הנדיב הידוע ג'ורג' סורוס, או שמא שורוש, הקים את האוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט. הרבה סטודנטים מזרח אירופאים באים משם לאוקספורד. ביארנטון יש קהילה קטנה ומגובשת של מזרח-אירופים, כי כשאומרים "מרכז אירופה" מתכוונים בעצם למזרח – צ'כיה והונגריה, אבל גם פולין, רומניה, מקדוניה, רוסיה. הם מעטים מכדי שיהיה אפשר לגזור איזו הכללה על קווי-אופי לאומיים, אבל אלה שפגשתי שם היוו חברה נעימה מאוד. משהו צנוע ורך היה בהם, עם ניצוץ של סקרנות אנושית, שאולי קשורה בכלל לגילם ולעובדה שהם, אחרי ככלות הכל, סטודנטים באוקספורד. עם הסטודנטית מפראג, החוקרת את יהודי צ'כיה שבין מלחמות העולם, דיברתי על ספרות צ'כית ועל מיכאל וויווג שפירסם פרוזה בעילום שם ברכבת התחתית של פראג (הגימיק לא מצא חן בעיניה) ובעיקר על קולנוע. אם צצה שאלה בנושא, פנינו לחבר הפולני של הסטודנטית לתולדות האמנות, שהוא אנציקלופדיה מהלכת בנושאי קולנוע ובעל ספריית סרטים ענקית. הוא גם חובב ג'ז, וכשבא לכאן התפלא להיווכח עד כמה לא ידוע כאן, במרכז אקדמי העוסק בעניינים יהודיים, אמן הג'ז ג'ון זורן: הוא וחברתו, הסטודנטית לתולדות האמנות מקטוביצה, מרבים להאזין לג'ז אוונגרדי שבו קל לזהות מנגינות חסידיות מוכרות. היא נראית, בשערה השחור, עיניה הבורקות ועורה החיוור, כמו הנערה היהודייה היפה בדרמה היסטורית המתרחשת בפולין של המאה התשע-עשרה, אבל היא אינה יהודייה – כמו לאחרים, גם לה יש איזה קשר משפחתי עמום ליהדות, על פי רוב סבתא אהובה שהותירה כמה זיכרונות ילדות מבליחים. הסטודנטית השלישית, חייכנית ועגלגלה, דוברת איטלקית טובה, והיא באה מקרקוב. כשסיפרתי לה שגם אמי נולדה שם, אורו עיניה, והיא אמרה שאני חייב, פשוט חייב, לבוא לבקר – זאת עיר מקסימה. האמת היא שמעולם לא עלה בי הצורך הדוחק בטיולי שורשים, שהצטיירו בעיני כסיור מאולץ בבתים ישנים בערים מדכאות רק מפני שפעם גרה שם אמא שלי. תמיד סברתי ששורשי הרוחניים האמיתיים נמצאים באיים הבריטיים, ואולי ממש כאן, ביארנטון. אבל המפגש עם הפולנים גרם לי לחשוב על כך מחדש.
הרקע הפולני שלי עניין אותם: כשהוטל עלי לשאת מעין הרצאה במקום, דיברתי על "עברית כשפת אם" וציינתי את העובדה המוזרה במקצת שאינני דובר את שפת האם של אמי, פולנית, ולא את כל שאר השפות שדיברו בהן האנשים הקרובים אלי בשנות ילדותי. אמרתי מה שאמרתי, ובסופו של דבר קם אדם מבוגר ושאל אותי אם אינני חש צער על השפות שאבדו לי ולשכמותי, ובעיקר על היידיש. עניתי מה שעניתי. אחר כך סיפרו לי שהיה זה מרצה ליידיש, ובשיעור שלו שנערך יום לאחר מכן תקף אותי בחריפות, כמי שנושא באשמת הציונות הבן-גוריוניסטית שדיכאה את היידיש בישראל עד עפר. ידידי החדשים נחלצו לסנגר עלי. אינני זוכר מה עוד שאלו אותי, רק את האשה התמהונית, אפורת-השיער, בבגד מסמורטט – היא השתייכה לחבורה נשים קטנה, שהכל מניחים שהן באות להרצאות בגלל הכיבוד הניתן בחינם – שקמה ושאלה, בארשת רצינית מאוד: "אני נראית לך פולנייה?" עניתי שאין לי מושג איך אמורים פולנים להיראות.
וודסטוק וביקורת מוסיקה
בעיירה וודסטוק, בפאתיה של אחוזת בלנהיים, דרה משפחה אחת של ישראלים לשעבר, ובה ניצב מוזיאון אזורי צנוע המציג את תולדות פלך אוקספורד מאז ימי הממותות שרעו כאן לפני עידן הקרח, דרך הקלטים, הרומאים, הסקסונים וכן הלאה. לוח גדול מציג את התקופות ההיסטוריות וציוני דרך חשובים בתולדות האזור. את סוף המילניום מציינת פריצתה לתודעה העולמית של להקת הרוק האוקספורדית "רדיוהד". אנשי אוקספורד גאים מאוד ברדיוהד, אם לשפוט על פי מגאזין המוסיקה "משמרת לילה", המחולק חינם בפאבים. כותביו, סטודנטים אוקספורדיים, מצטיינים בחדוות ניסוח קטלנית ובאירוניה ארסית מצד אחד, ובגאווה פטריוטית לוהטת מצד אחר. קונצרט ה"חזרה הביתה" של רדיוהד התקיים לפני שהגעתי, והחמצתי גם את ההזדמנות לראות בציר של להקות מקומיות כמו "טראביס" "רוק אוף טרבולטה" ו"בינתיים, הרחק ברוסיה הקומוניסטית". אבל הצלחתי להגיע לערב של להקות אלמוניות בפאב-מועדון בשם ה"פוינט", לא הרחק מן הגנים הבוטניים. אווירה נעימה וידידותית להפליא שרתה שם. רוב הקהל, למען האמת, היה מורכב מנגני הלהקות, שגם ניסו למכור זה לזה דיסקים. האווירה, המוסיקה והבירה השרו עלי עליצות עצומה. בת לווייתי זיהתה מכר ותיק, בסיסט של אחת הלהקות, וכך נכנסתי לשעה קלה לסוד-שיחם של מוזיקאים מן השוליים האלטרנטיוויים ושמעתי רכילות משני צדי האטלנטי, בין השאר על אודות להקה בשם Ennui Malaise. שוחחנו עם אנגלי חביב בחולצה אדומה בוהקת. "הם נשמעים כמו אנגליה ב-1962", אמר על הלהקה שניגנה באותה עת. הסכמתי אתו בשמחה, שטוף התרוממות רוח, אלכוהול ואחוות אנוש. אני אוהב מוסיקה אנגלית מ-1962. אבל באותו רגע אהבתי את הקוסמוס כולו.
זמן קצר אחר כך הסתבר שהפאב נסגר, כדי להיפתח בשנית כפאב לחברים עם אופי ספורטיווי – כלומר, טלוויזיה בכבלים המשדרת את ערוץ הספורט וקליעה למטרה בחצים. הצעד העסקי הזה גרר מטח כמעט לא-ייאמן בעוצמתו של עלבונות צורבים ומצחיקים להפליא כלפי מקבלי ההחלטה, שזוהו בשמם ונמשחו בזפת ונוצות מטאפוריים על פני דפים רבים של "משמרת לילה". הסטודנטים נקראו להחרים את המקום החדש, ואת כל עסקיה של החברה שמדובר בה.
ב"זודיאק" הלכתי לראות המלצה אחרת של "משמרת לילה", "טראנסאטלנטיק". גם הפעם נתקפתי איזה שיכרון שמחה, הפעם מסיבות אחרות. ללהקה היה קהל אוהד שחשתי אליו קירבה והזדהות: רבים נראו בני גילי ולמעלה מזה. בכתבה נאמר שחברי הלהקה שירתו בלהקות רוק-מתקדם נודעות, כמו ספוקס בר, דרים תיאטר, פלאואר קינגס ומריליון. רק השם האחרון עורר בי אנחה נוסטלגית: גבי, מגבי תקליטים, חנות התקליטים המתקדמת של חיפה, ראה בהם הבטחה גדולה בשנת 1978 . בעצם, הם היו מין חיקוי של ג'נסיס, והלהקה המצוידת היטב שעל הבמה, על הזמר המוביל שלה, מסופר ומגולח למשעי ולבוש חליפה צנועה של סוכן ביטוח, היתה מין חיקוי של כל מיני להקות דינוזאוריות של ימי נעורי, שבהם השתייכתי למחתרת אנגלופילית שהחליפה בהתלהבות מידע ותקליטים של להקות אנגליות אלמוניות, ששמותיהן המוזרים נהפכו מאז לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. בסופו של דבר פצחה הלהקה בביצוע ארוך של הצד השני של "אבי רואד" של הביטלס, משובץ ביצירות מופת אחרות, וסאת הפאתטיות נגדשה. כמובן שנשארתי ושרתי עמם בקול, אבל כשהקרשנדו האורגזמי המסיים את היצירה נמשך, כך נדמה, שלוש שעות, עזבנו, אוזני מצלצלות ומבטיהם המבזים של המעריצים שרצו עוד הדרן מלווים אותנו.
השוק המקורה
השוק המקורה של אוקספורד הוא קטן וצבעוני, ויש בו בתי קפה, מאפיות, ירקנים וקצבים. בטיול באפרים הירוקים מחוץ לעיר אפשר לראות לעתים בחטף ארנבונים שפרוותם החומה-אפרפרה רכה ופלומתית למראה, אלא שהם פחדנים ומהירים ונעלמים מן העין מיד. בשוק, לעומת זאת, אפשר להתבונן בהם באין מפריע, פרוותם עדיין רכה ומזמינה, כשהם תלויים על אנקול, ורק מראה ראשם המכוסה שקית אטומה ומדממת, כמו אסירים שהוצאו להורג, חונק את דחף הליטוף. יצורי הים המוצגים בחנות הדגים על מצע של קרח טחון – חסילונים מנומרים, סרטנים שחורים גדולים שמחושיהם עדיין נעים, רכיכות וצדפות וצלופחים – מרתיעים בחייהם ממש כמו במותם; החזירים הנחורים התלויים שם, כמו כבשים ועופות באטליזי העיר התחתית בחיפה, הם דברים שמתרגלים לקיומם – הם נהפכים לחלק מן הנוף. אבל בבוקר יפה ובהיר של נובמבר נכנסתי לשוק כדי לקנות תה משובח בחנות מתמחה, ומיד נתקל מבטי בשתי חיות גדולות ובלתי מזוהות תלויות אצל הקצב. לא היו אלה חזירים או בני-צאן. גדולים מחזיר אך קטנים מפרה התנאו בעלי החיים הללו בפרווה יפהפייה, אפורה-אדמדמה ומנוקדת בהרות לבנות. גדמי הצוואר שלהן הזדקרו בזווית חדה. הרגליים נכרתו. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שאלה הם איילים או צבאים – ליתר דיוק, שזהו בשר-צבי: זכרתי שהיתה בי פעם איזו גאווה משונה על כך שאני מכיר את המלה האנגלית venison . בהיתי זמן מה בפגרים, תוהה מי בא לשוק המקורה לקנות קצת בשר-צבי, ואם אי אפשר למכור אותו ארוז ונקי בקופסאות קטנות ובלתי מזוהות. אבל נראה שההצגה לראווה היא חלק מן החן של השוק המקורה. הלכתי לקנות תה במקום אחר.
אוטובוס מספר 20 נוסע מאוקספורד ליארנטון, עוצר ליד הקוטג' שלי וממשיך צפונה, פחות מעשר דקות נסיעה, אל העיירה וודסטוק. אחוזת בלנהיים צמודה לעיירה. נסעתי לשם בלי לדעת דבר על המקום, ושילמתי בהיסוס את דמי הכניסה לאחוזה המוקפת חומה גבוהה. כשחוצים את הסף, מבעד לשער המקומר, מתגלה פתאום ארץ-אגדות הזויה הממתינה שם, כאילו עברת איזה סף דמיוני – זגוגית-המראה ומאורת-הארנב של אליס, או ארון-הבגדים של סי-אס לואיס, שניהם אנשי אוקספורד. נוף רך וציורי, אירופי בעליל אבל לאו דווקא אנגלי – גבעות מיוערות המשתפלות בעדינות אל אגם שוקט, שצבעי השלכת משתקפים במימיו, גשר אבן עתיק, משעולים נעלמים בין העצים, וכמובן ארמון. שלווה חלומית שורה על המקום בסתם יום של חול, כשאין מבקרים רבים. זוהי ארץ פלאות אריסטוקרטית בעליל, ויופיו הטבעי של הנוף אינו טבעי כלל, מן הסתם, אלא מתוכנן, מרוסן, מתוחזק, מטופח ומטופל יום יום על ידי צבא של גננים ואנשי תחזוקה. את האחוזה והארמון הקים הדוכס ממרלבורו אחרי שניצח באיזה קרב חשוב ליד כפר גרמני בשם בלנהיים, ומכאן השם. הדוכס הנוכחי ורעייתו מככבים על העלון המחולק בכניסה. הוא נראה קצת כמו אחד מחבורת מונטי-פייטון, ושניהם, כמו כוכבי קולנוע מזדקנים, חנוטים בשיזוף חופשת-הסקי האחרונה, אדומי-לחיים ומבהיקים כמו נמשחו זה עתה בקרם לחות יקר שנועד לשמור אותם צעירים לנצח. בהיתי בהם בעוינות פרולטרית מסוימת. העובדה שארמון כזה, ואחוזה של 2100 אקרים סביבו, היא רכוש פרטי שעובר בירושה היא כמובן עניין טבעי לגמרי באנגליה, אבל לאצילים שטרם התרוששו יש בעידן הפוסט-קומוניסטי והניו-לייבורי הצדקה ניצחת לעושרם, או לרגשי האשמה שלהם: הוא "מייצר מקומות עבודה". במשפט הקסם הזה משתמשים גם ציידי השועלים המתמודדים מול מאבקם החריף של המתנגדים לציד: המערך הלוגיסטי הגדול של הספורט האצילי העתיק מעניק עבודה לעשרות סייסים, כלבנים, משרתים, ברמנים וכיוצא בזה. אבל האמת היא שגם אני רוצה להיות בעליה של אחוזה כזאת. אם לדייק, של האחוזה הזאת ממש. למעשה, הכרזתי על עצמי ביני לביני כבעליה העשיר והנדיב של בלנהיים, שעה שטיילתי בשופי ובנחת על גדות האגם, סקרתי את עצי הסקוויה שהובאו לכאן מאמריקה, או לגמתי תה ליד חנות המזכרות ונגסתי בסנדוויץ' שהבאתי מן הבית. בארמון עצמו הייתי מסרב בתוקף לגור, בשל ממדיו המפלצתיים, הצנרת הישנה והעובדה שברוב חודשי השנה מסיירים תיירים בחדרי השינה.
בכפר האנגלי יארנטון, הסמוך לאוקספורד, מקום ששמו נמסר מפה לאוזן בחרדת קודש בקרב כת סתרים קטנה, אין בעלי חיים רבים, פרט לכבשים וסנאים. ושני סוסים שרועים בשלווה מול האחוזה, ומישהו מכסה אותם במעיל סוסים כשיורד גשם. וכמה כלבים. ייתכן שהחמצתי משהו מכיוון שמאז שהגעתי ליארנטון ביליתי את רוב זמני ספון בין כותלי הקוטג' הישן שלי, שהיה פעם בית הספר של הכפר, שוקד בחריצות עמלנית משחר עד ערב על המשימה שלשמה באתי לכאן, מגיח מהבית רק כדי לאסוף את הדואר שלי – טוב, זאת לא האמת המדויקת; אבל, כך או אחרת, הטרידה אותי עובדת העדרם של חתולים. במשך שבועות אחדים נתקלתי בשני חתולים בדיוק: אחד, שפרוותו מעוטרת דגם המכונה כאן "שריון צב", חלף דרך החצר שלי ונעלם ללא שוב. חתולה שנייה ראיתי ליד התעלות המובילות לאוקספורד. היא היתה חתולה שחורה, קטנה ויפה, שעמדה על אחת מסירות המגורים העוגנות לאורך התעלה. הסירה עצמה, מהמוזנחות והישנות שבהן, היתה נעולה ובעליה לא היו שם. החתולה השחורה חיפשה חברה וחיבה וליטפתי אותה כמה דקות, וכשהמשכתי ליוותה אותי למרחק קצר אבל חזרה להתיישב לצד הדרך, מחכה למטייל הבא או לבעליה שישובו לסירה שלהם. סמוך לשם ניצב גלעד – הגה של ספינת נהר, צבוע בגוון לילכי ומעוטר ציורי פרחים פסיכדליים, ועליו שלושה שמות – שרה, פין, לינדסי. איש מזוקן עם עיניים לוהטות, שישב ליד כמה צריפים הרוסים למחצה, צבועים בגרפיטי צבעוני טרי בנוסח שנות השבעים, כמי שיושב בגן ביתו המרווח, הסביר שהמציבה הוקמה לזכר שתי נשים וגבר שנספו בשריפה בסירה שלהם לפני שש שנים. השעה היתה עשר בבוקר, והוא לגם בירה מפחית ירוקה גדולה ועיין במגזין עיצוב. "הם כנראה מתו משאיפת עשן. בשריפה, בדרך כלל, זה גורם המוות, לא החום או הלהבות. הם לא הצליחו 
פתוחים. סימן לציוויליזציה למלוא רוחב העין. השהות בחיק טבע מסתברת כעניין קל, טבעי ושגרתי. שדות, אפרים, טלאים של יער על גבעות נמוכות, ואין אדם או עקבות אדם: אפשר ללכת שעות במשעולים מסומנים בין השדות, בלי לראות פחיות בירה ריקות או בקבוקים, בלי שקיות במבה נישאות ברוח או מצבורי חיתולים משומשים. משהו ורדרד ודמוי נייר שהרוח מעיפה איננו, כצפוי, טישו משומש, אלא עלה כותרת של ורד. נדמה שהאפשרות הזאת – להיות לגמרי לבד בלב נוף ירוק ומסביר פנים ובחיקו של טבע מתון ובלתי עוין – אפשרות שאיננה פתוחה לפני האזרח הישראלי – היא מרכיב בעל חשיבות מסוימת לבריאות הנפש. כמו ויטמינים ותרכובות-קורט אחרות, צריך רק מעט ממנו, אבל העדרו עלול לגרום לתופעות חמורות, מעין צפדינה של הנפש. נדמה שכל ה"ישראליות" הזאת, שהרבה ישראלים מדברים עליה בשאט נפש ובוז מריר, נובעת ממחסור מתמשך במרחבים פתוחים, ריקים ונקיים מפסולת אנושית. אפילו נוכחותם המתמדת של חתולים בישראל לא מחפה על כך.