהם. הקבוצה אמורה להגיע לכאן למחרת בערב, ואם לא יתגלו ולא יתעוררו מכשולים אחרים, יבואו לאנייה בסירות חתירה קטנות, ממקום שמחוץ לשטח הנמל. שוחחנו על התוכנית עד מאוחר בלילה ולאחר מכן חזרתי מיד לאנייה.

היום שלמחרת היה "עסקים כרגיל". את הפריקה סיימנו במשך הלילה ובבוקר התחלנו בטעינה. במשך כל היום לא עזבתי את האנייה וביליתי אותו בדרבון הפועלים ובנסיונות לשחדם כדי שיעבדו מהר יותר. על מנת ליצור רושם שאנו מתכוננים להישאר כאן יום נוסף, היה עלינו להשאיר כמות מסוימת של מטען כביכול ליום עבודה נוסף, אך ברור היה שכמות זו תישאר מאחורינו. אבל לא רציתי שתהיה זאת כמות גדולה, על מנת שלא לגרום להפסדים ניכרים לבעלי האנייה. הסוכן המקומי, אשר הבין שאני ממהר מאד, ניסה לשכנע אותי להמשיך ולטעון במשך הלילה והייתה זאת משימה לא קלה למצוא תירוץ משכנע, שלא לעשות זאת – מבלי להסגיר את הסיבה שבגללה לא הייתי מעוניין בנוכחותם של זרים באנייה במשך אותו הלילה.

בערב, אחרי שהטעינה הופסקה, השארתי את כל הצוות באנייה. אבל בהתאם לתכנית שעובדה בלילה הקודם  עם הקונסול, היה עלי להיראות, בולט ככל האפשר, בעיר, למעשה עד הרגע האחרון לפני ההפלגה.  צרפתי אלי את החובל הראשון, אדם צעיר ומלא שמחת חיים*, ויצאתי לחוף. נפגשנו לארוחת הערב עם הידיד מהקונסוליה הבריטית, במסעדה על שפת הים. הוא הופיע עם נערה שחרחורת יפה, ארמנית במוצאה, אשר שימשה ככתבנית במשרדו.

התיישבנו ליד שולחן במרכז המסעדה והזמנו משקאות. במהרה הפכנו למרכז התעניינות. שלשה גברים צעירים, עליזים וחסרי דאגה מפלרטטים בגלוי עם  בת הלוויה היפה שלנו. המסעדה הייתה כמעט מלאה. זאת הייתה המסעדה היחידה בעיר, אשר הגישה מאכלים אירופיים והמבקרים בה, לרוב, לא היו טורקים.  רוב האירופאים  היו פליטים. באותו קיץ של 1941, מרסין הייתה מלאה באותם ברי-מזל שהצליחו להימלט מאירופה הכבושה אל גבולותיה הבטוחים של ארץ נייטראלית, אך נתקעו בה, לרוב בלי כסף, וחיו במלונות קטנים וזולים, מקיימים את עצמם  ממכירת שאריות תכשיטיהם ודברי ערך אחרים. אבל אחדים מהם עדיין יכלו להרשות לעצמם לסעוד, מפעם לפעם, במסעדה  יקרה. אני הכרתי את רוב רובם מההפלגות הקודמות, אך מספרם הלך והתדלדל במהירות. הם היו עדיין במרסין, אך נאלצו להצטרף בהדרגה אל רוב הפליטים, אשר נהגו לאכול ארוחות קרות בחדרי מלונותיהם.

באותו ערב, אחדים מהאנשים הללו ניגשו אלינו למספר רגעים: אותו זוג יהודים מפולניה, אשר קרוביהם חיו בפלסטינה והיו ממכרי, לשאול האם ידוע לי אם משהו סודר בעניין אשרת ההגירה שלהם; האיש הבודד והגבוה מהונגריה, אשר בכל פעם שנפגשנו, ניסה, מכל האנשים, דווקא לי, למכור טבעת יהלום ענקית; והאיש הקטן והשמנמן, אשר מאז שהכרתי אותו ניסה להחליף שטר, דק, לבן וגדול כמו סדין, של 500 שטרלינג, לכל מטבע אחר. בכל פעם הציעו שער נמוך יותר, למרות שהוא כמו כל שאר האנשים סביבו ידעו שהשטר, שתמורתו מכר קרוב לודאי את כל רכושו בגרמניה, איננו אלא זיוף בלתי מוצלח. אותם אנשים, נצמדים אל שארית זוהר העבר שלהם, עדיין מעמידים פנים, מפעם לפעם סועדים במסעדה יקרה, היו קבוצת הפליטים האומללה ביותר מכל אלה שפגשתי באותם הימים.
 
זמן קצר לאחר שהתיישבנו לשולחן, נכנסו למסעדה שני גברים בגיל העמידה, ואישה בלונדינית גבוהה. משום מה הם נראו שונים משאר האנשים במקום. החליפו דברים קצרים עם המלצר הראשי, הביטו מספר פעמים לעברנו וכעבור מספר רגעים נערך שולחן קטן עבורם, קרוב מאד לשולחן שלנו. שכנינו דיברו גרמנית ולא נראו כלל כפליטים. נראה היה שהם מאזינים לשיחתנו, במיוחד כאשר מי ממכרי ניגש לומר שלום, ותמיד, כאשר הבטנו אנו בכוון שלהם, החזירו חיוך  נימוסי וידידותי. ידידי הבריטי, אשר יצר רושם שהוא מבוסם למדי, שרבט משהו על מפית הנייר וברגע שהשלושה לא הביטו בנו, דחף אותה  אלי. "הנה הם כאן. זהירות! עלינו לשחק את המשחק שלהם…" נכתב על הפתק שאותו דחפתי לעבר הקצין הראשון שלי. חייכנו והנהנו לאות הבנה. לאחר מכן הפכנו גם אנחנו לידידותיים מאד כלפי הגרמנים, ובכל פעם שהם חייכו אלינו החזרנו להם חיוך גדול יותר. בהמשך החלפנו מספר מלים ולאחר הארוחה, שלוותה במספר בקבוקי יין, האווירה הפכה חמה באמת, ושכנינו, אשר למעשה הזמינו את עצמם, הצטרפו אל שולחננו. הגברים הציגו את עצמם ברשמיות, אך הגברת ביקשה שנקרא לה בפשטות אילזה (Ilse). תוך כדי השיחה סיפרו לנו שהם גרמנים, אך אויביו המושבעים של המשטר הנוכחי, שהם שייכים לאותה קבוצה הקטנה של גרמנים הגיוניים והגונים, אשר אינם מאמינים בשיטותיו ובהבטחותיו של הקורפורל האוסטרי, תהיינה הצלחותיו הנוכחיות אשר תהיינה. הם נמנים על אוהדיה הגדולים של בריטניה, ותוהים האם נתן למצוא איזושהי דרך עבורם ועבור אחדים מידידיהם להיעלם מטורקיה ולנחות באיזו ארץ תחת שליטה של בנות הברית.
הם הדגישו שהם עשויים להיות מאד שימושיים עבור בנות הברית, אך כמובן, שבשלב זה אינם יכולים לגלות באיזו דרך. מאחר ובעל כורחם האזינו לחלק מהשיחה שלנו ,וגם לברכות הקולניות של כמה מהאנשים שניגשו אל שולחננו במשך הערב, הם מבינים שאני הוא רב החובל של אותה אונייה אשר הגיעה מפלסטינה ועוגנת במרסין, ואשר שמעו שהיא עומדת להפליג למזרח התיכון. האם קיימת אפשרות שאעזור להם להגשים את שאיפתם? הם יהיו אסירי תודה עד מאוד.

בעיקר דיברו הגברים, ו"אילזה" רק האזינה, חיוך מסתורי על שפתיה ועיניה חולמות. הבטחתי להם שאני לא מפליג כל כך בקרוב, האנייה תעגון במרסין במשך יום או יומיים נוספים ויהיה לנו די זמן לדבר על כל העניין. אבל הם לא מיהרו לאבד אותנו והזמינו אותנו למלון שלהם, לכוסית אחרונה. קיבלתי את ההזמנה ברצון, רק כדי להרחיק אותם משולחני על שפת הים, אשר ממנו ניתן היה לראות בבירור את אנייתי העוגנת. לא רציתי שיבחינו בתנועת סירות בקרבת האנייה. בנימוס רב עמדו על כך שהם ישלמו עבור המשקאות ששתינו מרגע שהם הצטרפו אל השולחן, ואמרו שהיה זה תענוג וכבוד גדול להם להיות אתנו. לאחר התנגדות קלה מצדנו הרשינו להם לשלם. לי אישית הדבר גרם סיפוק רב. מעולם לא חלמתי שיום אחד אוזמן למשקה על ידי אנשי השרות החשאי של היטלר. 
 
