קיץ 1967, סתיו 1933

סיפרתי לרשויות האתר הנחמד הזה שאכתוב כאן בין השאר על נושאים מֶטַא-ספרותיים, ואולי עוד אעשה כך. יש לי כמה רעיונות מעורפלים לגבי מה שאכתוב כאן; בינתיים אפתח בעניין לא ממש ספרותי שמעסיק אותי בימים אלה. כמו עוד חידושים רבים הגיעו גם החיבור המהיר וקאזא לביתנו באיחור אופנתי של שנים אחדות. שקעתי לזמן מה בעולם המופלא של המוסיקה המכווצת, ולמרות שיש לי עמדה ברורה בנושא הורדת מוזיקה (בראשי פרקים: דבר נהדר, צריך למצוא דרך שבה לא יפגעו היוצרים, הבעיות של חברות הענק ממש לא מטרידות אותי) לא אכנס לעניין הזה, רק לכמה תובנות שצמחו לי בעת השיטוט בתיקיות המחשב של ארבעה מיליון ומשהו משתמשים.

ראשית כל, בצעירותי התנאיתי בטעם מוזיקלי אליטיסטי ואוונגרדי, והייתי מעודכן יחסית בסצנה עד לפני עשרים שנה בערך (אני יודע בדיוק מתי הרמתי ידיים: כשקראתי ביקורת של מישהו – אולי אוחובסקי, או אולי גיא אסיף – ובה נאמר שהמתופף של להקה פלמונית מזכיר את הפִּיקְסיז, ולא היה לי מושג מי הם הפִּיקְסיז- – ) והנה, מתברר כי הדברים שאני מחפש בקאזא הם להיטי פופ סכריניים שנתקעו לי בזיכרון. נכון שקניתי פעם דיסק של ארוו פרת', רכשתי את כל הדיסקוגרפיה של קינג קרימזון, וניסיתי להשמיע לבת שלי קלאסיקה, כשהייתה קטנה ונוחה להשפעה; עכשיו אני מחפש את להקת הצבּים, את דאסטי ספרינגפילד והטרמלוס, או את תחיית מי-האמונה הזכים, כמו שקראו להם בלהיטון. נכנסתי לאיזה אתר עם פרוט מצעדי הפזמונים של שנות השישים המאוחרות וערכתי לי קובץ נאה של להיטים מתוקים מקיץ האהבה של 1967, קיץ שבו התרחשו, אבל מי זוכר, עוד כמה אירועים בעלי משמעות מעצבת תודעה.

לבתי החשדנית הסברתי שעוד מעט יהיו כל השירים העתיקים האלה שיא הטרנד, מכיוון שעוד פרסומאי מהשנתון שלי ידביק את הלהיט הממיס, העוטה, בתוקף זיכרונות הנעורים שלנו, דוק של קדושה – לפרסומת לסלולרי, לבירה, לטמפון. וכמה נחמד כשנבואה שלך מתגשמת בפועל: רק התחילו הבנות לזמזם את "Happy Together" של להקת הצבּים, שנכפה עליהן בזמן נסיעות כשאין לאן לברוח, וכבר הופיעה פרסומת לקרלסברג, ועוד עם ג'ניפר אניסטון הנערצת על הבת הגדולה. (השיר האהוב על בת הארבע הוא דווקא What A Day For A Dayderam הנינוח והמחוייך, של ה-Loving Spoonfuls. וסליחה על חוסר האחידות, אף פעם לא החלטתי אם עדיף תעתיק עברי או אותיות לטיניות, או שמא תרגום, שלרוב יוצא מגוחך – הכרתי פעם מישהו שנהג לתרגם את שמות השירים על הקלטות שלו: היו שם "תן לזה להיות" ו"סמטת אגורה", שהוא – ניחשתם? "פֶּנִי לֵיין". רק אובּלָדי-אוֹבְּלָדַה ניצל מגיור.

