חסידה וטווס, יונה וכלב, ולאמיה

עוד כמה בעלי חיים, ויצורים אחרים, מתוך הבסטיאריה של אברדין וממקורות נוספים.

 

חסידה

החסידות משמיעות קולות על ידי הקשה במקוריהן, בדומה לצרצרים. החסידה היא אויבת הנחש – היא מכּה במקורה בנחש, שהוא מחשבות החטא, כפי שהצדיקים נוזפים באחיהם החוטאים בדברים חדים ומשוננים.
החסידות עפות אל מעבר לים בלהקות אל אסיה. עורבים מדריכים אותן בדרכן. החסידה מבשרת את האביב; לחסידות רגש קהילתי חזק. החסידות מסורות לצאצאיהן עד כדי כך שנוצותיהן נושרות בעת הדגירה. חסידות צעירות מבלות בטיפול בהוריהן את אותו זמן שבילו ההורים בגידולן-הן.

טווס

שמו של הטווס, pavo, נגזר מ-pavor, פחד, שכן קריאתו הפתאומית מטילה פחד בשומעיה. בשרו כה קשה שכמעט אינו נרקב, וקשה מאוד לבשל אותו. הצי של שלמה המלך הפליג לתרשיש בכל שלוש שנים והביא משם זהב, כסף, שנהב, קופים וטווסים. תרשיש היא החיפוש אחר האושר של העולם הזה, שהוא מוגבל…כשנגזלים ממך כבודך או נכסיך, או כשמת מי מידידיך, מגיע הצער; האושר בעולם הזה מהול תמיד בצער.

הטווס החי בתרשיש מסמל את החלש והמנוון, אך כאשר מביא אותו הצי לירושלים, הוא מסמל את מורי-ההלכה החכמים: אי אפשר לבשל את בשרו – וכך גם רוחם של המורים, להבת-התאווה אינה שורפת אותם. קולו של הטווס מטיל פחד כמו קולו של הדרשן המדבר על אש הגיהנום; צבע הספיר על חזהו מסמל את ערגת המטיף לגן-העדן. הצבע האדום שבנוצותיו מסמל את אהבת ההרהורים. העיניים שבנוצותיו מסמלות את ראיית הנולד ומגוון הצבעים את הסגולות הטובות הרבות שלו.

כשהטווס מתעורר בפתאומיות, הוא קורא בקול, כי הוא פוחד שיופיו אבד לו. רגליו מכוערות מאוד ולכן הוא מסרב לעוף גבוה, על מנת שרגליו ישארו מוסתרות.

יען

ליען כנפיים ככנפי הבז והנץ, המהירים מכל העופות, אבל הוא אינו מהיר כמותם במעופו; למעשה, אינו יכול להתרומם כלל מעל האדמה, והוא רק פורש את כנפיו כאילו בכוונתו לעוף, אך לעולם אינו מתרומם…כמו הצבועים המתחזים לאדוקים בדתם ויוצרים רושם של קדושה שאין לה אחיזה במעשיהם. ליען נוצות מעטות וגוף ענקי, וגם לו ניסה לעוף, לא היו אברותיו נושאות את משקל גופו הגדול; כנפיו צבען כשל הבז והנץ, אולם הן חלשות ורפויות והאוויר, שאותו הן אמורות לדחוס על מנת לעוף, חולף מעליהן.
רגלי היען הן כשל גמל. היען יכול לעכל הכל, אפילו ברזל. היען מטיל ביצים כאשר עולה הכוכב וירגילה שבמזל שור. הוא מזניח את ביציו המכוסות בחול, ומשאיר אותן לבקוע בחום השמש.

 

ינוארי

 

הינוארי הוא בעל חיים קטן ועירום מפרווה החי ביערות-עד. הוא משנה את צבעו, אולם שלא כמו הזיקית הוא אינו עושה זאת כדי להסתתר, שכן הינוארי הוא חיה לילית. כשאוחזים אותו בכף היד משתנה צבע העור שלו על פי הלך הרוח של האוחז בו.. מי שמשקר, צובע את הינוארי בגוונים סגלגלים, ירוק או ירוק בהיר, תלוי בסוג השקר. צעירים מוכיחים זה לזו את אהבתם כשהם מלטפים ברכות ינוארי המונח בכף-ידם, ועורו לובש צבע תכלת ענוג, המתכהה ומעמיק כשצומחת תשוקת הבשרים.

כלב

כלבים אינם יכולים לחיות ללא האדם. יש כמה סוגי כלבים: כלבי שמירה, כלבי ציד וכלבי רועים. הכלב מרפא את פצעיו על ידי ליקוק, וכלב צעיר הנקשר לחולה מרפא פצעים פנימיים. הכלב תמיד שב על קיאו. כשכלב שוחה בנהר ובפיו בשר, אם יראה את בבואתו במים ישמוט את הבשר על מנת לקחת את הבשר שבפיה בבואת-דמותו.

אין חיה נבונה מן הכלב, החיה היחידה המזהה את שמה ואוהבת את בעליה. יש כלבים שיקריבו את חייהם למען בעליהם, ואם ימות לא יעזבו את הגוויה. המלך גרמנטס, שנלכד על ידי אויביו, ניצל בעזרת 200 כלבים אשר חדרו מבעד לקווי האויב. אומרים שכאשר התרחש רצח ללא עדים, הצביע כלבו של הנרצח על הרוצח בקהל; כלבו של יאסון סירב לאכול ומת מרעב אחרי מות בעליו. כאשר היו אפיוס ויוניוס פיקטיניוס קונסולים ברומא, ליווה כלב אחד, שסרב להיפרד מאדוניו, את בעליו אל תא הכלא; כאשר הוצא האיש להורג, ואנשי רומא, מתוך רחמים, נתנו לו אוכל, הביא הכלב את האוכל אל גוויית אדוניו; כשהושלכה הגופה אל הטיבר שחה אליה הכלב וניסה להצילה מטביעה.

לאוקריטה

הלאוקריטה היא חיה זריזה החיה בהודו. זוהי חיה מורכבת, גודלה כשל חמור, אך ראשה כשל סוס, חזה ורגליים כשל אריה, רגליים אחריות כשל צבי, והיא שסועת פרסה. פיה רחב במיוחד הוא נמתח מאוזן עד אוזן. אין לו שיניים נפרדות כי אם עצם אחת במקום בו אמורות להיות שיניים. היא יודעת להשמיע קולות כשל האדם.

 

לאמיה *

[…הרמס, רגליו מכונפות, דאה דומם ]

 

סביב יער ועצים במעוּפוֹ נחפָּז

על עשב ופרחים רִפְרֵף, ואז

מצא שם גוף-נחש רובץ בסבך אפֶל

נוצץ-פועם, כְּפקעת מתכּרבֶּל

 

סבך-פיתוליה מסָנְוור וססגוֹני

ומנוּקד ירוק, כחול, זהב, שָנִי

פסים-של-זברה, בֶּהָרוֹת-נָמֶר

עיני-טווס, פס-ארגמן זוהר;

ושלל סֲהַרוֹנִים כְּסוּפים אשר בְּעֵת

שהתנשמה נמוגוּ, או זרחו בְּיֶתֶר-ֹשאת

וחגוּ, התמזגו כטבעות עשן

בָּרֶקע הקודר כמעשה-רִקמה נושן

רַבַּת-צבעים, למודת-סבל נראתה

כמו פייה מקוּלָלַה; כאשת-אהבים

של שד – כמו שד ממש; על כּרבּולתה

כְּנֶזֶר-אריאדְנֶה, זְרוּעַ-כוכבים,

ענדה שלהבת מחוִירָה. ראשה

כראש נחש, אבל אבוי – פֶּה של אשה

היה לה: פניני-שיניים, ולעיניה הזכּוֹת

מה כבר נותר מלבד לבכּוֹת, לבכּוֹת?

 

(* מתוך "לָאמִיָה", ג'ון קיטס, , 1819)

 

 from John Keats' "Lamia" (1819)

 

The God, dove-footed, glided silently

Round bush and tree, soft-brushing, in his speed,
The taller grasses and full-flowering weed,
Until he found a palpitating snake,
Bright, and cirque-couchant in a dusky brake.

She was a Gordian shape of dazzling hue,
Vermilion-spotted, golden, green, and blue;
Striped like a zebra, freckled like a pard,
Eyed like a peacock, and all crimson barr'd;
And full of silver moons, that, as she breathed,
Dissolv'd, or brighter shone, or interwreathed
Their lustres with the gloomier tapestries –
So rainbow-sided, touch'd with miseries,
She seem'd, at once, some penanced lady elf,
Some demon's mistress, or the demon's self.

Upon her crest she wore a wannish fire
Sprinkled with stars, like Ariadne's tiar:
Her head was serpent, but ah, bitter-sweet!
She had a woman's mouth with all its pearls complete:
And for her eyes: what could such eyes do there
But weep, and weep, that they were born so fair

?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3 תגובות בנושא “חסידה וטווס, יונה וכלב, ולאמיה”

  1. זה מקסים.
    "תרשיש היא החיפוש אחר האושר של העולם הזה, שהוא מוגבל…כשנגזלים ממך כבודך או נכסיך, או כשמת מי מידידיך, מגיע הצער; האושר בעולם הזה מהול תמיד בצער".

    מעניין שמערבבים ללא הבחנה עובדות טבע (לכאורה) על בעלי החיים עם עובדות פואטיות על הסמליות שבהם – "הטווס מסמל חולשה…אך כשמביאים אותו לירושלים הוא מסמל את החכמים" וכדומה.

    הינוארי ממש גדול. יש לאתרו ולהשתמש בו בחקירות משטרה ולפני חתימה על הסכמים. בימי הביניים אולי שימש את האוהבים להוכחת כנותם – הזמנים שלנו מתוחכמים יותר.

השאר תגובה