בוהומיל הראבאל – תספורת

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת גוונים, 94 עמ'

הראבל כבר הוכתר  – לפחות על פי הכיתוב בגב הספר – ל"גדול הסופרים הצ'כים בעשורים האחרונים" – תואר חסר משמעות אמיתית, בדומה לדרוגי עשור ומילניום למיניהם. מכיוון שברור שיש תופעה ייחודית כזאת ששמה 'ספרות צ'כית', שמשהו ממנה זוכים קוראי עברית לטעום (בעיקר בזכותה של רות בונדי), אולי יש מקום גם לדרוגים. אבל מתרגומי הראבל שקראתי עד היום עולה קול ייחודי ומובהק מאד, שלא משתלב בהכרח באיזושהי ערכת אפיונים קולקטיבית, "צ'כית". כן, יש כאן הרבה בירה – מקום ההתרחשות הוא המבשלה, נוף ילדותו של הראבל; ובסיפוריו של הדוד פפין מהדהד קולו של החייל האמיץ שוויק ("….האידיוט הזה מהאנה שבשעת מפקד יצא מן השורה ואמר לאלוף-משנה פון-ווכרר: 'בעל הבית, קח את הכדורים והשוברים שלכם, אני הולך הביתה, אני חייל לא אהיה.' והאלוף משנה צרח על הנגדים: 'איזה כולירה יש לכם כאן?" … וגו'). ויחד עם זאת הוא כותב במין להט חסר נשימה, תוסס וחושני, שאינו עולה בקנה אחד עם איפוק ואירוניה דקה שאני נוטה לזהות אצל כותבים אחרים בני ארצו.

אלא שלאחר הקריאה ב"תספורת" לא היה לי שום חשק לכתוב על ספרות צ'כית, או אפילו על הנושא העיקרי של הספר, שהוא סיפורה של אשה צעירה אחת בעיירה קטנה בראשית המאה – אשה שהיא רוח-סערה, פראית ותאבת-חיים, עם נטיות מרדניות (מרוסנות למדי), בתקופה של שינויים; יכולתי להתמקד רק בכמה עמודים שכמו בערו מולי מתוך הספר, והם בעצם עניין צדדי למדי בתוכו. הדברים אמורים בעיקר בפרק השני, העוסק בנחירת חזירים. למה בדיוק כיוון הראבל בתיאורים שבפרק הזה? הוא סופר מעולה וחכם, ולכן אי אפשר לצפות ממנו לאיזה 'מסר' חד-ערכי, ברמה של סיסמאות. מצד שני, מכיוון שברור לחלוטין, גם מספריו האחרים, שהוא מחוייב לערכים הומניים בסיסיים, הוא מותיר את הקורא הנוכחי משתאה ומבולבל. כי המספרת, שלאורך רוב הספר אי אפשר שלא להתפעל ולהתרגש ממנה, להעריץ את המרץ והתעוזה שלה, את קריאות-התגר שלה כלפי החברה שבה היא חיה, וחדוות החיים והמשחק הבלתי פוסקת שלה – מתארת כאן בחדווה ובעונג את מעשה השחיטה ועיבוד הבשר שלאחריו.

זה מתחיל באמירה הפילוסופית משהו "המוות מחכה לכולנו והטבע רחום", בשעה שהיא נפרדת מהחזירונים, שאותם גידלה ופינקה באוכל וחלב, ושאותם היא מוסרת לשחיטה. היא מפגינה את חמלתה כשהיא מונעת מהחזיר סבל מיותר שעשוי להגרם לו מקשירת הלוע שלו: "לשם מה הכאב? אני הוצאתי את החזירון בתחבולה, גירדתי אותו בין קפלי הצואר…והאדון מיצליק היה בא מאחור עם הגרזן, מרים אותו ובמכה אדירה מחסל את החזיר, ליתר בטחון עוד נתן שתיים-שלוש מכות רטובות לגולגולת החזיר המרוסקת.." אחר בא איסוף הדם "המרהיב, המעלה עשן" הפורץ מן העורק, ושפיכת הקרביים "היפים" לדלי – "דבר לא הלהיב אותי כמו ריאות החזיר בצבע אדום בהיר", היא מתפייטת, או הכבד, "מקושט באיזמרגד צהוב של המרה, כמו עננים לפני סערה.." אחרי השחיטה בא התאור הצבעוני והמפורט לא פחות של הכנת הנקניקים והגולש, והשעשועים העליזים של העושים במלאכה המורחים זה את זה בדם, כמו ילדים פורקי-עול, או כבטקס שבטי עתיק. ואחריהם מגיע טיגון שניצלים השכם בבוקר – מישהו כתב שזה תאור מעורר תיאבון. עניין של טעם.

התאווה לבשר, צלוי או מבושל, אינה זרה לי; לפני שתהפוך הרשימה הצנועה הזאת למניפסט בזכות הצמחונות ממניעים של צער בעלי חיים, אני חייב להתוודות ולומר שאני לא צמחוני – אבל אני יודע מתי אהפוך לצמחוני: ביום שבו אצטרך לשחוט במו-ידי את התרנגולת לשניצל, או להניף גרזן על חזירון, או על עגל שחור עיניים, בעל זרבובית ורודה ולחה, המלקק את כף-ידך, כדי לזכות בסטייק לארוחת צהריים. יש בזה מידה רבה של צביעות, אני יודע, אבל נוח לי, ולרבים אחרים מן הסתם, בעיוורון המכוון ובגישה הסינית הגורסת כי "אסור לאורח לראות מה מתרחש במטבח." (אני מסתמך על ספר הבישול של אהרוני). אין לי ספק שביום שבו יאלצו אותי לישון בחדר שבו "מונחים חלקי החזיר המבותר לשם קרור…הצלעיות וצלי החזיר, הכתפיים, הברכיים, הרגליים…" אנהג כמו בעלה החיוור של המספרת, פרנצין, שלא היה מסוגל לבלוע משהו מן השחיטה והסתפק בלחם יבש וקפה.

הגיבורה של הראבל, לעומת זאת, ממששת ומלטפת את נתחי הבשר החי שעה שהיא נרדמת, ומוקדם בבוקר, כאמור, חותכת מן השוק שני שניצלים ומטגנת אותם בחמאה, והרוק נוזל מפיה כשהיא ממתינה לסיום הבישול. וכך, התיאור של טקס השחיטה ומה שלאחריו, שלובש לעיתים מימד מיתולוגי בזכות אופי כתיבתו של הראבל, כאילו ירד אל השרשים הקמאיים של המהות האנושית, אל הצייד הקדום, החי בזכות כוחו, עורמתו וזריזותו ומתמודד עם החיה בתנאים שווים – מתפוגג לגמרי. איש השבט הנועץ שיניו בבשר הנא, הנוטף דם, הוא עניין אחד. שניצלים מטוגנים בחמאה הם כבר עניין אחר לגמרי. ובדרך אגב, יש תיאוריות המעלות את הטענה הלא-מרנינה שאבותינו הקדומים היו בכלל אוכלי-נבלות שגנבו חלקי-פגרים מן הציידים האמיתיים של הסוואנה, אבל זה כבר באמת לא קשור לנושא.

יש תרבויות רבות, וביניהן בלי ספק תרבות-המנגל המקומית, וגם זו שקדמה לה – של העוף הפולני המכובס – שבהן עצם מושג הצמחונות הוא נלעג, במקרה הטוב; במקרה הרע הוא מעורר עויינות וזעם, עד כמה שזה תמוה. קל להבין תרבות של מחסור ומצוקה שבה הבשר מסמל רווחה ושפע; אנשים שהיו פליטי חרב וידעו חרפת רעב לא יכולים לראות בצלי הבשר שעל השולחן דבר לא-מוסרי, וצמחונות עבורם אינה אלא קפריזה של בורגנים שבעים. אבל יש כידוע גם מודלים אחרים, מן המזרח הלא-אירופי (הספר "חזירים משוקצים ופרות קדושות" הוא ניתוח מרתק ומשעשע של הנושא), והפילוסופיה המפותחת היטב של הצמחונות במערב.

והנה, אם זקוק מישהו לטקסט ספרותי משכנע בגנות אכילת בשר, הרי הוא לפניו. באקראי או בכוונת מכוון? אין לי מושג. מאוחר יותר – כחלק מאובססיית ה"קיצור" התוקפת אותה, שבמהלכה היא גוזזת את שערה הארוך שהפך לאגדה מקומית, במעשה של חילול-קודש, התרסה נגד המוסכמות – היא קוטעת בגרזן את זנבו של הכלבלב שלה. הראבל יוצר כאן בלי ספק משל קטן על העידן המודרני, שבו הטכנולוגיה החדשה "מקצרת" הכל – בראש ובראשונה זמן ומרחק, למשל באמצעות הרדיו, המביא את קולה של תזמורת כלי-נשיפה מפראג אל העיירה הקטנה והמרוחקת, והמצאות אחרות. האם הכלבלב הוא הקורבן התמים של הקידמה במשל הזה? הכלבלב, שלא הצליח ליישב את ההקשר בין הכאב בזנבו לעוגת הקצפת שקיבל כתגמול על סבלו, ו"כבר לא רצה להיות חתיך לפי האופנה האחרונה", השתגע, כך שנאלצו לירות בו. והיא פורצת בבכי ואוטמת אוזניה לקול הירי, בחרטה אמיתית על המעשה הנמהר. אלטרנטיבות אחרות למעשה החיסול לא עולות לדיון.

