זהב השוטים של האלכימאים

מפורטוגלית: רינה וגדעון ברוך, אנטוניו קוסטה. הוצאת כתר,146  עמ'.

"האלכימאי" של פאולו קואלו נמצא ברשימת רבי-המכר של מוסף "ספרים" של הארץ. אני נייטרלי לגמרי כלפי הרשימה הזאת, בכנות: היא מייצגת בדיוק את מה שהיא אמורה לייצג, כלומר שעורי המכירה של ספרים. ספרים נפלאים או איומים יכולים לככב בה באותה מידה של הסתברות. אבל סביר להניח שהיא מהווה גם עדות עקיפה לכל מיני הלכי-רוח קולקטיביים, תרבותיים וחברתיים. 

ל"האלכימאי" פוטנציאל לא רע להצטרף למשפחה של רבי-מכר ארוכי טווח, יצירות המכונות ספרי-פולחן, מאותו תת-ז'אנר שאליו משתייכים "הנסיך הקטן", ספרי הרמן הסה, "השחף", "זן ואמנות אחזקת האופנוע" ואחרים. יש בו סיפור יפה, עם נופך אגדתי; הוא שזור הארות והערות מעמיקות על החיים, עמוס אפוריזמים מחכימים, יש בו אלמנטים מיסטיים ופילוסופיים, ורגעים רבים של פיוט ויופי.

ואין לי כבר כוח לשטויות האלה.

קשה לי להעלות על הדעת משהו פחות רלבנטי לחיים, או אפילו להגיגים על מהות החיים. לקט כזה של קלישאות פסאודו-מיסטיות, מרופד בפנטסיות אוריינטליסטיות, סמלים ימי-בינימיים והרבה רליגיוזיות מתחסדת, כבר מזמן לא נארז בחבילה קומפקטית כל כך. הספר הזה, כפי שמעיד עליו גם שמו, אינו אלא אחת ההתגלמויות המובהקות של הדבר שאומברטו אקו כינה "ימי הביניים החדשים": אותו גל עכור (גל שאקו עצמו גלש בחדווה על פסגתו ) של חיבה והשתאות כלפי כל דברי ההבל הרדודים ביותר, בתנאי שהם מצופים בציפוי של אורנמנטיקה עתיקה, ורצוי גם מוזהבת בזהב-השוטים של האלכימאים. שהרי הקוראים הנכבשים בקסמיו של הספר, והמבקרים המתפעמים המצוטטים על כריכתו, וכנראה גם הכותב, אינם מעיינים עיון היסטורי-אקדמי כבד-ראש בתרבות של ימי הביניים, או בתרבות בכלל; הם גם אינם צופים-משתתפים, השואפים לחוות באופן בלתי אמצעי חוויה של תרבות אחרת, אקזוטית, מתוך פתיחות רוחנית מפליגה. הם רק מתפלשים להם בהנאה בכל ההוקוס-פוקוס הזה, שאמור לתאר את "הכוחות המופלאים המלווים את בני האדם משחר הימים: האותות של אלוהים, האגדה האישית שכל אחד מאתנו צריך לחיותה. ..אמיתות מופלאות….היכולת לזהות אותות הנקרים לנו במסלול חיינו" – כל אלה מתוך הכיתוב על גב הספר – ומכאן אפשר להמשיך בחדווה הלאה, אל כישורי קריאת העתיד בכבדים מבותרים של בעלי חיים ועוד אומנויות אבודות מסוג זה. ואכן, הכל מתחיל במעשי כשפים – מגדת העתידות הצועניה הבלתי נמנעת – ומגיע לשיאו כאשר גם הגיבור לומד לבצע מעשה כשפים כהילכתו, ומחולל סופת חול איומה כדי להציל את חייו ממבקשי נפשו, תוך תקשורת בלתי-אמצעית עם איתני הטבע – המדבר, הרוח והשמש. ואלוהים, כמובן, הנמצא בתוכו. ואהבה, אהבה כל הזמן.

העלילה בספר אלמנטרית – ספורו של נער היוצא למסע מאנדלוסיה למצרים, בעקבות חלומו – מציאת אוצר לרגלי הפירמידות. מסעו הוא מסע של למידה ורכישת חוכמה, כמובן – מסע-חניכה קלאסי, שבמהלכו יהגג לו הרבה הגיגים, ישמע הרבה אחרים, ויזכה לאינספור תובנות והארות בכל תחנה שבדרך. הנה דוגמה לחוכמתו של האלכימאי: "כל דבר ביקום התפתח," אמר. "ולדעת החכמים, זהב הוא המתכת הכי מפותחת. אל תשאל אותי למה; אני לא יודע, אני רק יודע שהמסורת תמיד צודקת." אכן. 'לא לשאול למה' ו'המסורת תמיד צודקת' הן אמירות יסוד של הספר, והן אינן נאמרות באירוניה או מתוך היפוך כוונות, וגם אינן מובאות בשם אומרן בלבד. הן ממהויותיו של הספר.

"האלכימאי", שנכתב ב-1988, הוא אכן אל-זמני. יכול היה להכתב באותה מידה לפני מאה, מאתיים, שלוש מאות שנה ויותר: ניקח, לדוגמא, את הנוכחות הנשית בסיפור הזה, הדחוס טסטוסטרון למרות מראית-העין העדינה כל כך שלו. יש שתי נשים בסיפור – האחת, בתו של סוחר, שגבור העלילה מתאהב בה אהבת בוסר, מתרשמת מסיפורי-מסעותיו ומהעובדה שהוא יודע לקרוא, ו"עיניה המוריות הבורקות רחבו מפחד ומפליאה". אבל היא אינה ראויה לשאיפותיו המפליגות, והוא כובש את יצרו עד שהוא פוגש באשה השניה שבסיפור, בת-המדבר האקזוטית, פטימה, המשתייכת לגזע של נשים שעיקר כוחן בהמתנה לגברים שלהן, היוצאים להגשים את עצמם בעלילות גבורה ומלחמה במדבר. פטימה היא התגלמות מחודדת במיוחד של אותה פנטסיה אוריינטליסטית, במשמעות שהעניק לה אדוארד סעיד, במירעה. גיבורנו התם (שהיתה לו התנסות מינית אחת, הנותרת עלומה ) פוגש אותה בנווה המדבר פיום- המסגרת הגיאוגרפית של מסעו מציאותית לגמרי – ומתאהב בה ממבט ראשון. המחבר מתעלם בקלילות מגורלו המשוער של נער נוצרי שהיה מנסה לחזר אחרי נערה בדואית, אבל לא נדקדק בקטנות, שהרי זהו ספור אגדה; הוא אינו פוגם בתומתה של אהובתו, ואהבתם נותרת טהורה, חלק בלתי נפרד של ההתחסדות המוסרנית שהזכרתי כבר. לזו צריך להוסיף את הסמלים הנוצריים המפוזרים בכל מקום, כמו גללי כלבים בגן עירוני; החל מהעובדה שגיבורנו הוא רועה צאן, אותו דימוי של קהילת-המאמינים החביב כל כך על אבות הכנסיה, וכלה עובדה שהאוצר, שכה הרחיק נדוד כדי למצאו, נמצא בעצם בכנסיה הרוסה במחוז הולדתו. הרבה הערכה חולק פאולו קואלו גם לאיסלאם, שאותו מייצגים כאן אנשי כבוד אמיצים, מכניסי אורחים ונדיבים; אהבתו של גיבור הספור גם יוצרת איזה גשר בין-דתי ובין-גזעי מפוברק. רק קמצוץ של קבלה יהודית נחוץ כאן להשלמת התמונה – אולי היה הדבר מרחיב את מעגל קוני הספר, לתשומת לבו של המחבר ומוציאיו לאור.

"האלכימאי" יכול היה להשאיר אותי אדיש, או לגרום לי סתם מורת רוח קלה, אבל הוא הכעיס אותי בסופו של דבר, כיוון שגרם לי להרגיש כמו פקיד מאותה ועדת-חינוך מיתית שמנעה את הופעתם של ה'ביטלס' בארץ, כדי לא לקלקל את הנוער: הוא גרם לי לשבת ולכתוב רשימה המוקיעה אותו, ושתשיג מן הסתם תוצאה הפוכה מזו שהתכוונה אליה. אבל הספר המאוס הזה הוא התגלמות כל כך מזוקקת ומתומצתת של דברים שהם רעים בעיני, עד שלא יכולתי להתאפק. רוצו לקנות.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה