חודש: ינואר 2004

דימה (שם בדוי) לבוש בגד עבודה כחול בהיר, קצת בלוי, נועל נעלי ספורט וכפפות-מנתחים לבנות על ידיו. הוא גבוה ואתלטי (ותיכף יוכיח את זה) ומרחוק נראה כמו טכנאי בנאס"א, אבל הוא מחזיק מגב מגומי וגורף מים מן הרציף אל התעלה. כן, מים מחלחלים אל מנהרת הכרמלית: בימים גשומים מציבים בתחנות דליים וסמרטוטים, מתחת לדליפות, כמו בבית מט-לנפול בשכונת עוני טרופית.
האם זה קורה גם בפריז, בלונדון, בניו-יורק, או בתחתית המפוארת מכולן, כך אומרים, במוסקווה? בינתיים, אני שומע את דימה מדבר עם איש קטן וחייכן שיושב על הספסל וממתין לכרמלית הבאה. שניהם נראים משועשעים. אני מתקרב כדי לשמוע. למרות המבטא המודגש והשגיאות הצצות מדי פעם, העברית שלו ברורה לגמרי. הוא מדבר מהר מאוד, ובלהט, כי יש לו זמן רק עד שיפתחו הדלתות והמאזין יבלע בקרון. הציטוט לא מדוייק, זאת רק רוח הדברים:

"אני טכנאי מכונות, ועבדתי בצ'רנוביל. באזור של הכור. היינו קבוצה של שמונה-עשר, נשארנו שבעה. כולם חלו במחלות שקשורות לקרינה שספגנו. אני עובר בדיקות תקופתיות, ובפעם האחרונה שעשיתי בדיקה, במרפאת מכבי, אמרו לי שוב שהכל בסדר, אני בריא, ושמעכשיו והלאה אני יכול להמשיך בחיים שלי בלי דאגה, לא לחיות על זמן שאול, כי אם עד עכשיו לא התגלה נזק מהקרינה ההיא, כנראה שיצאתי ממנה בשלום. ועכשיו התחלתי לחשוב על אשה. היו לי חברות, אבל עד עכשיו לא רציתי אשה ומשפחה, כי אמרתי לעצמי, בשביל מה, לא הייתה לי פרוגנוזה טובה, מתוך שמונה-עשר נשארנו רק שבעה. אני בן 43, אבל במצב טוב, אתמול ישבתי עם כמה חברה, צעירים, אחד בן עשרים ושלוש, שתינו קצת, אמרתי לבחור הזה, אתה בן עשרים ושלוש, אבל ככה.." (דימה מניח את המגב, גוחן בזריזות לשכיבות-סמיכה על האריחים האפורים והלחים של התחנה, יורד, ובעלייה מקפל במהירות רבה את ידיו העטויות כפפות גומי לבנות ומוחא כפיים, וחוזר על כך כמה פעמים) "..ככה אתה יכול לעשות? אני בריא, בחיים שלי לא אכלתי בשר, אני לא נוגע בבבשר, רק ירקות, עושה ספורט, רואה? עכשיו אני יכול לחפש בחורה. להתחתן. לעשות ילד."

מניין הנוסעים הממתינים בתחנה מביטים בדימה המתעמל בסקרנות מחוייכת. הוא ממשיך במונולוג שלו, מהיר ונחוש, אבל אז מגיע הקרון ומאזיניו נבלעים פנימה. גם אני נוסע משם; מבעד לזגוגית אני רואה אותו, עכשיו רציני וקפוץ שפתיים, ממשיך לעבוד. רציתי לשאול אותו עוד כמה שאלות, אבל כמעט לא יוצא לי לרדת או לעלות בתחנת הנביאים. בכרמלית, כמו באינטרנט, הכל קצר, דחוס, ולפעמים, כשחוזרים לאותו אתר, כבר לא מוצאים את מה שמבקשים.

מכיוון שבכמה וכמה התייחסויות תקשורתיות צויין, בעקשנות מסויימת, שאתר "רשימות" הוא אתר של בלוגים, וכך הוא גם מסווג במדריכים הרלוונטיים, אני חש חובה למהר ולדווח שבסערה של הלילה נפל דוד-השמש שלנו, עם הקולטים, מן הקומה השביעית לגינה, קורע בדרכו מתקני כביסה וגגונים. ירדתי בלילה כדי לסגור את השִיבֶּר (הצינור התלוש הרעיף מים כמו עורק קרוע) וכמה דקות אחרי שעליתי בחזרה נפל גם הדוד של השכנים, נוחת בערך במקום שבו עמדתי. בבוקר הגיע "הארץ" ובו נכתב כי כפי שסברתי גם אני,"העולם הנורא והמדהים שאנחנו חיים בו הוא אכן גחמני ושרירותי מבחינות רבות", אבל "היכולת לדבר על החוויה האישית נותנת מוצא למשבר הייצוג הריאליסטי. ייתכן שאיני יודע לפרש את המציאות החיצונית. אך מה שאירע לי, שחזיתי מבשרי, ודאי שעליו אני יכול להעיד."

השם עשוי ליצור בלבול מסוים במחוזותינו, אבל אין קשר לרב-המכר ההוא: בַּאדוֹלִינוֹ הוא הרומן האחרון של אומבּרטו אֶקוֹ, והוא חוזר בו לטריטוריה מוכרת – ימי הביניים. שנת 1204, למען הדיוק, שבה מספר באדולינו את עלילותיו, בפרברי קונסטנטינופול הבוערת.  

כשהייתי סטודנט תרגמתי (השלמת הכנסה) ספר על המסדרים הנזיריים בימי הביניים באירופה. קצת אחר כך ראיתי בחנויות הספרים בטוטנהאם קורט-רואד ערימות-ערימות של "שֵם הורד", וכשעלעלתי בו ראיתי שיש לי, בזכות אותה עבודת תרגום (קלוקלת) יתרון יחסי: ידע בסיסי בכל הממבו-ג'מבו הקתולי-לטיני ההוא. כך הצלחתי לצלוח את הרומן שלוקח בהליכה את התואר "רב-מכר ענק שרוב קוניו לא ממש קראו אותו." נכבשתי, אף על פי שבמבט מרחוק "שֵם הורד" על כל קסמו, הוא מעין ספרות-פנאי לאקדמאים-ברוחם; יותר בידור אינטליגנטי מאשר ספרות דגולה. בַּאדוֹלִינוֹ, אני חושב, קריא יותר. אבל גם כאן, המסע שאומברטו אקו מזַמֶן לקוראיו הוא יותר אינטלקטואלי מאשר רגשי. וזה בסדר גמור; אלא שנדמה לי שהגיבור הראשי, שאת דמותו יצר אקו בעזרת גודש עצום של ידע, מקוריות, ותחכום, לא מעורר הזדהות אמיתית; ששום קורא לא יזיל דמעה כשהוא מאבד את אשתו הצעירה או כאשר פוקדות אותו טרגדיות אחרות. (למען האמת, שיניתי קצת את דעתי לקראת הסוף, כשבאדולינו מוצא אהבת-אמת, בפיתול עלילתי מפתיע באמת – אחד מרבים בספר. אבל לא אקלקל לאף אחד את ההנאה.)

בכל זאת, בכמה מילים: באדולינו, שהוא בן איכרים איטלקי בעל כישרון מופלא לשפות, ולבדיית שקרים צבעוניים ומשכנעים, הופך לבנו המאומץ של הקיסר פרידריך בַּרְבָּרוֹסַה, לומד בפאריס ויוצא למסע מופלא מזרחה, אל ממלכתו של מלך-כהן אגדי. כרגיל אצל אֶקוֹ, יש לא מעט סטיות-עלילה (מרנינות או משמימות – תלוי בקורא) ובהן דיונים מפליגים בפילוסופיה, מדע ותיאולוגיה של ימי הביניים. צריך להוסיף לכך קו-עלילה פרודיאני בעליל, וניסיון לתאור מעמיק של הפסיכולוגיה של אנשי המאה ה-12. ואיך אפשר בלי זה – גם תעלומה בלשית נוסח שרלוק הולמס – או, בעצם, נוסח ג'ונתן קריק, למי שמכיר.  

 שלא כמו בעולם הזר והמוזר של הנזירוּת, קורא עברי (התרגום, אני משער, בדרך) ימצא כאן כמה מכרים: אֶלְדָד הֳדָנִי, למשל, הנוסע האגדי, הוא מקור מידע חשוב למסעו של באדולינו. מצטרף אליו גם רב יהודי, וכשהם מגיעים לנהר הסמבטיון, המתואר כאן בפרטי-פרטים, הוא ניצב בפני אותה דילמה עתיקה – איך לחצות את הנהר הנרגע מזעפו רק בשבת. לבאדולינו יש פתרון (פשוט וברוטלי, כדרכו.) גם הגביע הקדוש מככב כאן (בעצם, זה גביע היין הישן של אביו של באדולינו) ועוד ועוד.

