מיכאל וויווג – רושמי אהבת אב

מצ'כית: רות בונדי הוצאת גוונים, 142 עמ'.

שמו המוזר – אולי אפילו מסורבל משהו – של הרומן השלישי של ויווג המופיע בעברית, אינו מעיד על תפנית כלשהו בסגנונו של כוכב-הספרות הצ'כי הצעיר. זהו סיפורם של איש צבא, בנו ובתו, והוא מסופר לסרוגין מנקודת המבט של כל אחד מהם, ללא סדר זמנים כרונולוגי. לא בדיוק תבנית קלאסית של רומן, אבל גם לא חידוש סגנוני מהפכני: ויווג עצמו מתייחס כנראה בחיוך סלחני לעובדה הבלתי נמנעת שמישהו, בזמן כלשהו, ינתח ויתייג את יצירתו. נראה שהוא משתדל – ובמידה ידועה, מצליח – להשאיר מאחור, כמו נשל מיותר, את השאלות המטא-ספרותיות, או הארס-פואטיות, כדי להתרכז בסיפור.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ברגע מסוים מגיע אל דירתו של האח הצעיר מבקר ספרות יהיר ועויין. הלה טוען באזני האח שהוא כותב בסגנון ריאליזם קפיטליסטי, מפחית מערכן של המילים, "ושאת תביעותיי לספרות, מה שאמורים להיות הרהורי מחבר פוסט-מודרניים, אני מנסח לפי מילון ז'דנוביסטי". בתגובה, רוצח האח את המבקר במכות את בראשו, וקובר אותו בערימת הפחם שבמרתף. הסטייה הפתאומית ממה שהיה עד אותו רגע סיפור משפחתי קצת אקצנטרי אבל חביב אינה מהפך אמיתי באופיו של הספר. ה"רצח" אינו אלא רצח מטאפורי, או כך אפשר לשער: בתוך זמן קצר נעלם הריח הרע העולה מן המרתף, ואיש אינו מחפש את מבקר הספרות שהעז למתוח ביקורת על הסופר העולה – שכבר הספיק להופיע אפילו בשעשועון טלוויזיה! מדובר בתוכנית בהנחיית אחותו הגדולה, שעניינה סוטים למיניהם. נטייתו הכפייתית של האח לכתיבה – הוא "רושם" מאז ילדותו את חיי היומיום במשפחתו, ומתמקם מתחת לשולחן לשם כך – מזכה אותו בתואר "סוטה", לצד אורחים בעלי טעם מיני אזוטרי.

אפיזודת הרצח החולפת הזאת – מין בדיחה מקברית – היא רק הערת שוליים. כך גם ביקורם של אנשי המכון לספרות צ'כית, ששכנעו מלכתחילה את האח הצעיר להוציא את רשימותיו לאור, לטובת הספרות הצ'כית. "מצבה של הספרות הצ'כית גרוע עד כדי כך?" הוא שואל, ואנשי המכון מגלים לו את התפוצה הממוצעת של פרוזה צ'כית באותה עת. "הבנתי, שזה באמת חרבון", הוא מסכם. אין לי מושג מה מצבה האמיתי של הספרות הצ'כית, אבל אין ספק שהיא מתקבלת באהדה מסוימת במקומותינו (לפחות אצל מבקרי ספרות.) ויווג, על כל השעשועים הסגנוניים והקריצות הספרותיות, הוא ממשיך נאמן למדי של סופרים צ'כיים ותיקים ומוכרים, שיצרו קו-אופי משותף המעניק מעין חותם מאפיין לספרות הצ'כית, עם כל ההבדלים העמוקים שבין קונדרה להראבל, למשל. זה לא מפליא, אגב, כי ויווג גדל בבית ספרותי והכיר כבר בילדותו כמה מסופרי העידן הקומוניסטי, דוגמת פאוול קוהוט – אותו עידן שהפיק הרבה פנינים ספרותיות, שלרוב פורסמו רק במחתרת. ספרו הראשון, "השנים הנפלאות בזבל", עוסק בתקופה ההיא, ושמו מבטא אותה היטב. הרומן הנוכחי של ויווג מאזכר גם הוא את העידן הקומוניסטי, ומספק כמה תובנות מעניינות על הלך הרוח ואורח החשיבה של האנשים שצמחו בו. אבל כל זה בעצם אינו אלא רקע למוקד האמיתי של הספר: יחסי אב ובתו.

"אהבת האב" הנרשמת ומתועדת בספר היא אהבת האב קארל לבתו רנטה, ובניגוד לתוכנית הטלוויזיה של הבת, העוסקת בסטיות-מין מוזרות, אין בה שום דבר פרברטי: זוהי אהבת-אב במובנה הטהור ביותר, המסורתי ביותר – אהבה שאותה משווה אחת הדמויות, בהסתמך על מחקרים מדעיים, לאהבת אם. " 'הוכח שגם אבות מסוגלים להתנהגות אימהית אופיינית' אומר מ' בדכדוך. 'אף על פי כן מוסרים את הילד בגירושים לטיפול של האם בתשעים וחמישה אחוז של המקרים.'" יש כאן גם גירושין, אם כן, המסבכים את המצב עד מאד, אבל לא במידה קיצונית כמו גיל ההתבגרות, המעמיד את האב האוהב והמודאג בסדרת מבחנים סיזיפיים, כמעט בלתי אפשריים. הדאגה לילדונת ההופכת לנערה ולאשה, בדור שהוא מדרך הטבע מתירני ומופקר יותר מהדור שקדם לו, גורם לאב יסורי נפש עצומים. אבל הוא כמובן גם מקור להרבה אפיזודות קומיות. כאשר בסופו של דבר מוצאת רנטה, הבת, את מי שמצטייר כאהוב לבה האמיתי, איש מקסים, שנון ומשכיל, מתברר שהוא גם גרוש, אב לילדה בת שלוש עשרה. הסימטרייה האקראית הזאת מביאה לכך שאביה של רנטה ובן זוגה המיועד הופכים לידידים בלב ונפש: וכי יש מי שיכול להבין ללבו של אב גרוש לילדונת מתבגרת, יותר ממי שחווה על בשרו את אותה חוויה עצמה? האב הופך למעין מדריך רוחני של האב הצעיר יותר, מבין ללבו, מזדהה עם מצוקתו ומעניק לו עצות חינם. "כלל מספר אחת: לפני שאתה מצלצל, בדוק את תכניות כל הערוצים", הוא אומר בצחוק סלחני, לאחר שבן דמותו הצעיר שוטח לפניו את מצוקתו: הוא ממתין ימים שלמים לשיחת הטלפון המובטחת מבתו, ולבסוף אינו עומד בכך עוד, ומתקשר אל הילדה המעונה, מוכת טראומת הגירושין, רק כדי שתאמר לו להתקשר אחר כך – "בדיוק יש בוורלי-הילס בכבלים".

ובכל זאת, יש משהו טראגי בשנתיים בהן ניתקה רנטה כל קשר עם אביה בלחץ האהוב שלה, צלם אוונגרדיסטי צעיר המוקיע כל קשר עם מי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית. רק כעבור שנתיים היא מאבחנת מיהו החבר שלה: "אקדוחן רוחני, המשליט את החוק המוחלט…הומניסט אכול שנאה. האדיוט הכי משכיל שאי פעם הכרתי." מכאן מתברר, כרגיל, שאי אפשר באמת להפריד את האישי מן הכללי, את הפוליטי מן האינטימי, בעיקר במדינות שחוו שלטון טוטליטרי – אבל לא רק בהן. מכיוון שאין כאן מחוייבות לתבנית ספרותית מסורתית, אי אפשר להתלונן על עלילה המותירה עניינים לא פתורים, או על כך שדמותה של האם, למשל – אצלה גדלה רנטה – נותרת עלומה לחלוטין. ויווג מצייר פסיפס לא מושלם, בכוונת מכוון. הוא סופר עכשווי לחלוטין, ערני ומודע לעצמו מאד. הוא מודע מן הסתם במיוחד למסורת הסטירית של הספרות הצ'כית, אבל הסאטירה של ויווג אינה נשכנית מאד. בעיקרו של דבר יש בה הומור סלחני וראיית עולם מתונה ומפוייסת. הנבל היחיד ברומן הזה הוא המהפכן האנטי-קומוניסטי – יש לשער שאם היו הדברים תלויים בו, היו רבים נתלים בכיכר העיר או מוגלים לגולאגים; אבל הצ'כים מעדיפים לרפד את מהפכותיהם בקטיפה, וכך גם ויווג: יש בכתיבתו, לצד ההומור, מין פכחון שעשוי להביא ליאוש קודר – או להשלמה עם המציאות; כפי שמבהירים הבהר היטה משפטי הסיום של רנטה, הוא מעדיף, גם אם מתוך אנחה מלנכולית, את ההשלמה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה