זה רומן? זה מחקר? זה מותחן היסטורי? בלוג בלשי? לא, זה יגאל סרנה. הסוכן הלא-מפוקפק של הכתיבה הספרותית במחוזות התיעוד והתחקיר, חוצה שוב את הקווים במסע אישי, שהוא גם מחקר בלשי-היסטורי, בעקבותיה של דמות שוליים נשכחת ומסתורית, שהתחככה במאורעות הרי עולם – וגם בחייו שלו. זה טור-דה-פורס של ספרות תיעודית: מסע בזמן ובמרחב הגיאוגרפי, רצוף תגליות ותפניות. הנאת קריאה צרופה.
ההיסטוריון הצרפתי לה-רואה לאדורי, מחבר יצירת המופת "מונטאיו", כתב שההיסטוריון דומה לספיריטואליסט, או בלשון הניו אייג', מתַקשר: הוא מדבר אל החיים בשמם של המתים. סרנה מפליא לדובב מתים נשכחים, שאפילו אבן מצבה אין להם. הוא מעלה באוב עולם כמעט נשכח, שהעדויות אודותיו נמקו שנים בארכיונים מאובקים, או נדדו, כמו במקרה המופלא של ארכיון "אליאנס", מבירה לבירה, מן הנאצים לסובייטים, ושרדו באורח נס. הוא פוגש את הצאצאים החיים ששומרים בזיכרונם השביר היסטוריה אחרת, חמקמקה ונפתלת, לעתים מלאת סתירות אבל תמיד מפתיעה.
סרנה מוכיח שכל היסטוריה היא היסטוריה בת זמננו: כמו הקברים המפוקפקים והזיכרונות הסלקטיביים שמתדלקים את הסכסוך המקומי שלנו, כל פרשה נשכחת לכאורה עשויה לגעת באיזו מורסה מודלקת: הוכברג, הסוכן המפוקפק שלו, נקשר פתאום להדהודיה העכשוויים בתכלית של סוגיית השואה הארמנית; איסנטבול של התורכים הצעירים לזו של ארדואן. החוטים הדקיקים הקושרים בין אנשים ומאורעות נחשפים.