פורסם ב"הארץ" תרבות וספרות, אוגוסט 2002
אני אוהב ספרות צ'כית אף שאיני אוהב קביעות גורפות מדי, דוגמת "אני אוהב ספרות צ'כית" (את מי בדיוק? הסופרים הרי רבים ונבדלים זה מזה). על גל קטן של תרגומים שהצטרפו לאחרונה למדף הצ'כי בעברית.
על: אוץ, מאת ברוס צ'טווין, תירגם מאנגלית דורי פרנס, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד; הטרילוגיה הצ'כית, מאת קארל צ'אפק, תירגם מצ'כית אפרים פרויד, הוצאת ירון גולן; מפקד העיר בוגולמה, מאת יארוסלאב האשק, תירגמה מצ'כית רות בונדי, הוצאת גוונים.
מעולם לא ביקרתי בפראג. זהו וידוי תמוה בעידן חבילות הנופש הזולות, אני יודע, אבל החשק לבקר בעיר המוזהבת צץ ועלה מדי פעם בפעם ודעך אחר כך, ומעולם לא נהפך לדחף חזק באמת. בינתיים התפתח גם איזה חשש, שאמצא שם רק דיסנילנד
לתיירים, ודוכנים עם חולצות-טי של המונומנטים התיירותיים הגדולים של העיר, הגולם, שווייק וקפקא ("איך ידעת שהייתי בפראג?" תמה מישהו במשרד, לבוש חולצה שחורה שעליה הדיוקן העגום הנודע של קפקא, ועונה בעצמו "אה, כן, החולצה עם פרנק זאפא". נסתרות הן הדרכים שבהן הופכים ענקי הרוח לבני אלמוות).
ובכלל, מה לי ולפראג? אני לא מבין מלה וחצי מלה בצ'כית, ואין לי שורשים משפחתיים שם. כל מה שיש לי הוא חיבה לספרות קצת נידחת, מתורגמת לעברית, של עולם מרכז אירופי רחוק או של סופרים דיסידנטים, שכתבו בהומור של ייאוש שקט על השנים הנפלאות בזבל", שנות השלטון הקומוניסטי. אני אוהב ספרות צ'כית אף שאיני אוהב קביעות גורפות מדי, דוגמת "אני אוהב ספרות צ'כית" (את מי בדיוק? הסופרים הרי רבים ונבדלים מאוד זה מזה). האשק וקפקא, שמילן קונדרה תיאר פעם כתרומתה המרכזית של פראג לספרות העולם, פונים אל מחוזות שונים לחלוטין של הנפש, למרות שנמצא כבר מי שכתב על המשותף ביניהם – העיסוק ביחיד מול מכונת השלטון העריצה, אם לומר זאת בתכלית הקיצור. ושמא קפקא כלל אינו שייך לתרבות של פראג, כפי שטען מישהו במכתב נושן למערכת "ניו יורק ריוויו אוף בוקס", בתגובה לדבריו של מילן קונדרה? כך או אחרת, שניהם ישבו בפראג. ובתהילת שניהם, אגב, מעורב מקס ברוד, והרי לכם גם קשר תל-אביבי. ברוד היה זה שטען –
לתדהמתם הרבה של אנשי הרוח בפראג – ש"שווייק" הוא יצירה דגולה, במסורת הקומית של סרוונטס, רבלה, סוויפט וסטרן.
במקום לקום ולנסוע שמרתי פינה של ערגה חמימה לפראג של הספרים, שקיומה הגשמי הפך בהדרגה להיות חשוב פחות. וכמובן לצ'כיות בכלל, למרות שלא הכרתי מקרוב נציגים מאפיינים שלה. יש כת לא גדולה של חובבי צ'כיה וספרותה, שמתעסקת בקטנות, בדומה לאספני הפורצלן ב"אוץ" של ברוס צ'טווין, שהוא מן הסתם עוד חבר נלהב בה; אנשיה פיתחו דימוי יפה, שאין לי מושג מה מידת המציאותיות שלו, על העם הצ'כי ובירתו המופלאה. כבר שמעתי אנשים בקיאים ממני מביעים חשד באשר למידת האמת שבדימוי הזה. אבל נעים להאמין בו: ידיד של המספר ב"אוץ" גורס כי גיבוריו האמיתיים של "המצב הבלתי אפשרי הזה" – כוונתו, שוב, לעידן המלחמה הקרה – היו אלה "שלא הרימו שום קול מחאה נגד המפלגה או המדינה – אך נראה כי הם נושאים את סך כל התרבות המערבית בתוך ראשיהם… בשתיקתם", מוסיף אותו ידיד, "הם מטיחים את העלבון הסופי במדינה, בכך שהם מעמידים פנים כי היא אינה קיימת". הנובלה החביבה של צ'טווין מספרת על קספר יואכים אוץ, צ'כי מוזר ואספן כפייתי, שהעליב את מדינתו במשך שנים ארוכות, וגם הערים עליה ושיטה במנגנוניה, והכל למען אוסף פסלוני פורצלן מצועצעים.