כל מיני עובדות וקטעי-דברים צצים במחשבה באי סדר למקרא הקטעים הללו ב"תספורת": צייד בימי הביניים נועד לחשל את האבירים ולהכשיר אותם לקראת הרג בני-אדם בשדה הקרב. גידי גוב מלטף עגל בתוכנית הטלוויזיה הקולינרית שלו. ילדים מתעללים בחתולים. תרנגולות, בפרסומת אורווליאנית, מבקשות שיהפכו אותן לצלי. ילדים האוכלים המבורגר ומניחים כי הפרה שסיפקה אותו ביצעה פשע כלשהו, שבעבורו נגזר עליה מוות. סרט המציג טבעונים נלעגים, הנזהרים שלא להתעלל בגזר. הריגת בעלי חיים היא הקדמה הכרחית להריגת אנשים. הראבל הוא סופר גדול: הוא מספק חזיונות טורדי-מנוחה, מצליח לטלטל ולהעסיק את המחשבה בדפים ספורים, גדושי תיאורים חיים ורבי עוצמה המעסיקים את המחשבה ואינם מרפים. אולי לא לכך בדיוק התכוון. אבל את כוח כתיבתו הוכיח, כך או אחרת. אגב, הראבל מת בנפילה מהחלון כשהאכיל יונים. אני תוהה מה מסמל המוות הזה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

בוהומיל הראבאל – בדידות רועשת מדי/העיירה שבה נעצר הזמן

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת עקד/גוונים, 190 עמ'.

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

ספריו המתורגמים של בוהומיל הראבאל זוכים אצלנו בדרך כלל לקבלת פנים חמה: הסוקרים את ספריו בעיתונות טורחים לרוב לומר משהו על הפלא הספרותי הצ'כי הכללי, ועל מקומו של הראבל בתופעה הזאת.
רציתי מאד להמנע מכך – זה הפך כבר לשיגרה – אבל איך אצליח לשכנע שאין זו רק מצוות אנשים מלומדה, קונספירציה של מבקרים הפורצים אוטומטית בשבחים אם רק מראים להם משהו צ'כי, ורצוי בתרגום רות בונדי ? אני משתדל להיות מאופק, לעצור לרגע ולבחון את הדברים בקרירות, מתוך מבט שקול ורחב יותר, ובכל זאת, היצירה הנוכחית של הראבל היא לדעתי חוויה ספרותית שאין רבות כמותה – צ'כית או לא צ'כית;
ומדובר גם בספרות עכשווית לחלוטין, אף שהיא עוסקת בימים שלפני מלחמת העולם השניה: אין זו מהדורה חדשה של האשק או צ'אפק, אף על פי שמורשתם ניכרת מאד. חלק מיצירותיו של הראבל יוצא לאור רק בשנים האחרונות במולדתו, לאחר שנים של איסור שבהן פורסמו כתביו רק במחתרת או מחוץ לארצו; ספריו החלו מיתרגמים לאנגלית רק בשנות התשעים. כך שמדובר ב"התרחשות" ספרותית אקטואלית מאד, לא באיזו נוסטאלגיה אל עולם, ואל ספרות, שהיו ואינם. במילון פונטנה מופיע הערך "ג'ויסי", והגדרתו פותחת ב"נטייה לחומר דוחה או בזוי". הדגשה תמוהה קצת, למען האמת, נכונה אולי לרושם הראשוני שעשתה יצירתו
של ג'ויס כשיצאה לאור. מאז עלה מאוד סף הרגישות, או שמא נאמר, סף הקהות, של רוב הקוראים. לא מכבר קבל מבקר אנגלי במאמר ב-TLS על כך שסופרים בריטיים צעירים רבים מרבים לעסוק בחומר מעורר סלידה, בעיקר בהקשר של גוף האדם; ההשראה לכתיבה הזאת, הוא אומר, באה מג'ויס – אבל הרי זה כאילו עסק סטפן דדלוס הצעיר בנזלת שלו בלבד, בלי שום מחשבה במוחו על תומס אקווינוס.

