גינתר גראס
גבוה בדירוג שלא אעשה לעולם (אני מתעב דירוגים) של היוצרים והיוצרות החשובים והאהובים ביותר שלי, ניצב לו בהשקט ובבטחה גינתר גראס. לפני עשרים שנה, אני חושב, היה ספר חדש שלו מעורר איזה עניין ציבורי; זה קרה לאחרונה, אולי, כשיצא לאור "דג הפוט." מאז ממשיך גראס לכתוב, והספרים שלו מתורגמים לעברית, אבל נדמה שהוא נדחק לשולי התודעה – אפילו פרס נובל לא ממש חילץ אותו משם. לא בצדק, כמובן: אפילו גראס בינוני מעניק התעלות שאחרים, במיטבם, לא מסוגלים לתת.
ואם מישהו חושד שגראס לא רלוונטי, הנה זרועים דפיו הראשונים של ספרו האחרון באתרי אינטרנט, חדרי צ'אט ופורומים; חוץ מזה, "בהילוך של סרטן" עוסק בנושא חם בגרמניה של השנים האחרונות: הקורבנות הגרמנים, או שמא הגרמנים כקורבנות. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן דיברו על השואה – מן הסתם זה כבר ממש נמאס להרבה גרמנים – הם רוצים לדבר על מה שהושתק שנים רבות, הן בצד המובס והן אצל המנצחים: על הצבא האדום שאנס בשיטתיות כמעט מאורגנת אלפי נשים גרמניות, על האזרחים שמתו בהפצצות – ועל ה"וילהלם גוּסְטְלוֹף."
וילהלם גוּסְטְלוֹף
"וילהלם גוּסְטְלוֹף" הוא שם של אנייה. אם ישאלו אתכם פעם, באיזה חידון ידע כללי, על האסון הימי הגדול בהיסטוריה, אל תאמרו טיטאניק (1503 קורבנות) או לוזיטניה (רק 1198.) על "וילהלם גוסטולף", שנפגעה משלושה טורפדו של צוללת רוסית, ירדו למצולות בין 6000 ל-9,000 נפש, איש לא יודע בודאות. אבל הם היו גרמנים, והטביעה נחשבה לחלק מפעולות הלחימה. זהו בלי ספק אחד האסונות הימיים הנשכחים ביותר בהיסטוריה המודרנית. (בספר מוזכרים עוד שני אסונות דומים במימדיהם,"קאפ ארקונה" ו"גויה," באותה שנה, 1945.)
אלא שההיסטוריה היא מדע שימושי: כל אחד עושה בה שימוש לצרכיו. ואולי, במילותיו של המספר של גראס, ההיסטוריה היא בית-שימוש סתום, שוטפים ושוטפים אבל החרא חוזר וצף. ה"וילהלם גוּסְטְלוֹף," הקרויה על שמו של עסקן מפלגה נאצי שנרצח על ידי הסטודנט היהודי לרפואה דוד פרנקפורטר, ממשיכה לשוט ולעשות גלים וירטואליים במרחב הקיברנטי, כדברי המספר, המפנה אותנו מדי פעם לאתרי אינטרנט רלוונטיים. כמו שקורה לא אחת, חלקם כבר לא פעילים, חלקם מפנים למעצב בעל זכויות לספרים של גראס, ולפחות אחד הפך לאתר פורנו. (thulenet). אבל ברור שהאסון הנשכח מפרנס ניאו-נאצים שהאיטנרנט הוא עבורם מדיום מושלם – מהיר, אנונימי ורב-תפוצה.
במסלול אלכסוני, מהוסס, מצודד כהליכת סרטן, מספר אחד הניצולים המעטים את סיפורו; הוא איננו ניצול רגיל – הוא נולד בסירת הצלה. גם אמו שרדה, וייעדה את בנה לספר את הסיפור ולהעיד על מה שקרה בלילה ההוא. אמו שמה טוּלַה פוקריפקה, ולאביה היה כלב שאחד מגוריו, פרינץ, היה לכלבו האהוב של היטלר: קוראים נאמנים של גראס יזכרו ודאי את הדודנית טולה, הנערה הפרועה שרצתה ילד, דמות מרכזית ברומן "שנות כלב." טולה – שהייתה נאצית, וגם קומוניסטית, היא בלי ספק הדמות המרתקת והמורכבת ביותר ברומן שכולו מרתק ומורכב, קשה ופסימי .
יש האומרים שגראס הפך פתאום, בעקבות פירסום הספר שהביא את סיפור האנייה למרכז התודעה הציבורית, ליקיר הימין הגרמני. אם זה כך, זה כמובן טמטום גמור, אבל לא חסר תקדים. גראס עצמו מופיע בספר, ומצטער על כך שהנושא הופקר לימין הקיצוני.
ומלבד כל העניינים הגדולים, זהו ספר ימי, ובמרכזו סיפור על אסון טביעה מסמר שיער לא פחות מהטיטאניק, וסביר להניח שהרבה יותר. אגב, אני גאה מאוד על תרומתי (הזניחה לחלוטין) לתרגום: אני המלצתי להוצאה לפנות לשמחה בִּינוֹת, כדי שיערוך את מונחי הימאות הרבים בספר. שמחה דאג לכך ששגיאות מביכות שאפשר למצוא לעתים בסיפורת שיש בה אלמנטים ספנותיים, כמו "קשר לשעה," נעדרות מן התרגום הזה. אשר לתרגום: כל התרגומים שאינם של חיים איזק, המתרגם המיתולוגי של "תוף הפח," מציגים גראס קצת שונה – פחות גנדרני ומקושט, אולי. לא גראס השתנה, כמובן, אלא המתרגמים, והמקובל והנהוג בעברית הכתובה של ימינו. אבל הוא עדיין נוכח במלוא עוצמתו.