חוץ מזה, כצפוי, הספר שופע רעיונות, ידע, הומור, רמזים והקשרים תרבותיים שאין סיכוי לקלוט את כולם, ואין גם טעם לתקצר כאן את העלילה; נדמה לי שאקו כתב את הספר כשבראשו מתוכנן לפרטיו גם תסריט, וההפקה צריכה להיות יקרה למדי, מכיוון שהוא מפיח חיים ביצירי הדמיון הפרועים ביותר של ימי-הביניים.

ופגשתי עוד מכרים ותיקים. הבסטיאריה של ימי-הביניים קורמת עור, גידים וקשקשים. במסע מזרחה פוגשים באדולינו וידידיו את הבַּאזִילִיסְק (המוכר גם לקוראי הארי פוטר): "בדיוק כפי שתארו הסיפורים שסוּפּרו לרוב…הוא הגיח מן הצוק, מפצפץ את הסלע, כפי שכתב פְּלִינְיוּס. היו לו ראש של תרנגול וטפרים, ובמקום רעמה, מעין גידול בצורת כתר, עיניים צהובות בולטות כשל קרפדה, וגוף כשל נחש. צבעו היה ירוק כאיזמרגד, עם נצנוצי-כסף, ובמבט ראשון נראה כמעט יפהפה, אבל כולם ידעו שנשימתו עשויה להרעיל אדם או חיה." באדולינו קוטל אותו בעזרת תרגיל ישן הזכור עוד מן המיתולגיה היוונית.

בהזדמנות אחרת נתקלים באדולינו וחבריו בשלוש מפלצות בבת אחת. המפחידה ביותר היא חיה בעלת פרווה סמורה, שגבה קמור ועיניה בורקות; הם מבינים שזהו לא אחר מאשר החתול, הידוע כשליחו של השטן וחיית-המחמד של מכשפים. אפשר להתגונן נגד כל מפלצת, אבל לא נגד החתול, המזנק אל פניך ובצפורניו עוקר את עיניך. הרב סלומון (אחד החברים למסע) ממלמל ששום דבר טוב לא יכול לצאת מחיה שאינה מוזכרת בתנ"ך. המפלצת השנייה היא הכימרה, שיש לה ראש של אריה, גוף של עז, אחוריים של דרקון, זנב שהוא נחש וראש נוסף, בעל קרניים. המפלצת השלישית היא המאנְטִיקוֹר, שמקורו, על פי הבסטיאריה, בהודו, יש לו "גוף של אריה בצבע אדום

כדם, פני-אדם כחול עיניים, וזנב הדומה לעוקץ העקרב. הוא יודע לזנק למרחק גדול והוא אוכל בשר אדם. קולו הוא שריקה, כמו מנגינת חלילים. יש אומרים שהוא מסוגל לירות עוקצים מזנבו." על שתי המפלצות הראשונות מתגברים הנוסעים, אבל המאנטיקור הורג את אחד מחבריו הטובים של באדולינו לפני שגם הוא מחוסל.

הם פוגשים גם היפופוטם אוכל-אדם ועטלפי-ענק ועוד חיות איומות; וגם בעלי חיים נעימים יותר, כמו החד-קרן המופלא. על כל אלה מספר באדולינו להיסטוריון ניקֶטַאס מקונסטנטינופול, שכתב על נפילת העיר, אבל השמיט בסופו של דבר את סיפורו של באדולינו מן ההסטוריה שכתב, בעצת חכמים. באדולינו, חושב ניקטאס, "דומה לאותה חיה מוזרה, שעליה שמע ניקטאס רק שמועות, אבל יתכן שבאדולינו ראה אותה ממש, במו-עיניו: חיה המכוּנה 'זיקית', הדומה לעז זעירה, ומשנה את צבעיה בהתאם למקום בו היא נמצאת. היא עשויה לשנות את צבעה משחור לירוק בהיר; אבל הצבע הלבן, צבע התום, הוא הצבע היחיד שאינה יכולה לעטות."

יגאל באום הוא מאייר, מעצב, ועוד כל מיני דברים. כשחיפשתי מאייר לספר ילדים, הגעתי אליו כמעט במקרה – דרך האינטרנט. הוא גר בגליל, וכשפגשתי אותו התברר ש: בת-דודה שלי היא שכנה שלו, (והילדים באותו גן); שהוא אוהד של הפועל חיפה; ושפרט לכל פעילויותיו ברשת ומחוצה לה, הוא מאוד אוהב קומיקס.

הוא ביקש ממני סיפור קצר שאפשר להפוך לקומיקס, והצעתי לו שני טקסטים קצרים, שטרם פורסמו, ושנכתבו בלי שום מחשבה מראש על קומיקס; זאת התוצאה.