לקט

הלקטנים (Les Glaneurs et la glaneuse) של הבמאית אניס ורדה (Agnes Varda) מביא נקודות מבט מפתיעות ויפות על הלקטנות. ורדה מתחילה מציור מפורסם של ז'אן פרנסואה מילה, המלקטות, (אצלנו נתחיל ודאי דיון כזה בלקט, שכחה ופאה, ברוּת ובבועז.) באזורים החקלאיים של צרפת הלקט אחרי הקציר, הבציר או האסיף, הוא עניין מסורתי ומעוגן בחוקים ותקנות; אבל בעיר הגדולה אין כללים. ורדה מלקטת פנים ומקומות לסרט שלה, ותוקפת בעדינות ובהומור את תרבות הצריכה העיוורת והבזבזנית. בין המלקטים שאריות בשוק היא פוגשת אדם רזה, אוחז תיק, שמסביר לה באריכות את יתרונותיה התזונתיים של הפטרוזיליה; מתברר שהוא מורה לצרפתית המלמד בהתנדבות מהגרים מסנגל, ומלקט מתוך אידיאולוגיה, לא מתוך מחסור; הוא לא היחיד. אחר מסביר את אובססיית "תאריך התפוגה", שבגללה נזרקות כמויות של מזון מצוין; הוא חי שנים על מזון מושלך שפג תוקפו, סומך על חוש הריח וחוש הטעם, ומעולם לא חלה.

מה נשאר ללקט כאן, מלבד שאריות מדוכני השוק או מכלי האשפה של הסופרמרקטים? עדיין רואים לעתים מלקטי זעתר ושומר; מן הסתם בניגוד לחוקי ההגנה על הטבע. פרחים אסור. צדפים, בינתיים, אפשר – החוף הוא מרחב ציבורי, לעת עתה.

מה שמצאנו* על החוף אחרי סערה**:

כמה צדפות שבלוליות סגולות ויפות, שהרכיכה עדיין בתוכן.

"עצם של דיונון." (חפץ חלק, שטוח, סגלגל, שפעם נהגו לתת לתוּכּים כדי להשחיז את מקורם. התוכי האומלל שראינו בסדרה "בית-החולים לחיות", שמקורו צמח והתעקל כך שלא יכול היה לפעור אותו, צריך היה לעשות בו שימוש.]

חיפושית מתה, יפהפייה, יצור בלתי ימי בעליל, שכנפיה זוהרות בירוק-זהוב מתכתי.

עדת עורבים [שהחליפו את השחפים כפועלי-הניקיון של החוף. השחפים עברו לגור בהררי הזבל הענקיים שבפנים הארץ.]

הרבה מכסי-פלסטיק כחולים של בקבוקי מים מינרליים.

נוצה של פַּרְפּוּר ענק.

אבנים חלקות וצבעוניות.

קרעים של שושנת-מים ליד שובר הגלים.

חפצים כחלחלים קטנים – גודלם פחות ממטבע – ושטוחים, ששערות כחולות בהיקפם, ומבנה גבישי סבוך במרכזם. [רק בחינה מדוקדקת וארוכה שכנעה אותי שזהו יצור חי ולא מין כפתור מצועצע. אינני זוכר שראיתי אותם אי פעם על החוף ואין לי מושג מהם.]

נחליאלי בודד אחד.

איש רזה מאד שיצא מן המים והתקלח ["דוּש!" הכריזה הילה. הסערה טרם חלפה לחלוטין, הגלים היו גבוהים והאוויר קר מאוד.]

* מצאנו: הילה ואני.
** הסערה: בחורף אחר, מזמן. בחורף הזה צריך להוסיף לרשימה הרבה עיגולי-מקפא קטנים בסגול-ורוד-שקוף מעודן: זן לא מוכר של מדוזות זעירות. העורבים נעדרו הפעם; השחפים חזרו.

הבוסתן של כיאט

צילומים: יאיר גיל

ליד בית הקברות של חיפה, במורד נחל שיח, יש בוסתן נטוש. הגבול בין הפרטי לציבורי מטושטש כאן, במיוחד כשמגיעים למקום מכיוון בית-הקברות: צריך לעבור דרך בתים, רחוב צר שהוא בעצם חצר אחורית, מתחם של לולים וחיות משק, ודרך עפר שמסתיימת בשער ברזל ושלט שמכריז "שטח פרטי." הדרך הנכונה לבוסתן היא לרדת מכבאביר במדרגות צרות, במורד ההר. הבוסתן העזוב ירוק; מי המעיין זורמים בתעלות צרות ומפלים מלאכותיים, מבני הבטון מתפוררים, אבל אפשר לדמיין איך הוא יכול להיראות. מנקודת המבט הנכונה אפשר לראות רק מדרון הר ירוק וצריח-מסגד, ובמבט מערבה נפרש הים, בלי שיסתיר אותו המלון-עם-הקרניים (שמעתי מישהו מעיר פעם שהוא נראה בדיוק כמו מזבח-מוֹלֶך פיניקי), כך שנוצרת אשליה של ציור מאת רוברטס, שנסע כאן במאה ה-19.
בשבת היה שם אייל מסלון מזל; עם עוד כמה אנשים טובים, ובהסכמת הבעלים, התחילו בשיקום הבוסתן, אבל המלאכה עוד מרובה. התפוזים, הוא אומר לנו, חמוצים מאוד. אבל עצי התות נותנים פרי מצוין בעונה, אדום ולבן. יש גם תאנים ורימונים. אפשר ללקט.
רוק מתקדם

לא בכל יום נתקל אדם פנים-אל-פנים בנעוריו האבודים, מוצגים – כמו פרפר משופד על סיכה במוזיאון לטבע – בתוך טקסט בהיר, ענייני, ידעני, נעדר רגשנות. אוקיי, קצת נסחפתי – אבל מה לעשות ופרקיו הראשונים של הספר "רוק מתקדם" מאת אורי ברייטמן, שלכאורה אינם אלא הרצאה אינפורמטיבית מעיקרה על תולדות הז'אנר, נראים כמו רשימת-מצאי של אוסף תקליטי הויניל הישנים שלי, ועוררו בי התרגשות עזה ומשונה. קשה להפטר מאוספים ישנים, אבל במקרה, בדיוק בזמן שקראתי בספר, בהחלטה אמיצה ומתבקשת, (המקום מצומצם, והפס רחב) החלטתי להפרד ממנו. מוטי מהאוזן השלישית העמיד אותי על העובדות הקשוחות של תנאי השוק: רוק מתקדם משנות השבעים שווה הרבה פחות מגל חדש של שנות השמונים.

עונת הקינון

שוב הגיעה העונה שבה חשוב לסגור את חלון השירותים: מבעד לשבכת הבטון מגיע זוג היונים הקבוע כדי לקנן בבוידעם הקטן שמעל השירותים שלנו, שמהווה תחליף הולם, מסתבר, לחגווי הסלע. בשנה שבה לא הקפדנו על כך נאלצנו לסבול תקופה ארוכה של זרדים ונוצות על הרצפה והמיית-יונים בשעות משונות, שלא לומר חתולות עצבניות, עד שפרחו הגוזלים מהקן והשאירו לכלוך וביצה אחת שלא בקעה.

ראשנים

בעקבות טיול של בית-הספר אנו מארחים בבית גם ראשנים באקווריום. הם באו ממקום שגרות בו גם סלמנדרות. אני מקווה שאלה לא ראשנים של סלמנדרה, אבל זה לא סביר. האינטרנט מספר לנו שראשני סלמנדרה הם טורפים, וראשני צפרדע – צמחוניים. אפשר לתת להם חסה מבושלת. מסתבר שראשנים עושים רעש – מעיןן צקצוק מונוטוני – עוד לפני שהם הופכים לצפרדעים מקרקרות. כשתתרחש המטמורפוזה, נחזיר אותן לטבע – בתקווה שאיש לא יצוד אותן בדינמיט לארוחת הערב. (ראינו שוב את "שלישיית בלוויל," ומשם החשש.)

אולי תרצו לקרוא גם את:

3 תגובות בנושא “לקט”

  1. אנו מדברים על מוטי מהסניף החיפני של האוזן?

    אני,בעוונותי,ניסיתי גם כן לקרוא את הספר הזה של אורי ברייטמן,ואכן אין ספק שהוא כתוב היטב,אינפורמציההקשרים שונים וכו' וכו',אבל -אבוי!- כמעט שבקתי חיים מרוב שיעמום…

    אגב,האם לדעתו של אורי ברייטמן,רוברט וייאט,לא נחשב כרוק מתקדם?
    מה עם ROCK BOTTOM המופלא?

  2. זה בהחלט סרט מופלא שלה, החל מהמשאיות שהיא "מלקטת" בין האצבעות, במצלמה, ועד השופט חמור הסבר שצועד בשדה ומצטט את החוק הצרפתי המתיר ליקוט, גם בשטח פרטי, משנסתיים הבציר/קציר/אסיף.
    איפה יצא לך לראות אותו? הוא מוקרן במסגרת מסחרית כלשהיא?

  3. אני חיפני, מודה. http://www.notes.co.il/avner/archive.asp?cat=489
    וראה עמ' 105 אצל ברייטמן על וויאט.

    זו ש – ראיתי אותו בפסטיבל הסרטים בחיפה, וגם אני חושב שהוא מופלא. אני מקווה שיגיע לאחד הערוצים הנידחים, אבל אפשר להשיג אותו גם ברשת.

השאר תגובה