ספרו של צ'טווין האנגלי הוא מין נספח חיצוני לגל קטן של תרגומים שהצטרפו לאחרונה למדף הצ'כי בעברית; תרגומים של הראבל, וויווג, ומי שאחראי לחיבה התמוהה שלי לכל מה שהוא צ'כי, קארל צ'אפק. הטרילוגיה הצ'כית שלו, שתורגמה בידי אפרים פרויד, כוללת את "כוכב נופל", "חיים רגילים" ואת "הורדובל", שתרגום ישן שלו עוד מונח על המדף שלי: רומאן שיש לו רק מעט עם פראג המעטירה, ועוד פחות עם הדברים שהותירו את צ'אפק חרות בזיכרון הקולקטיווי, כלומר המלה "רובוט" שנכנסה למילון אוקספורד ודיסטופיות קרנבליות כמו "המלחמה בסלמנדרות" או "בית חרושת למוחלט". הטרילוגיה היא פילוסופית, כבדת ראש ונחשבת לפסגת יצירתו של צ'אפק, והתרגום, אף שאינו חף מפגמים – בעיקר כשמדובר בלשון מדוברת – שוטף וניכר בו שהוא מלאכה שנעשתה מאהבה. היא ראויה כמובן ליותר מאשר האזכור האגבי שכאן.
אבל הממתק האמיתי הוא בלי ספק "מפקד העיר בוגולמה" של יארוסלב האשק, שיצא זה עתה בתרגום רות בונדי. חובבי שוויק הם כת כשלעצמה, כפי שנוכחתי בשנה שעברה במפגש שבו שוחחה בונדי על שווייק: חיים בינינו לא מעט שווייקולוגים. הפופולריות שלו בארץ פרחה פעם כמעט כמו במולדתו, בין השאר בזכות העיבוד לבמה והשחקן מאיר מרגלית שגילם את החייל הטוב; שווייק נודע מאוד גם בגרמניה, ברוסיה, בפולין ובעוד ארצות אירופיות, אבל הרבה פחות מכך בעולם הדובר אנגלית. אמריקאי אחד ממוצא צ'כי, זני סלדון שמו, תירגם מחדש את שווייק ומנסה להוביל מסע לכיבוש הלבבות, בעיקר בארצות הברית. תארו לכם, הוא פונה אל דוברי האנגלית באתר האינטרנט שלו, שמרק טוויין היה נותר עלום לחלוטין לעמי אירופה בגלל תרגום קלוקל (התרגום הנפוץ לאנגלית, הוא טוען, נעשה על ידי דיפלומט בריטי בעל ידע חלקי בצ'כית, שצינזר גסויות וסירס לחלוטין את הספר) או מערך נסיבות אקראי. הרי הדבר לא יעלה על הדעת.
קוראי העברית אינם סובלים מקיפוח כזה. החטיבה האחרונה של "מפקד העיר בוגולמה" כוללת סיפורים מוקדמים, מעין טיוטות של שווייק, וכל אוהד ומתעניין מתענג על מציאות שכאלה, שיש בהן משום הצצה אל סדנת האמן. רוב תכונותיו הנלבבות של שווייק כבר מופיעות בסיפורים, אבל טרם עודנו ושוכללו; הם נקראים כמעין הומורסקות עם פואנטה חדה, ונטיית מה להפלגת יתר, שכן שווייק עובר בהן הרפתקות מסמרות שיער: מבצע בעורף האויב האיטלקי, טיסות אימונים שאחת מהן מסתיימת מוקדם מדי ("מודיע בהכנעה, שאנחנו נופלים לדנובה") והאחרת, עם מאיור רומני מבוהל, שווייק חוצה
את האלפים והים התיכון ונוחת ליד טריפולי; אחר כך הוא מפוצץ מערך של מחסני תחמושת קיסריים, אבל כמו גיבור של סרטים מצוירים יוצא בשלום ומודיע (בהכנעה) לצוות החילוץ שמוצא אותו בין ההריסות שאין שום דבר חדש והכל בסדר. הפטריוטיזם התם והמטומטם של שווייק שובר שיאים, כשהוא מסרב בתוקף להשתחרר מהצבא ועומד על זכותו למות למען הקיסר.
