הדברים מאת ז'ורז' פרק

מצרפתית: דן דאור. הוצאת בבל, 124 עמ'.

הוקסמתי מז'ורז' פרק עוד טרם קראתי מילה אחת שלו: זה התחיל מהתמונה המפורסמת עם החתול השחור, עם רעמת התלתלים והזקן, ועם המבט המשועשע; והמשיך בתאור, שנשמע בדוי מתחילתו ועד סופו, על אודות הספרים שכתב, ובהם "ההעלמות", ספר בן 300 עמודים שבו נעדרת לחלוטין האות E , הנפוצה ביותר בצרפתית. ואולי יותר מכל עשה זאת הציטוט הבא: "שאיפתי כסופר היא לתור ברחבי הספרות בת-זמני מבלי לחזור ולו פעם אחת על עקבותי, ולכתוב את כל מה שיכול אדם בן ימינו לכתוב….רומנים ושירה, מחזות…רומאנים בלשיים, ספרי הרפתקאות, מדע בדיוני, רומנים בהמשכים, ספרי ילדים…" (המובאה היא מתוך המאמר "התוודעות" מאת דפנה שניצר, ב"סימן קריאה" 22; היא מופיעה גם בסיום התרגום הנוכחי של "הדברים", באחרית דבר מאת פרק). התמוגגתי ממש, מתוך הזהות והשתאות – הרי לכם שאיפה נאצלת באמת לסופר בן זמננו! הצהרה מפתיעה ומקורית ומשובבת נפש, נקיה מיומרנות איסטניסית וחדורה חדוות-הכתיבה והקריאה במובנה הבסיסי, הילדותי והזך. אחר כך קראתי את "W, או זכרון הילדות", וההקסמות נותרה בעינה, ונוספה לה כל קשת התחושות שמעורר הספר הזה, בהם האימה והאכזריות הבלתי נתפסים, והעצב והכאב העצומים שבו.

כעת תורגם לעברית "הדברים", הקודם, כרונולוגית, לכל האמור לעיל; הוא אינו מהווה בהכרח איזו הדגמה לפרקטיקה של ההצהרה האידיאולוגית שכל כך מצאה חן בעיני; אבל יש בו משהו מכל אלה, בהיותו, בברור, קטע אחד בפסיפס – מבריק, מלוטש ובעל סגנון מובהק ככל שיהיה.

נדמה לי שהשתמשו במונח "משל סוציולוגי" לתאור הספר הזה, ששני גיבוריו, ז'רום וסילבי, חסרי שם המשפחה, הם אכן במידה רבה מין שקלול סטטיסטי, סך-כל התשובות על שאלון במחקר חברתי-שימושי, יותר מאשר דמויות בשר ודם; אולי גלגול חדיש של "כלאדם" הימי-ביניימי, דמות מטאפורית המסמלת את מכלול תכונותיהם, ובעיקר חולשותיהם, של בני האדם. ויחד עם זאת הסיפור עמוס פרטי-פרטים, טובל בשפע של נתונים קונקרטיים, שמות מקומות, מאכלים עיתונים, ובעיקר חפצים – הדברים, דברים רבים כל כך היוצרים את העולם של גיבוריו.

"הדברים" הוא אם כן מופת וירטואוזי של אחדות ניגודים: כל דבר בספר הזה הוא בו בזמן יחודי, חד פעמי, קונקרטי, וגם כללי, מייצג, השתקפות של דפוס חברתי נפוץ. שני גיבוריו הצעירים של פרק הם בעלי זהות מוגדרת היטב, מורכבת מאינספור רכיבים של רקע, זכרונות ילדות, דעות, ויותר מכל תשוקות ושאיפות – ועם זאת ברור לגמרי לקורא שהם דומים דמיון נואש לעוד מיליונים שהיו לפניהם ואחריהם, אותם המונים המהווים את תשתיתה של חברת הצריכה המערבית.

ז'רום וסילבי צועדים במסלול כבוש היטב של חיים עירוניים בורגניים: לימודים, ואחר כך חיפוש עבודה; ואחר כך, מדרך הטבע, נישואין, התבססות, רווחה. אורח חיים ידוע מראש; אפילו החריגות מהמסלול שהותווה להם הן רק חריגות-לכאורה: כאילו מישהו, שם למעלה, כבר לקח את החריגות האלה בחשבון, וערך את הקיזוזים והשקלולים הדרושים, כך שהתמונה המאוזנת הכוללת תוותר בעינה.

פרק מדגים בעצם הכתיבה שלו כי כמו מוצר צריכה צריכה נחשק, העובדה שמוצאו של דבר מה הוא מפס-יצור, ושיש עוד אלפים או מיליונים כמותו, אינה מורידה דבר מיחודו עבור מי שאחוז בתאווה אליו. "הדברים" עמוס גם אפוריזמים והגיגים, אמירות שאפשר לכנותן בלי היסוס דברי-חכמה, והם נכתבים באותה סמכותיות חסרת מאמץ המאפשרת לקרוא אותם מבלי שתתעורר כל התנגדות.

בתרגומו האנגלי הוסיפו לספר הזה את כותרת המשנה "סיפור של שנות השישים". זה אינו מפתיע, וקל להבין מדוע זכה "הדברים", כשיצא לאור, להצלחה לא מעט בזכות ה"רלוונטיות" שלו, האבחנות החדות על מה שהיה אז תרבות ההווה, תרבות הצעירים וכ'. מה שאולי כן מפתיע הוא שכל אותן אבחנות "רלוונטיות", "עכשוויות" וכן הלאה לא רק שלא התיישנו, כי אם אולי זכו עם השנים לאישוש יתר: מרקס אולי כבר לא באופנה, ומי יסיים ביום ספר עם ציטוט ממנו;

השאר תגובה