יום א' עגום

ובכל זאת הורדתי לי גם קצת טוקסידומון בשביל הנשמה, ואת רדיוהד מסיבות אישיות, ואת סטארסיילור מתוך סקרנות. והנה תגלית מעניינת, תולדה של שעות מבוזבזות מול התצוגה הירקרקה. חיפשתי משהו של מריאן פית'פול. מצאתי ביצוע שלה לשיר בשם "יום א' עגום", Gloomy Sunday, שזכרתי מאלבום ישן של מרק אלמונד. חיפוש נוסף העלה כי לשיר יש ביצועים רבים מאוד – מבילי הולידיי עד בּיוֹרק ולידיה לאנץ' (בסרט "פרוייקט המכשפה מבלייר", שלא ראיתי.) סקרנותי התעוררה ופניתי לגוגל, שהביא אותי מיד לאתר המוקדש לשיר. העובדות המפתיעות: השיר נכתב ב-1933 על ידי הונגרי בשם רז'ו שרש (Rezsô Seress – אני מנחש שזוהי ההגייה הנכונה). ב-1936 חקרה משטרת בודפשט את התאבדותו של סנדלר בשם יוזף קלר, שהותיר מכתב ובו ציטוט מן השיר; עוד שבעה-עשר מקרי התאבדות – בטביעה בדנובה או ביריה – נקשרו אליו תוך זמן קצר; מישהו ביקש מתזמורת במועדון לילה לנגן אותו, וירה בעצמו למוות לצלילי השיר. חיש קל זכה אם כן "יום א' העגום" למוניטין מפוקפקים כ"שיר ההתאבדות." הוא תורגם לאנגלית והוקלט על ידי מבצעים רבים, וגם נאסר לשידור בשל השראתו המשוערת, בבי.בי.סי. ובמקומות אחרים, אפילו לאחר שהוסיפו לו בית אופטימי, שנועד לרכך את הייאוש התהומי, המוחץ שלו. 

"התאבדות" הפכה להיות אצלנו לשם נרדף לרצח, עם דם ואש ותמרות עשן. נדמה שכולם עסוקים באימת המוות, בכל מסע קניות ונסיעה באוטובוס – ומי זוכר את אלה שעורגים בשקט אל המוות, לצלילי נעימה מלנכולית, בעיקר ההונגרים, "העגומה שבאומות", על פי התזה המופיעה באותו אתר. לא אתרגם למענכם את כולו, אבל כמובן שחיפשתי – ומצאתי – את הביצוע ההונגרי המקורי; אני מעדיף אותו על פני ארבעה או חמישה ביצועים אחרים שמצאתי ברשת.

רז'ו שרש התאבד בשנת 1968.

7 תגובות בנושא “קיץ 1967, סתיו 1933”

  1. יפה כתבת. נכנסתי לאתר ולמדתי ששרש גם הלחין וביצע את השיר, מדבריך התרשמתי משום מה שרק כתב את המילים.

    ראיתי באיזה מקום שהונגריה נמצאת במקום השני בעולם בשיעור ההתאבדויות (נורווגיה בראשון). אז יתכן שהם באמת בצמרת האומות העגומות.
    לדעתי הסיבה למגיפות התאבדות כאלה אינה דווקא בשיר עצמו, אלא הן יותר תוצאה של הדיווח על מקרה כזה – למתאבד הראשון אכן שימש השיר השראה, אם כי ודאי היה מתאבד בלעדיו, והשאר חקיינים.

  2. אני מנסה להיזכר
    בשם סרטו של הבמאי ההונגרי אישטוואן סאבו,
    שביים בין השאר גם את 'מפיסטו'.
    אני מתכוונת לסרט שחור-לבן, יפהפה
    ועצוב על שתי מורות שמתגוררות בפנימיה
    ליד שדה התעופה של בודפשט, אֶמָה ו–? אני כמעט
    בטוחה ששמה של אחת הגיבורות אמה.
    חברתה מידרדרת לזנות ומתאבדת.
    הסרט הוקלט, אבל נזוגי עלה על ההקלטה.
    חייבת להשיג את הקלטת. אבנר, אוליתאמץ את
    זכרונך הגנזכי ותיזכר?

  3. גיגלתי במרץ. הסרט לא מופיע.
    אחד מסרטיו הלא ידועים, שהוקרנו
    בארץ לפני כמה שנים. שם הסרט הוא אֶמָה ו –?
    הבעיה היא בתעתיק. לא קיים באנגלית
    ואני לא יודעת לתעתק הונגרית 🙁
    בכל אופן, תודה.

  4. תודה.וכעת אנסה להשיג את הקלטת.
    סרט מומלץ.בעקיפין, אצל אישטוואן סבו האישי הוא תמיד פוליטי.

השאר תגובה