חטיבה נוספת בספר היא "סיפורים מן השרוול", והקטעים בה לא התיישנו היטב; אלה הן הומורסקות – מדוע יש טעם עבש למלה הזאת? – משעשעות יותר או פחות, שוודאי לא היו זוכות לחיי נצח אלמלא מחברן; כך גם נאומי הבחירות של "מפלגת הקידמה המתונה בגבולות החוק" שהקים האשק עם חבריו לשתייה. לעומת זאת, החטיבה הראשונה בספר, "מתולדות העיר בוגולמה", היא פנינה אמיתית שפלא הוא שתורגמה רק כעת. אלה הם ספק סיפורים, ספק זכרונות, מתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה ב1918-. האשק, הוא החבר גאשק, ממונה למפקד עיר נידחת ברוסיה. הוא מתאר ביובש מרוחק מעט את הכאוס הברוטלי ואת דרכי התמודדותו, השווייקיות בעליל, עם המצב: האשק מתמרן כמיטב יכולתו, ובשילוב של חנופה, ערמומיות ואיומים מוסווים בז'רגון מהפכני משתדל למנוע מהקצבים המטורפים שמסביבו להשתולל. יחסי אהבה-שנאה מיוחדים במינם הוא מפתח עם מפקד "הגדוד המהפכני הטברי", ירוחימוב, שאחרי כיבוש העיר על ידי האשק ללא ירייה אחת מנסה לכבוש אותה בשנית בדם ואש, מדיח את האשק מתפקיד מפקד העיר ומודח בעצמו, מפרסם צו המורה לכל תושבי העיר ללמוד קרוא וכתוב בתוך שלושה ימים, כדי שיוכלו לקרוא את הצווים שהוא מפרסם, ולבסוף מלשין על
האשק שהוא בוגד, כדי שטריבונל מהפכני יוציא אותו להורג. אבל גם מצרה זו נחלץ האשק, הופך את הקערה על פיה, ויריבו-ידידו, שישן, שיכור, במשך הדיון, יוצר פטור בעונש של נזיפה, לאחר שהקנאי בחברי הטריבונל נמלך בדעתו ומוותר על רצונו העז להוציא מישהו להורג בירייה.
מה שיש בסיפורים הללו, שפורסמו זמן קצר מאוד לאחר המהפכה הרוסית, על ידי מי שלחם לצד המהפכנים, הוא קודם כל ראייה ריאליסטית, מפוכחת וחדה של המציאות ושל האנשים שמאחורי האידיאולוגיה. האשק רואה ומתאר אנשים בלי כחל ושרק אידיאולוגי. הטובים ובעיקר הרעים נמצאים בכל צד, והרוב המכריע אינו שייך לשום מחנה פרט לזה של הבורים הנגררים, שמבינים באידיאולוגיה של המהפכה בערך כמו שהם מבינים באלגברה. יותר משמונים שנה לאחר שפורסמו, ההומור המריר של סיפורי בוגולמה עודו חד, ארסי ורענן לחלוטין, ומציב אותם במקום של כבוד לצד יצירת המופת הקומית של
האשק, "החייל האמיץ שווייק".
אני אוהב את שווייק, אבל שונא את השווייקים – כך אמר, בערך, הסופר הצ'כי פאוול קוהוט, שחשב כמו רבים שהגישה השווייקית של מרד כנועועקיף היתה בעוכריהם של הצ'כים במשך שנים רבות. אומרים שהצ'כים מתווכחים לעתים אם שווייק עוצב על פי תכונותיו האופייניות של העם הצ'כי, או שמא העם הצ'כי עיצב עצמו על פי שווייק. לי עצמי קשה שלא להתפעל ממונח כמו "מהפכת הקטיפה" ומעם הממנה סופר לנשיא, אף שאם יש איזה לקח טוב אחד ללמוד מהאשק, הרי הוא שלא ללכת שולל אחרי דימויים וסיסמאות. אולי הגיע הזמן לנסוע לפראג ולהיווכח בעצמי.