להנטקייה, גיבור "בדידות רועשת מדי", יש מחשבות נשגבות רבות במוחו. הוא הוגה בפילוסופיה ורואה בהזיותיו את ישו ולאו-טסה – בתוך מציאות מתועבת ומבחילה. הנובלה הזאת מביאה אולי לשיא חדש
וגרוטסקי את הערוב הבלתי אפשרי של הנשגב והבזוי: אהבת הנעורים כרוכה בצואה וגללים, כתביהם של הוגי דעות גדולים, בכריכות מהודרות, נמעכים עם זבובי-בשר מטורפים מדם לעיסה אחת, במכבש הנייר של
הנטקייה. הראבל הוא אחד מאותם סופרים נדירים שהקריאה בהם עלולה לעורר בקורא תגובות פיזיות של ממש. גיבורו עובד בחום, בלכלוך ובסרחון, (הקורא לא מפסיק לתהות מתי, לעזאזל, יתקלח כבר) ואינו חדל
מלשתות בירה, ובתוך כך למצוא, ביד רועדת מהתרגשות, ספרים נושנים שנשלחו להשמדה. הוא התליין הרחום שלהם, הרואה בחבילות הנייר הכבוש הנשלח למיחזור יצירות אמנות, שהוא מטביע בהן את חותמו האישי.

בתוך עולמו הצר והמבוצר הוא בונה לו מין מתחם דמיוני כדי להתמודד עם דכרונותיו, ביחוד זכרון נערה צועניה שאהב ואשר נשלחה למחנה השמדה; ולהתמודד עם מציאות מדכאת, שבה נשלחים ספרים יקרי
מציאות אל המכבש, מפני שאינם מקובלים עוד על השלטונות; שבו מביאים ילדים לסיור לימודי במפעל חדש למיחזור נייר, ונותנים להם לעזור בפירוק עותקים של ספר ילדים ישן ואהוב, שהפצתו נאסרה. קל – קל מדי – לראות את הרומן הזה כאלגוריה על מצב התרבות תחת שלטון דיכוי; אבל זוהי פרשנות צפויה ומשעממת שתעשה עוול לספר, שהוא מצד אחד קונקרטי וריאליסטי מאד – הראבאל עצמו עסק במקצועו של הנטייה משך שנים – ומצד שני עמוס משמעויות ושברי משמעויות שהם הרבה מעבר לאיזה משל חד מימדי.

פעמים רבות מתקשר העיסוק האמור בגוף ובהפרשותיו, בחומרים 'נמוכים' עם הצד הקומי של החיים, ואולי אפשר היה לצפות לכך, בעיקר אצל הראבאל, אבל "בדידות רועשת מדי" הוא סיפור קשה ופסימי, שגיבורו
אינו חדל לטעון כי "השמיים אינם הומניים", ורואה את עצמו כחלק מהמציאות הבלתי הומנית הזאת – כרוצח של ספרים ושל גורי עכברים…אבל אחר כך מגיע "העיירה שבה נעצר הזמן". ההבדל בין שתי הנובלות
חד, ומעיד, לא פחות מאשר על כוחו הסוחף, גם על רבגוניותו של הראבל.

