חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב אחרון

הערכה  ביקורתית של הפואמה מאת המשורר הטראגי בוהו
הקרויה "אי הצדק של הקיסר"
נמסר לאקדמיה הקיסרית של המפקחים, האוניברסיטה בארמון החדש.

עמיתים יקרים, זאת היא בדיוק הפואמה שביקשנו. הסבלנות שגילינו כאשר המתנו עד הרגע האחרון ממש, השתלמה. היצירה קצרה משציפינו, אבל זה רק מקל על הפצתה. יש בה חוּמרה שאינה שכיחה בשירה ממשלתית, אבל החומרה הזאת עונה על צרכי האומה הרבה יותר מאשר היצירה לה קווינו. שינוי זעיר אחד, והפואמה תהיה מוכנה לשימוש מיידי. אני יודע שכמה מעמיתי יעלו הסתייגויות, אבל אענה עליהן במהלך ההערכה הזאת.

רוח אצילית של חמלה נושבת בפואמה, כמו משב חמים. אין לעג לאנשים שנהרסו, הם אינם מושמצים, אנו מזדהים אתם, והשורה השלישית:
"ארץ בוכה על העיר-הראשה, שחרבות הכריתוה, פרסות סדקוה," מזמינה את הקיסרות כולה להתאבל. אבל האם רוח החמלה הזאת מלבה את להבות המחאה הפוליטית? לא. היא מובילה בתקיפות את מחשבתו של הקורא אל האין, אל המוות. הדבר מובהר היטב בטיפול השירי במרד:

"'רעבו,' אמר האבק הנוסע, 'התחננו. מרדו. רעבו. התחננו. מרדו.'
איננו עושים כאלה דברים. שוחרי שלום אנו.
יש לנו מזון לעוד ששה ימים, הבה נמתין.'"

הפואמה מניחה שאוכלוסייה מודרנית תראה את האפשרות שתוחרב על-ידי השלטון שלה עצמה מדאיגה פחות מאשר הפעולה נגדו. האמת שבכך מודגמת בדו"ח המשטרתי מהיום מן הבירה הישנה. הוא מתאר קהל אנשים הרוטנים בקרנות הרחוב, חסרי בטחון באשר לפעולה שיש לנקוט. נותר להם מעט מזון. הם חוששים מפני הרע מכל, אך מקווים שאם ישארו צייתנים, הקיסר לא יהרוס אותם מייד. מצב-הדברים הזה תואר אמש על ידי בוהו, בהאמינו שהדבר כבר התרחש לפני שבועיים! תפיסת-המציאות האינטואיטיבית של המשורר מעולם לא הודגמה באופן מעולה יותר.

בנקודה זאת ודאי יזכיר לי המפקח על שלום הציבור שמטרת הפואמה אינה לתאר מציאות אלא לעודד את ידידינו, להפחיד את אויבינו, ולשכך את דאגתם של שאר האנשים בעניין הרס הבירה הישנה. המפקח על הפילוסופיה של המוסר יזכיר לי גם את החלטתנו לפיה אנשים יקבלו ביתר קלות את הרס הבירה אם נאשים אותה במרד. זה היה בלי ספק הרעיון העיקרי מאחורי הפקודה לכתוב, אבל ברצוני להזכיר לאקדמיה מה נאלצנו לעשות למשורר שציית לפקודה. תוהו ידע בדיוק מה רצינו, ונתן לנו את רצוננו. הפואמה שלו מתארת את הקיסר כחכם, שנון, נערץ, סבלני, אוהב וכל-יכול. הוא מתאר את אזרחי הבירה הישנה כטפשים, ילדותיים, חמדנים, אבסורדיים, ומונעים בהשראת טירוף קולקטיבי עצום אשר סיכן את הקיסרות. בצייתנות כתב מלודרמה עממית שלא היה בה כדי לשכנע אף אדם נבון, ויכולה הייתה רק להתסיס את הטפשים, המוקסמים על ידי טירוף פלילי הפונה נגד הסדר הקיים.

הבעיה הנה כזאת: אם נתאר את האנשים שאנו הורגים כמורדים מסוכנים, יהיה בהם זוהר; אם נתאר אותם כחלשים וטפשים, אנו נוצג כעושי-עוול. תוהו לא היה מסוגל לפתור את הבעיה. בוהו עשה זאת בפשטות מדהימה.

הוא מציג את החורבן כעובדה פשוטה, מהממת, בלתי נמנעת. הילד, האם והאנשים הפשוטים בפואמה קיימים באורח סביל, אינם עושים דבר מלבד לבכות, לרכל, ולהמתין. הגופים הפעילים, פרסה, חרב, ו(בעקיפין) עורב, שייכים לקיסר, המוזכר בסוף הבית האמצעי:
"הקיסר יארח אותנו, מתחת לאדמה."
ובסוף הבית האחרון:
"האמהות הפקחיות, האבות החסונים …כל המשרתים החצופים
כולם אורחיו המכובדים של הקיסר, מתחת לאדמה."

חישבו על המשקל שהפואמה מעניקה לקיסרנו בן-האלמוות! הוא איננו מתואר או מנותח, הוא מוצג ככוח סופי, כל-יכול, חובק-כל, בלתי ניתן לסתירה כמו מזג האוויר, בלתי נמנע כמוות עצמו. כך ראוי שיצטיירו כל הממשלות בעיני האנשים שאינם חלק מהן.

לסיכום, "אי-הצדק של הקיסר" יענג את ידידינו, יעכיר את רוחם של אויבינו וימלא את לב שאר האנשים ביראה חסרת-שם. השינוי היחיד הדרוש הוא מחיקתה של ההברה הראשונה במילה הראשונה של הכותרת. אני ממליץ לשלוח את הפואמה לכל כפר, עיירה ועיר בממלכה. בו בזמן, הפילדמרשל קו יקבל פקודה להחריב את הבירה הישנה. כאשר תופיע הפואמה על דלתות הבניינים הציבוריים, יקראו האנשים על מאורע המתרחש ממש באותה עת. כך יעצימו הצד הצבאי והצד הספרותי של המתקפה זה את זה בתנופה בלתי רגילה. פילדמרשל קו חייב להשגיח שהוריו של המשורר לא ימלטו מן הטבח, שכן שמועה כלשהי בעניין זה עשויה להפחית מן החריפות של הביוגרפיה הרשמית, שאותה אשלים במהלך השנה הבאה.

עמיתכם האוהב,

גיגאדיב

המפקח על הספרות הקלאסית והמודרנית

הוכתב ביום הראשון של הלוח החדש.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה