ג'רמיין גריר, ("הסריס הנשי," "האשה השלמה") אחת ההוגות הבולטות, הזועמות, ובעיקר השנויות במחלוקת של הפמיניזם, פרסמה ספר בשם "נערות המנזר," שקטע ערוך מתוכו פורסם בגארדיאן. לדעת מבקריה, גריר של היום מציגה תפיסות הפוכות לאלה שבהן דגלה בשנות השבעים, אבל לא אכנס כאן לפולמוס פנים-פמינסטי. מפתיע לקרוא את דבריה על המנזר. גריר, מפויסת ומבודחת, ואפילו מלאת הכרת תודה, מספרת על חינוכה בידי נזירות, במנזר "כוכב הים" באוסטרליה. היא כותבת עליהן בחיבה רבה. "אחת הסיבות לכך שמעולם לא בייתו אותי כראוי היא העובדה שחונכתי על ידי כנופיה של נשים מטורפות בגלימות שחורות ומתנופפות. אני דומה להן יותר מאשר לאמי. אני חייבת להן יותר במידה מסוימת, מכיוון שהן אהבו אותי יותר ממנה והן השקיעו בי מאמץ גדול בהרבה ממנה. הן באמת אהבו אותנו. אני מבינה את זה עכשיו, למרות שלא הבנתי את זה אז."
המנזר שגריר מתארת רחוק למדי מחלק מן הדימויים הרגילים שאנו ניזונים מהם. ודאי יש סגנונות רבים בענייני נזירות, ומנזרי המאה העשרים שונים מאוד, מן הסתם, מאלה של ימי הביניים, אולם אני זוכר עד כמה הפתיעה אותי בזמנו הטענה – ההגיונית לגמרי, בהרהור שני – שהמנזרים באירופה, לאורך מאות רבות, היו המקום היחיד בו נהנו נשים ממידה כלשהי של חירות. זה נשמע כמו אוקסימורון – מנזר וחירות – אבל בעולם שבו עברו נשים מבעלוּת אחת לאחרת – מן האב אל הבעל – ועל פי רוב רק בקושי נחשבו לאנושיות, שחרר אותן דווקא המנזר מן הכלא של חיי השגרה הנשיים. רק נדר הנזירות וה'נישואין' לישו, פטרו אותן מן החובות הנצחיים של הנשיות: האמהוּת ומתן שירותי-חינם לגברים. בחלק מן המנזרים נהנו הנזירות מחיי תענוגות של ממש, ויצרו מוזיקה ואמנות.
נשים בקבוצה, ללא גברים, אומרת גריר, מתנהגות אחרת. "בין כתלי המנזר פורצת היצירתיות המוּלֶדת של נשים. היינו קולניות, וגם הנזירות היו קולניות. כולן היו משעשעות ומטורפות בדרכן שלהן. הן לא התאימו לשום סטראוטיפ. כולן היו שונות זו מזו."
אפילו בעניין היחס למין, יש לה כמה מלים חיוביות לומר על החינוך במנזר. הנזירות רצו שנבין שסקס הוא עניין רב-עוצמה, ולא משתעשעים בו כלאחר יד – לא הופכים אותו למעין ספורט, היא כותבת. ועם זאת הן סברו שמדי בית-הספר היו מעין שריון מגן של צניעות; הן היו תמימות מכדי להבין שיש גברים רבים שמחשבות לא-צנועות עולות בראשם דווקא כאשר הם רואים מדי בית-ספר. גם ההפרדה המוחלטת בין המינים נושאת עמה יתרונות (כפי שהעלו לאחרונה גם מחקרים אחדים בענייני השגים בלימודים.)
"יכולתי להתחתן עם ברוקר ולהתרגל לחיים עם שלוש מכוניות. הן הפכו זאת לבלתי אפשרי מפני שהייתי רעבה למשהו אחר – לערכים רוחניים. אמנם לא הערכים שלהן." כותבת גריר, ומבחינה בין המנזר לקתוליות. "אני עדיין קתולית," היא כותבת, "אני רק לא מאמינה באלוהים. אני אתאיסטית קתולית – יש רבים כאלה." (לא מזמן קראתי בספרו של דן צלקה על שיחה עם כומר קתולי. "אנחנו משוחחים, אבל איננו מדברים על אותו דבר," כותב צלקה, ומגדיר את עצמו כ"אתאיסט יהודי.") "אני בטוחה שהנזירות היו מעדיפות שאהפוך את לבי ואהיה וכחנית קולנית לטובת העניין הקתולי. אין הרבה סיכוי, אבל הן ממשיכות להתפלל…אפשר לדבר בזכותם של מנזרים. הבעיה היא שאין מה לומר בזכותה של הקתוליות."
הנזירות חיו בצניעות – מהקצבה של 15 שילינג לשבוע. מערכת החינוך האוסטרלית הייתה מתמוטטת אלמלא ניצלה אותן. אבל הן גרו בבתים נאים עם גינה, ונהנו מסגנון-חיים בריא ונעים: בנות-שיח נבונות, ספרים טובים, די זמן פנוי למחשבה. "אני חושבת שאלה חיים טובים, והלוואי שלא היו מאבדים את ההצדקה הפנימית שלהם" כותבת גריר; "שואלים אותי לפעמים איך הייתי רוצה שיראה הבית שלי; לרוב אני אומרת שהייתי רוצה שיהיה דומה למנזר החילוני "תֶלֵם" של רבְּלֶה, שבו נהנות הדיירות ממגוון של תענוגות משוכללים."
תֶלֵם
עד כאן גריר, ומכאן רבְּלֶה. מכיוון שהזכירה את מנזר תֶלֵם, המתואר ב"גרגנטואה ופנטגרואל" של רבְּלֶה, שמחתי על כך שרכשתי לא מכבר את תרגומו של עידו בסוק, כדי שאוכל לעיין ולמצוא במה מדובר. תרגום רבְּלֶה הוא משימה גרגנטואית, כלומר אתגר ענק שנראה למעלה מכוחות אנוש; ברומן של אהרון מגד, "הגמל המעופף ודבשת הזהב," עוסק הגיבור בתרגום רבְּלֶה, והמשימה מוצגת כחסרת סיכוי. פעם קניתי את התרגום האנגלי, ומעולם לא הצלחתי לקרוא בו יותר מכמה עמודים. והנה, שני הכרכים עבי-הכרס של רבְּלֶה בעברית, למרות ממדי הענק שלהם, הם מאירי עיניים, נגישים, משעשעים, ובעיקר מעוררים השתאות לנוכח היקף המשימה שנטל על עצמו עידו בסוק, והשלים בהצלחה. ולענין מנזר תֶלֵם: רבְּלֶה היה, כללית, בן זמנו, וכפי שאומרת בהקדמה לספר ד"ר נדין קונפרטי-צור, הוא מעדיף לא לעסוק כלל בנשים, או להציג אותן על שלל התכונות השליליות המוכרות מן המסורת הדתית והאנטי-נשית של ימי הביניים. רק במקום אחד חורג רבְּלֶה (ה'הומניסט הפרוע', שעל פי רוב חרג מכל מוסכמות התקופה) מהדפוס הזה: בתאור של מנזר תֶלֵם. את תֶלֵם בנה גרגנטואה לבקשתו של נזיר, שביקש ממנו להקים עבורו מנזר המכונן על יסודות הפוכים מאלה של שאר המנזרים. ראשית חוכמה, לא תיבנה סביבו חומה; ובמקום נדרי הפרישות, הציות וההסתפקות במועט, לא יהיו לנזירי תֶלֵם כל סייגים, והם יחיו כרצונם. מכאן ממשיך רבלה לתאר את תֶלֵם כאוטופיה יפהפיה (במימונו של המלך הנדיב גרגנטואה) שאליו נמנעת הכניסה מרשימה ארוכה של טיפוסים – "טווסים אבוסים, שחצנים, חלכאים..עורכי דין מרוששים, פקידונים, לבלרי בית-משפט האוכלים את העם…קרציות בחסות השלטון…שופטים מימי מתושלח, מצדיקי הרשעים.." ו"..כלבי שמירה על נשים, לתמיד חתומה בפניכם זו הדלת, רטננים, קנאנים.." רבלה מתאר בפירוט רב את הבניינים והגנים, את בגדי הנשים – שהוא מקפיד לומר שהתלבשו על פי רצונן החופשי — ואת קרבת הנפש ששררה בין הגברים והנשים. "כל חייהם נוהלו לא באמצעות חוקים, תקנות או סדרים, אלא על-פי רצונם ובחירתם החופשית. קמים היו מעל יצועם כאשר מצאו לנכון, שותים היו, אוכלים, עובדים וישנים כאשר תקפם החשק לכך. איש לא העירם, איש לא חייבם לשתות או לאכול או לעשות כל דבר מעשה. כך חרץ גרגנטואה. וכלל יחיד היה נר לרגליהם: עשה מה שברצונך." האוטופיה הנפלאה הזאת מותנית כמובן בכך שכל נתיניה זכו לחינוך מושלם ולחיים בקרב חברה משובחת, ונטוע בהם יצר כבוד המדרבן אותם תמיד לנהוג במידת הטוב ולהתרחק מדרך הרע. אמנם גם בתוך האוטופיה לא נמלט רבלה מן המוסכמות, והתכונות שהוא מייחד לנזירות הן בעיקר טוּב-מראה, טוּב-מזג ומיומנות בעבודות-מחט…תֶלֵם של גריר, מן הסתם, יהיה אוטופיה קצת יותר מעודכנת.
