מרטין איימיס, סופר-בן-סופר, פירסם סיפור קצר בגארדיאן, בשם In the Palace of the End. סיפור-סיוט על עולם אכזרי וגרוטסקי; מבעית וקצת מצחיק. זהו מונולוג של כפיל מקצועי, בן-דמותו של אחד, נאדיר, בנו המפלצתי של רודן מפלצתי – שניהם מעלים מיד על הדעת את סדאם חוסיין ובניו.
הכפיל של איימיס הוא רק אחד מרבים: לבנו של הרודן יש מחויבויות רבות, לאומיות ואחרות, ולא די לו בכפיל יחיד. אחר-הצוהריים מתקבצת אם כן חבורת הכפילים לשתות קפה בצוותא, לפני שהיא מתפזרת לה – מי לקומפלקס-העינויים המתועש שבארמון, מי לבילוי עם נערה חטופה. ככל שנמשך המונולוג מתגלים עוד פרטים מרהיבים, ומי שמוכרח לקרוא יכול למצוא את הסיפור כאן (בקֶש של גוגל). איימיס הוא סופר וירטואוזי ויש לו תובנות מעמיקות, אבל הסיפור שלו הביא אותי להרהר, שוב, בשאלה שאולי נטחנה כבר עד דק בכל מיני דיונים מלומדים שלא יצא לי לקרוא. ואולי לא. והשאלה היא: למה אני צריך את זה? ואם לדייק: בקטע מסוים, במשפט מסוים אחד, מעלה בפני דמיונו הקדחתני של איימיס סיוט-בלהות שמעתה והלאה נגזר עלי לחיות אתו, גם אם ייטמן אי-שם במעמקי האגף הסגור של מוחי שלא על מנת לראות אור.
כך, בערך, הרגשתי לא מכבר בשעה שהגעתי לקטע מסוים אחד ב"חלקיקים אלמנטריים" של וולבק. בעקבותיו חשתי תיעוב כלפי הספר כולו, ועמו שבה התהייה הזאת: למה זה מגיע לי? בגילי? החסר אני סרטי תעודה ודוחו"ת של אמנסטי? או סתם כתבות-עומק במוספים? והעור אינו מתעבה באמת עם השנים. לפעמים ההפך הוא הנכון. כן, אני יודע שזאת ספרות, והיא אמורה לערער ולהרעיד את שורשי הנפש. אבל האמנם דווקא באמצעים כאלה, קיצוניים-מעודנים כל כך? העולם מלא בלהות, אימה חשיכה ויגון. צריך לכתוב על זה, אבל האם צריך לכתוב את זה? שלא לדבר על לקרוא את זה?
בסיפור השחור של איימיס יש מין הבהוב של אופטימיות. הכפיל סבור, על פי השינויים בדרישות ובהנחיות הזורמות מן הממונים (ואובדן הדרגתי של איברים שונים בגופו) שבנו הפסיכופת של הרודן, שנפצע שוב ושוב בניסיונות התנקשות, סובל – ועם הסבל, מַפְציעות אצלו הבְלחות קלושות של אמפתיה לקורבנותיו. אבל המסר של פיסקאות הסיום אבד לי הרבה לפני כן, כשאיימיס הסביר לי בפרטנות מה בדיוק היה בשק ההוא. משם והלאה קראתי ברפרוף ובזהירות, מסרב, כביכול, להישיר מבט בכתוב. המציאות, די והותר בה. תחי האייסקפיזם.
