על "מגילת סַן-מיקֶלֶה" המליץ לי בילדותי אדם מבוגר, בהתרגשות שקשה היה שלא להידבק ממנה; ואכן, נדבקתי. ההתרגשות של הממליץ הייתה מן הסוג השמור לספרים מעצבים, אלה שלעתים הם גם ספרים מעצבנים – הייתי נותן דוגמאות, אבל הן עלולות לפגוע ברגשותיהם של מעריצים רכי-לבב, ולכן אסתפק בקיצונית שבהן, ה"אלכימאי." לא, אין שום דמיון בין "האלכימאי" ל"מגילת סן מיקלה" – פרט לעובדה ששני הספרים היו אהובים מאוד והותירו כנראה רושם עצום על דור של קוראים. במקרה של סן-מיקלה, מדובר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. קראתי את הספר בתרגום אמציה פורת, שהתנצל כבר אז על שנאלץ לחדש תרגום ישן יותר, של א. ברוך, שעליו גדלו דורות קוראים קדומים יותר. כעת יצא הספר בהוצאה מחודשת – וכשעלעלתי בו בחנות, כדרכן של אסוציאציות ספרותיות פרועות, נזכרתי בספר אחר: "קאפּוּט" של קוּרְצִיוֹ מַאלַאפַּרְטֶה.
מונתה וידיד
למי שאין לו מושג ירוק על מה מדובר: "מגילת סן-מיקלה" הוא רומן אוטוביוגרפי של אַקְסֶל מוּנְתֶּה, רופא שוודי שחי שנים רבות באיטליה, ובנה בית באי קאפרי. מי יודע כמה תיירים הגיעו לאי קאפּרִי, למערה הכחולה ולווילה בכפר אַנָקַאפּרִי, רק בזכות תיאוריו המופלאים של הדוקטור הטוב; אהבתו העמוקה, הגועשת, לים התיכון היא כנראה נחלתם הבלעדית של ילידי הצפון. אבל הספר אינו רק שיר תהילה מפוייט לאיטליה החמה והיפה; מוּנְתֶּה מספר על לימודיו אצל שרקו, מאבות הפסיכולוגיה והשימוש בהיפנוזה; על נסיונו כרופא-של-אריסטוקרטים וגם על אימי מגפת הכולרה בנאפולי; הוא הרבה לספר על קוצר ידה של הרפואה של זמנו, וסִפרו עמוס אבחנות עמוקות ומשעשעות על טבע האדם; הייתה לו מוּדעות חברתית חריפה למרות שבילה את רוב חייו עם בני המעמד השליט, הטובלים בשמנת; מונתֶה היה גם, אפשר לומר, מראשוני הלוחמים לזכויות בעלי החיים, שנא ציידים ואהב, במיוחד, כלבים וציפורים. נדמה לי גם שבקריאה מאוחרת יותר התגלו לי כל מיני פגמים, כמו אמירות סקסיסטיות – למרות הכל, הוא היה בן הזמן והמקום; אבל מגילת סן-מיקלה הוא בסופו של דבר ספר בהיר ואופטימי כמו בוקר אביב בקאפרי. למרות תפיסת העולם הרציונלית והמפוכחת מאד של מחברו – אפשר לומר שהוא היה סקפטי – עוד באירופה – מונתֶה הוא מייצג מובהק של תופעה תרבותית-היסטורית קצת נשכחת – משהו שקראו לו "הומניזם."
קוּרְצִיוֹ מַאלֶאפַּרְטֶה
קוּרְצִיוֹ מַאלֶאפַּרְטֶה, לעומת זאת, היה פאשיסט. טוב, לא ממש: הוא היה איטלקי (אמנם ממוצא גרמני) והפאשיזם המוקדם באיטליה היה הרי רק מין קומדיה דל'ארטה עם מוסוליני בתפקיד הקָפּיטַאנוֹ; וב-1931 גם הסתבך עם המשטר, סילקו אותו מעריכת העיתון לה-סטמפה ועצרו אותו ללא משפט. כשהתחילה המלחמה, יצא לדווח עליה כעתונאי, ובמהלכה כתב את "קאפּוּט," גם הוא רומן אוטוביוגראפי, ומן הסתם הספר הקודר והאכזרי ביותר שקראתי. לא קראתי ספר נוסף שלו שתורגם, "העור." את כל הפרטים אודותיו ליקטתי מפה ומשם ברשת, כי פרט למה שנכתב על העטיפה האחורית של ספרו לא ידעתי עליו דבר; "קאפוט" יצא בעברית לפני כעשר שנים בתרגום מירון רפפורט, ושקע בתהום הנשייה של הכותרים הנידחים. הוא עמוס אפיזודות מבעיתות, שעשויות להצמית גם צרכן מדיה בן ימינו, כזה שסף הגרוי שלו גבוה להדהים. מאלאפרטה היה בין השאר עד לטבח היהודים ביאסי, והֵסב לשולחן עם המושל הנאצי של וארשה – הצצה אל לשכתו של השטן – אחרי שסייר בגטו, בליווי איש אס.אס. עלילת הספר מתרחשת במהלך המלחמה, ומסתיימת בלי שסופה נראה באופק. כתיבת הספר הסתיימה ב-1943 – כך שהגיהנום המטורף של אירופה במלחמה מצטייר כמצב סטטי, אולי נצחי.
אבל בשוּטי ברשת גיליתי שגם מאלאפּרטה בנה בית בקאפרי, ממש בזמן המלחמה. הבית של מונתֶה בנוי על הריסות וילה רומית עתיקה, בסגנון (אני מנחש) ניאו-קלסי, שיש בו קשתות ופרגולות ופסלים עתיקים בכל מקום; הוילה של מאלאפארטה היא מבנה מודרניסטי מסוגף וקשוח, שהמקומיים קראו לו "מגהץ", והוא עצמו תיאר אותו כ"מלנכולי" ו"הבית שהוא אני." סרט של גודאר, "Le Mepris" (הבוז) עם בריזיט בארדו ומישל פיקולי, צולם בו ב-1963.
ווילה מאלאפרטה, או המגהץ, מימין; ווילה סן-מיקלה, משמאל.
את ווילה סן-מיקלה של מונתה מתפעלת קרן שוודית ואלפי תיירים מבקרים שם כל שנה. לא מכבר יצא ספר על הבית של מאלאפרטה; בסוף ימיו היה לו איזה רומן מאואיסטי והוא הוריש את ביתו לעם הסיני (אתר אחד מספר שעל סף מותו הצטרף למפלגה הקומוניסטית, ובו בזמן ביקש משיחה אחרונה מן הכומר) אבל הייתה מחלוקת משפטית בעניין. הבית נותר נטוש ומוזנח; רק לאחרונה שופץ.
השניים, מאלאפרטה ומונתה, היו מיודדים; מאלאפרטה בא לקאפרי והתאהב בה בעידודו של מונתה. ובעצם, כשעלעלתי בעותק המחודש של מגילת סן-מיקלה, נזכרתי ב"קאפּוּט" בעיקר מפני שבעמודים הראשונים של הספר משוחח מאלאפרטה, השוהה בשטוקהולם, עם איזה נסיך שוודי, על אַקְסֶל מוּנְתֶּה. מאלאפרטה נזכר בפגישה שלהם בקאפרי:
"הוא ניצב שם זקוף, מאובן, זועף…עיניו העירניות והערמומיות חבויות מאחורי משקפיים כהים, ששיוו לו נופך של מיסתורין ושל איום…" אבל אחר כך "החל לשוחח עמי על ציפורי קאפרי. מדי ערב הוא יוצא ממגדלו…מגיע לקרחת יער…והוא עומד ומחכה; הציפורים עפות אליו בלהקות, מצייצות בחיבה, ונוחתות על כתפיו, על זרועותיו, על כובעו, מנקרות באפו…ומונתה נשאר על עמדו זקוף, ומפטפט עם ידידיו הקטנים בניב הרך של בני קפרי…"
"Ah! Cette canaille de Munthe,”(אה! מוּנְתֶה הממזר הזה,) אמר הנסיך אז'ן, וקולו המלא חיבה רעד מעט."
ובשנית מוזכר מונתֶה בשיחה ליד שולחן אחר, עם חבורה של בני-אצולה ודיפלומטים איטלקיים וגרמניים. מדברים על אחד, אדי ביסמארק, שהמסובים מכירים היטב – נער חביב וביישן, הם אומרים עליו. ביסמארק גוייס לצבא הגרמני, להפתעתו ומבוכתו הרבה:
"אקסל מונתֶה סיפר לי על מעלליו הצבאיים של אדי ביסמארק, צחק וחשף את שיניו החדות…לעגנותו המתגרה של מונתה זהרה תחת הרקיע הכחול בקאפרי כמו עץ גלמוד…שלף מכיסו מכתב מאדי ביסמארק והחל לקראו בקול רם, לעלע במתכוון בעת דברו, השתהה בסוף כל משפט כדי לחייך ברשעות לתוך זקנו האפור שעינו כעין עץ מרקיב…'אדי ביסמארק חייל!' קרא לפתע, מנופף במכתב כמו בדגל….האדון הרוזן יצא למלחמה! קדימה צעד! Fur Got und Vaterland!
ראו איך הופך מאלאפרטה, מקלקל מסיבות מוכשר, את ידידו – הרופא הטוב, אוהב האדם ובעלי-החיים – למין אשמאי מרושע, חצי מטורף! ואולי זאת האמת? ואולי כתב כך מפני שחיפש תמיד את הצד האפל בכל אדם. אולי ככה אהב את חבריו. מה אמר מונתה על מאלאפרטה לא מצאתי בשום מקום.