במלון, ידידינו החדשים גרו בשני חדרים גדולים סמוכים, שדלת משותפת קשרה ביניהם. מעולם לא נודע לי מה היו היחסים בין האישה ושני הגברים. הם אירחו אותנו באחד החדרים, הוציאו מהמגרות בקבוקי ויסקי ושנפס גרמני. כולנו בילינו מצוין, שרנו שירים אנגליים וגרמניים, ובעיקר ביוזמת הגרמנים הרמנו כוסיות לכבוד הניצחון המהיר של בנות-ברית.
 
לקראת חצות נהייתי חסר סבלנות ומודאג. רציתי מאד לדעת האם על האנייה הכל התנהל לפי התכנית. יתכן גם ששם נזקקו לעזרתנו אם דבר מה בלתי צפוי אכן התרחש. מאחר ועל פי וההוראות  שקיבלתי היה עלי להישאר על החוף ממש עד הרגע האחרון לפני הפלגה, לחשתי לקצין הראשון שלי שינסה להסתלק מהמקום ולהגיע לאנייה. 

 

הסתבר שהאיש הוא שחקן מצוין. מיד עורר שערוריית קינאה עם סגן הקונסול על רקע חסדיה של הכתבנית הקטנה. שני האחרים, אף הם שיחקו את תפקידם ללא דופי, הנערה נעלבה, והקצין הראשון שלי הציע באבירות ללוותה הביתה.  כאשר עמדו לעזוב, צעקתי אחריו שלא ישכח לחזור לאנייה בשמונה בבוקר לתחילת העבודה. הגרמנים צחקו בנימוס על כל האירוע והאנגלי שקע בכיסא בתערובת של חמה אילמת וטשטוש אלכוהולי. שני הגרמנים התיישבו עם בקבוק השנפס שלהם  ואילזה יצאה אל החדר השני.

 

כעבור מספר דקות נפתחה בשקט הדלת המקשרת בין שני החדרים, אשר רק אני ישבתי מולה, ואילזה  רמזה לי בחיוך משונה על פניה. קמתי ובצעדים לא יציבים הצטרפתי אליה בחדר הסמוך. היא החליפה למשהו שקוף אשר חשף את גופה המפואר. היא הושיבה אותי על הספה לידה, התכרבלה סמוך אלי, והחלה – אותה "ברונדהילדה"  דהויה, מאטה הארי סוג ב' – לצייץ כמו תינוק. היא לחשה באוזני כמה היא מעריצה אותי, הגיבור המפליג על שבעת הימים ללא מורא מול הסכנות, רב-החובל אשר עזר לרבים כל כך להימלט מפני האויב, ואל לי להכחיש זאת – למרות שהם הגיעו רק הבוקר, הספיקו לשמוע מהפליטים  ששוחחו אתם המון דברים נפלאים אודותי. לא רק כמה על כמה יהודים עלובים שהברחתי באנייה שלי, אלא גם כמה אנשים חשובים מאד. כן, אפילו עכשיו אנשים יודעים שאני מצפה למספר פקידים גבוהים מיוון, אשר בוודאי אעביר בבטחה אל בנות-הברית. בשומעי את זאת לבי כמעט נעצר, אך מאחר ובאותו הרגע היא התקרבה אלי כל כך שכמעט ונחנקתי מממדיה הענקיים אשר לחצו על חזי,  היא לחלוטין לא הבינה את המשמעות האמיתית של חוסר הנשימה שלי.

"ספר לי, אנא ספר לי, ליבלינג" – נשפה, תוך גלגול עיניה המאופרות, מצייצת מול פני, ולרגע הזכירה לי תרנגולת מפוטמת מדי, – "ספר לי הכול. האם זה נכון?  אנא הרשה לי להעריץ אותך כגיבור חלומותיי, האם זה נכון שגורל כל חברי הקבינט היווני יהיה נתון בידיך הנאמנות?" כאן אחזה בידי ולחצה אותם אל  ליבה המרופד  כהלכה, תוך נשימות כבדות וגלגול עיניים.

היה עלי לבצע אקרובטיקה מחשבתית מהירה, למרות שהיה זה מאמץ ניכר לחשוב בכלל, לאחר כמות האלכוהול שהיה עלי לבלוע באותו הערב למען הצלחת המשימה. לא נראה לי נכון להכחיש הכל מיד. אחרי הכל הם  בוודאי שמעו סיפורים עלי, קרוב לוודאי ממקורות מהימנים. לבטח היו להם אנשים משלהם מוסווים כפליטים יהודים, אשר עקבו אחרי אלו אשר נעלמו לאחר כל הפלגה של אנייתי. החלטתי שקצת התרברבות שתויה תהיה משכנעת יותר מאשר הכחשת הכל, אשר רק תעורר את חשדם  ותיעשה אותם ערניים יותר.

"ובכן, את יודעת, ברונהילדה הקטנה שלי, ישנם דברים…כן, כן, ישנם דברים…כמובן, על כל אחד לבצע את חובתו… אבל לפעמים קורים דברים נפלאים ואם הייתי מספר לך הכל היית מעריצה אותי עוד יותר… אבל את יודעת, גם אני מעריץ אותך. איך נוכל להעריץ זה את זו, בדרך שהיינו רוצים, עם  שלושת המטומטמים  בחדר הסמוך? אני אקח הביתה את השיכור האנגלי הזרוק הזה, וגם אני אלך ואנוח, כי אני עייף מאד, ואנו נפגש מחר לארוחת צהרים; אם את תוכלי להיפטר, לכמה שעות, משני המלווים שלך, נוכל לבלות אחר הצהרים נחמד, בהערצה הדדית, לבד רק לעצמנו".

היא הביטה בי בספקנות מסויימת, אך כנראה והרגישה שהתעקשות מצידה לא תביא לשום דבר. קמה, והבטיחה, תוך נשיקה מלכותית על מצחי, שהיא תצפה לי בצהריים, לבד, בבית המלון. היא גם הזכירה לי בצניעות ששמה אינו ברונהילדה.

כאשר נכנסנו לחדר השני, אחד הגברים הביט בה במבט חודר. היא הניעה את ראשה בעצב. אני גמגמתי כמה מלות תודה עבור האירוח שלהם, משכתי את ידידי על רגליו והתגלגלתי יחד אתו במדרגות. שומר הלילה בחדר הקבלה קילל אותנו בקול רם מיד כשנמצאנו מחוץ לדלת. ברחוב פצחנו שנינו בשירה רמה.נכנסנו לקונסוליה דרך החצר האחורית. הקונסול והקצין הראשון שלי המתינו לנו בחוסר סבלנות.

"מיד נעשה לך כוס קפה חזק" – אמר הקונסול – "אבל עליך למהר. הכל בסדר, כלם באנייה ויהיה עליך להפליג מהר ככל האפשר. סירת מנוע ממתינה לך מחוץ לנמל, אך מוטב שתלך ברגל עד אליה, קצת אויר צח יעשה לך טוב ואני איני רוצה שאיש יראה את המכונית שלי נכנסת לנמל, בוודאי לא הלילה".

תוך עשרים דקות היינו באנייה. מלבד מספר אנשי הצוות, נפש חיה  לא נראתה על הסיפון. אנשי דיווחו לי שכל המכובדים סגורים במחסני האנייה, יושבים על ארגזים וחבילות וממתינים חסרי סבלנות עד אשר יורשה להם לצאת לאוויר הצח. השעה הייתה כמעט אחת אחר חצות, רק שלוש שעות לפני הזריחה. היה עלינו למהר באמת.

מיד התחלנו להרים את העוגן, בשקט, עד כמה שהדבר ניתן. כאשר הועלה העוגן, התחלתי, בחושך מוחלט, לתמרן את האנייה אל מחוץ למעגן הצפוף. הדבר לא היה קשה מאחר והאנייה הקטנה, עם שתי מכונותיה, תמרנה כמו מכונית ואם מישהו צפה על האניות במעגן, לא היה יכול להבחין שאחת מהן זזה מהמקום. הסתובבתי אל כוון היציאה רק כאשר הייתי בטוח שלא נתן לראות אותנו יותר.

בים, פתחתי את המעטפה החתומה עם הוראות ההפלגה. המסלול שהיה עלי להפליג בו היה פשוט והגיוני.  "…הפלג לאורך החוף הטורקי במשך שעות היום, והיראה כאניית חופים טורקית. במשך הלילה זנק לקפריסין ובמשך שעות היום הפלג, קרוב ככל האפשר, לאורך החוף הקפריסאי, וזנק לחיפה, פלסטינה, במשך הלילה…" כל זה היה טוב מאד, רק  שמהירות האנייה הישנה שלי הייתה כל כך נמוכה, שה"זינוק" מקפריסין לחיפה  אמור היה לקחת כמעט 24 שעות.

התחלנו את ההפלגה לאורך החוף הטורקי והנוסעים המפורסמים שלנו הורשו סוף סוף לצאת ממחסני האנייה. יש להניח שלפני עליתם על האנייה היו אלה אנשים מכובדים מאד, אך אחרי שבילו מספר שעות  בחום, לכלוך וריחות שונים במחסנים האטומים של האנייה הפכו לקבוצה מעוררת רחמים, מלוכלכים, מזיעים ומאד צמאים. למרות כל זאת, הם הציגו את עצמם ברשמיות, כאשר פגשתי אותם בפעם הראשונה. באמת התרשמתי מאד מהתארים שלהם, – … האדון זה וזה, שר המסחר, – האדון זה וזה, שר הימייה… וכן הלאה. 

ביקשתי מהם להתארגן עד הבוקר על הסיפון, עד כמה שניתן בנוחיות, ולמחרת התכוונו להקים עבורם מין אוהל אשר ישמש גם כמקום מסתור למקרה שמטוס יחלוף מעלינו. לאחר שקיבלו מאתנו כמה דליי מים מתוקים כדי להתרחץ, הפכו לעליזים ואפילו מאושרים. עם אור הבוקר האוהל שלהם היה מוכן ותוך מספר שעות הוכיח את עצמו כיעיל מאד. מאוחר באותו הבוקר ירד עלינו מטוס איטלקי. הנפנו דגל טורקי ענק, אשר החזקנו במצב הכן למקרים כאלה והמטוס, אחרי שהקיף אותנו מספר פעמים, השתכנע שאנחנו אכן אניית סוחר נייטראלית  והסתלק מבלי להטריד אותנו יותר.

היוונים התנהגו למופת במשך התקרית הזאת. הם הסתתרו מתחת לאוהל, אמנם בפנים חיוורות אך איש מהם לא נכנס לבהלה והם נשארו מתחת לכיסוי הזה זמן ממושך אחרי שהמטוס הסתלק. בזמן  הפלגת הלילה לכוון קפריסין ובמשך ההפלגה לאורך החוף הקפריסאי, איש לא גילה אותנו. אבל עדיין באור היום התחלנו את קטע ההפלגה הארוך והמסוכן ביותר של המסע, ההפלגה לחיפה.

הדגל הטורקי לא היה מציל אותנו בקטע זה, מאחר ומדינות נייטראליות לא היו אמורות לסחור עם אף אחת מהמדינות הלוחמות והסתכנו בטיבוע אניותיהן במקרה של הפרת נוהל זה. נשארתי במשך כל הלילה על הגשר ובשעות המאוחרות של הבוקר, כאשר הר הכרמל הצטייר במעורפל על האופק, השארתי את קצין המשמרת לבדו וירדתי לתאי למנוחה קצרה. רק נרדמתי כאשר שמעתי את קולו, כמו בחלום בלהות, קורא לי ואומר משהו בדבר צוללת. קפצתי מהמיטה ורצתי לגשר. ליד הקצין עמדו אחדים מהיוונים כולם מצביעים בידיים רועדות לכוון כלי השייט, במרחק מה לפנינו. ניתן היה להבחין בבירור, גם ללא משקפת, שזאת צוללת על פני המים.

תגובתי הראשונה הייתה להסתובב ולנסות לברוח. אבל פעולה זאת הייתה חסרת תועלת. כל צוללת על פני המים הייתה מהירה פי שניים מאתנו והייתה משיגה אתנו תוך זמן קצר. לא היה גם טעם להרוויח זמן, כי לא היה לנו רדיו כדי לבקש עזרה. כל אשר יכולתי לעשות היה להמשיך להפליג באותו בכוון, ולעודד את הנוסעים שלי ולהתפלל. ואכן התפללתי  לנס, לכמעט בלתי אפשרי, כי צוללות לא היו הנשק המקובל של בנות הברית, ואלה היו הימים הראשונים של המלחמה בים התיכון, כאשר מוסוליני התרברב שיש לו צוללת בכל עשרים מיל מגיברלטאר עד קפריסין. ללא ספק גם היוונים שלי היו מודעים לכך. הם  התחננו, עם דמעות בעיניים, שאציל אותם, שאציל את משפחותיהם, שאעשה משהו. הם די הפריעו לי על הגשר, אך בשלב שכזה קשה היה כבר לגרש אותם משם.

תוך דיבור בלתי פוסק בניסיון להרגיע אותם במקצת, תכננתי לצוות את הסירה הרעועה הבודדת שלנו בשני המלחים הטובים ביותר ולהעמיס עליה את כל הנשים והילדים. על הגברים, אם ישרדו את טיבוע האנייה, יהיה להיאחז בקרשים וכל דבר שצף.

היינו פחות משני מיל מהצוללת כאשר היא הניפה את הדגל הלאומי שלה. לא האמנתי למראה עיני כאשר ראיתי זאת. היה זה הנס הלבן של הצי הבריטי. אך במשך מספר דקות לאחר מכן לא יכולתי לראות דבר. עיני התמלאו בדמעות הודיה.

פניתי אל היוונים. "אתם רואים, אמרתי לכם…" אבל הדמעות חנקו את גרוני.  

    
והייתה לנו הפתעה נוספת. כאשר כלי השייט שלנו התקרבו זה אל זה, מפקד הצוללת קרא לנו באמצעות הרמקול. "אני עוזב אתכם עכשיו, מכאן אתם  בטוחים. נחיתה מוצלחת". ברכנו את השומרים הבלתי נראים שלנו, אשר ליוו אותנו מבלי שידענו על כך, במשך יומיים. ברכנו  אותם בצעקות במשך זמן רב, עד אשר נעלמו מעינינו.

כעבור מספר שעות ירדו  כל שרי הקבינט היווני ומשפחותיהם בנמל בחיפה. קיבלה אותם משלחת של פקידי ממשל גבוהים. בעזבם את האנייה, הודו לי ארוכות עבור "הצלת חייהם". הם גם אמרו לי, שלאחר שחרור ארצם, ממשלתם לבטח תזכור את אשר עשיתי עבורם. מיותר לומר שמעולם לא שמעתי  מהם יותר.  

כעבור שלושה שבועות שוב הגעתי למרסין. הפעם לא הוטלה עלי שום משימה סודית והייתי חופשי ונינוח.  בערב שלאחר הגעתי יצאתי לחוף למסעדה שעל שפת הים. בעוברי דרך האולם הומה אנשים, מחפש שולחן פנוי, כמעט ונתקלתי בידידי הגרמנים מההפלגה הקודמת.
השלישייה הייתה שם שוב. הגברים סובבו את ראשיהם מיד, אך "ברונהילדה" הביטה בי למשך זמן מה, בעיניים יורות אש של אלת נקמה טבטונית.

 

——————————————————————————

*  פאול קריגל. נספה ב-21 לינואר 1942  באנייה "תקווה".  

אולי תרצו לקרוא גם את:

7 תגובות בנושא “המבצע הסודי במרסין או משימתה האחרונה של ברונהילדה”

  1. תודה רבה על הסיפור הנהדר!

    ותיקון קטן: במשפט "הם די הפריעו לי על הגשר, אך בשלב כזה שקשה היה כבר לגרש אותם משם" צ"ל "שכזה קשה" ולא כפי שכתוב.

  2. על התגובה וההפנייה.
    תיקנתי כדבריך – ערכתי את הטקסט קלות, אבל יתכן שהחמצתי עוד שיבושים.

  3. אבנר שלום היכן אני מוצא עו אינפורמציה על אליעזר אקסל רב החובל…זכרונות ספר או אחר ?? אודה לך על הכוונתך רוני

  4. אבנר שלום,

    לא הצלחתי (בחיפושי גוגל אחדים) למצוא אזכור כלשהו לסיפור הזה ברשת באנגלית, מלבד ספר אחד על שואת יהודי יוון. לפי ויקיפדיה באנגלית ממשלת יוון ומלכה הובאו מכרתים למצרים ע"י הצי הבריטי, ואין זכר לשהותם בטורקיה או ל"ענתר".

    האם ידוע לך על איזה אישוש חיצוני לסיפורי אליעזר אקסל?

  5. שלום דודי,
    לא עלה על דעתי לחפש אישוש חיצוני לסיפור; אפשר לנסות לפנות למי שהביא אותו מתוך זכרונות בכתב של אקסל, רב-חובל הלל ירקוני; אם מתעקשים אפשר גם לנסות לפנות ולבדוק בארכיונים בריטיים, החל מה-PRO והלאה, לארכיון הצי וכ'. אלה נעשים יותר ויותר זמינים ואני מניח שאפשר להפנות להם שאלה במייל.
    וכמובן שאת ויקיפדיה באנגלית אפשר, ואולי צריך, לתקן…

השאר תגובה