"העיירה שבה נעצר הזמן" מתחילה כסיפור זכרונות בגוף ראשון, מפיו "העיירה שבה נעצר הזמן" מתחילה כסיפור זכרונות בגוף ראשון, מפיו של ילד, אבל בהדרגה נעלם הילד ובמרכז העלילה מתייצב הדוד פפין – דמות מופלאה ומטורפת, עם אלמנטים "שוויקיים" ותאוות חיים אדירה, וגם הדמות הזאת סרה קצת לשוליים כשהסיפור מתמקד בסופו של דבר בפרנצין, האב, מנהל מבשלת הבירה ואחיו של פפין, שמעין היפוך זהויות מתרחש בהם. זוהי עלילה שיש בה הכל, צחוק ודמע, כמו שאמרו פעם על הצגות באידיש, לעג סאטירי ונוסטאלגיה, אימה ותקווה, אובדן ויאוש ואמונה בחיים – ולמרות שהכל נשמע נדוש עד אימה, החומר שממנו עשויה כתיבתו של הראבל הוא חומצה שעשויה לאכל שריונות חסינים של ציניות, ואת האדישות של מי שראה ושמע כבר הכל. אין טעם להרבות במובאות מתוך הספר, אבל "העיירה שבה נעצר הזמן" הוא אחד מאותם ספרים שמרבים אחר כך לספר "קטעים" מתוכם לכל מי שמוכן לשמוע. יש בו כמה סצנות מצחיקות מאד, למשל, זו המתארת את האב המעביר שיעור אודות המכניקה המטאפיזית של ה"שקודה" לדוד פפין
המכה על חטאי הוללותו. "צריך..כמו פילוסוף, להכיר את סיבת שלמות המערכת, מפני שמנוע של שקודה 430 כזה שלם כמו הטבע, כמו היקום…לא יותר יפה לפרק מכונית כזאת מאשר ללכת אחרי בחורות לבר ?" שואל פרנצין בשעה שהדוד מוכיח בורות מייאשת במכונאות – ("זה גל הזיזים שדוחף את הדלק למפלג") ומפליג בסיפורי חוויות מוזרים ומצחיקים שאמורים להכיל איזה לקח בלתי מובן לחלוטין – סיפורים שהם
מחווה ברורה למשליו האידיוטיים, המצחיקים עד דמעות, של החייל האמיץ שוויק, בנוסח "היה בצבא יניצ'ק סאחר אחד, ששאל את הסמל מה זה בדיוק תותח..". זוהי סצנה שפשוט מזמינה המחזה; ומיד אחר
כך מגיע קטע מלא כישוף ורוך המתרחש בבית אשת הקצב המטורפת – דוגמה לאופן בו עובר הראבל בקצב מטורף מהלך רוח אחד אל משנהו, כדי ליצור שלמות אחת.

דמויותיה של העיירה הקטנה מתוארות בחיוניות גועשת, אבל השם מטעה מאד: הזמן לא נעצר, ופגעיו מגיעים אל העיירה במלוא עוצמתם – ראשית בעת הכיבוש הנאצי ואחר כך עם עליית הקומוניסטים, אז מתברר לפרנצין שהעובדה שהיה מנהל הגון וטוב עומדת לגנותו, מפני שבכך הקהה את חריפות המאבק המעמדי. אבל שוב, אין לטעות ולראות בסיפורי הראבאל אלגוריות פוליטיות, כי זו קיימת בסיפוריו רק במידה שהיא שזורה לבלי הפרד בחיי גיבוריו.

כתיבתו של הראבל משוחררת מסייגים וחוקים, היא סוחפת כמו שטפון במדבר ודוחה ניתוחים מלומדים כמו נוצות ברווז הדוחות מים. אפילו אחרית הדבר של הסופר, שבסיומה הוא מתאר באופן 'קצת' אינטלקטואלי את יצירתו ואת תוכניותיו לעתיד, נראית בעיני כאיזה אנטי- קליימקס לרומן שזה עתה הסתיים: הרושם – ואין זה חשוב שהוא ודאי מוטעה – הינו של כתיבה מכוחה של השראה טהורה, רומנטית, בניה שכולה תנופה ומרץ ואין בה שרטוטים ותכניות ופיגומים. את העובדה שניתן לחוש בכל זה בנוסח העברי יש לזקוף, כרגיל, לזכותה של רות בונדי; זאת למרות שהצ'כים טוענים שהראבאל כותב "הראבאלובסטינה", שפה יחודית ובלתי ניתנת לתרגום. הראבל הוא "בן שמונים, אך עדיין פרא אדם", אומרת עליו המתרגמת, והפראות הזאת מציצה מכל עמוד שלו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

בוהומיל הראבאל – שירתתי את מלך אנגליה

ללחוץ על הטקסט להגדלה

אולי תרצו לקרוא גם את:

אוטה פאוול צלופחי הזהב

ללחוץ על הטקסט להגדלה

לפי מכתב ששלחה אלי רות בונדי, המתרגמת, בעקבות הרשימה, עניין ההתאבדות של אוטה פאוול שנוי במחלוקת: אחיו של אוטה, הוגו, יצר קשר עם בונדי לאחר שהופיע התרגום, וכתב לה שסיבת המוות הרשמית הייתה דום לב. אולם יש שמועות רבות בעניין והנושא הוסתר בתקופת המשטר הקומוניסטי. האח, הוגו, המשיך לחיות בבקתה על שפת הנהר, לא הרחק מן המקומות בהן מתרחשות עלילות הסיפורים שבקובץ.

אולי תרצו לקרוא גם את: