אכזריות בלתי-נסבלת

מרטין איימיס, סופר-בן-סופר, פירסם סיפור קצר בגארדיאן, בשם In the Palace of the End. סיפור-סיוט על עולם אכזרי וגרוטסקי; מבעית וקצת מצחיק. זהו מונולוג של כפיל מקצועי, בן-דמותו של אחד, נאדיר, בנו המפלצתי של רודן מפלצתי – שניהם מעלים מיד על הדעת את סדאם חוסיין ובניו.

הכפיל של איימיס הוא רק אחד מרבים: לבנו של הרודן יש מחויבויות רבות, לאומיות ואחרות, ולא די לו בכפיל יחיד. אחר-הצוהריים מתקבצת אם כן חבורת הכפילים לשתות קפה בצוותא, לפני שהיא מתפזרת לה – מי לקומפלקס-העינויים המתועש שבארמון, מי לבילוי עם נערה חטופה. ככל שנמשך המונולוג מתגלים עוד פרטים מרהיבים, ומי שמוכרח לקרוא יכול למצוא את הסיפור כאן (בקֶש של גוגל). איימיס הוא סופר וירטואוזי ויש לו תובנות מעמיקות, אבל הסיפור שלו הביא אותי להרהר, שוב, בשאלה שאולי נטחנה כבר עד דק בכל מיני דיונים מלומדים שלא יצא לי לקרוא. ואולי לא. והשאלה היא: למה אני צריך את זה? ואם לדייק: בקטע מסוים, במשפט מסוים אחד, מעלה בפני דמיונו הקדחתני של איימיס סיוט-בלהות שמעתה והלאה נגזר עלי לחיות אתו, גם אם ייטמן אי-שם במעמקי האגף הסגור של מוחי שלא על מנת לראות אור.

כך, בערך, הרגשתי לא מכבר בשעה שהגעתי לקטע מסוים אחד ב"חלקיקים אלמנטריים" של וולבק. בעקבותיו חשתי תיעוב כלפי הספר כולו, ועמו שבה  התהייה הזאת: למה זה מגיע לי? בגילי? החסר אני סרטי תעודה ודוחו"ת של אמנסטי? או סתם כתבות-עומק במוספים? והעור אינו מתעבה באמת עם השנים. לפעמים ההפך הוא הנכון. כן, אני יודע שזאת ספרות, והיא אמורה לערער ולהרעיד את שורשי הנפש. אבל האמנם דווקא באמצעים כאלה, קיצוניים-מעודנים כל כך? העולם מלא בלהות, אימה חשיכה ויגון. צריך לכתוב על זה, אבל האם צריך לכתוב את זה? שלא לדבר על לקרוא את זה?
בסיפור השחור של איימיס יש מין הבהוב של אופטימיות. הכפיל סבור, על פי השינויים בדרישות ובהנחיות הזורמות מן הממונים (ואובדן הדרגתי של איברים שונים בגופו) שבנו הפסיכופת של הרודן, שנפצע שוב ושוב בניסיונות התנקשות, סובל – ועם הסבל, מַפְציעות אצלו הבְלחות קלושות של אמפתיה לקורבנותיו. אבל המסר של פיסקאות הסיום אבד לי הרבה לפני כן, כשאיימיס הסביר לי בפרטנות מה בדיוק היה בשק ההוא. משם והלאה קראתי ברפרוף ובזהירות, מסרב, כביכול, להישיר מבט בכתוב. המציאות, די והותר בה. תחי האייסקפיזם.  

בית-לחם, או חידושים בארכיאולוגיה

[ היום ב"הארץ": אולי בכלל ישו נולד בבית לחם הגלילית?]

אני יוצא מהמנהרה לערב צונן ליד תחנת גן-האם, ועוצר מונית. אני ממהר הביתה.

– לבית-לחם, אני אומר לנהג. הוא צעיר, זקנקן מטופח, ז'קט ג'ינס.

– בית-לחם בירושלים או בית-לחם גלילית? הוא שואל. אני מוודא במבט שהוא מתבדח, ולא שם לב שהוא מזמין שיחה:

– רק לא מזמן שמעתי שיש מקום זה, בית-לחם גלילית, הוא אומר לי. הייתה לי נסיעה לשם, פעם ראשונה ששמעתי על המקום הזה.

– אה, לא הכרת? אני אומר. מקום נחמד. הייתי שם הרבה פעמים.

– כן, הוא מאשר, אבל חותר לעניין שעליו הוא רוצה לדבר: מה אתה אומר, אולי זאת בית-לחם האמיתית? איפה שישו נולד?

– טוב – אני מתרברב בידענותי, עדיין לא מבין לאן הוא מוביל – זה מאוד הגיוני, זה קרוב לנצרת, קרוב לכנרת, בטח שהגיוני יותר שזאת בית-לחם של ישו – –

– עושה להם בלגן, לנוצרים, מה? אם זה נכון? איזה בלגן זה יעשה להם? שכל הסיפור שלהם ככה לא נכון?

– תשמע – אני מצנן אותו – זה סיפור מאוד ישן. וממשיך ואומר לו שהתאולוגיה הנוצרית התמודדה עם טענות כאלה ואחרות כבר אלפיים שנה בערך ולא נראה לי שיש להם בעייה. הכס הקדוש לא ירעד מהתגלית שלו.

– לי בטח אין בעייה עם זה, הוא אומר. אצלנו אומרים שישו חי עד מאה ועשרים. ואחר כך קברו אותו בהודו. שם נמצא הקבר שלו.

אני מעכל את המידע החדש ומנסה למקם את עיקר-האמונה המוזר הזה בתוך בסיס-המידע החלקי, הפגום והמעורפל שלי על אמונות ודתות אזוטריות.  

– מה זה "אצלנו"? אני שואל בשיא הנימוס.

אחמדים, הוא אומר לי. אנחנו בכסאח עם כולם. עם הנוצרים, עם המוסלמים. עם כולם. יש בו גאווה רבה, בעיקר בגלל הכסאח, כך נדמה. אני מנסה לגרד פרורים מתחתיתה של חבית הזיכרון:

– אז ישו הוא, באמונה שלכם, אחד הנביאים, כן? כמו אצל המוסלמים?

– כן, הוא נביא של היהודים. הכל בסדר, אחלה נביא, אבל לא עשו לו כלום. הצלב וכל זה, זה לא קרה כמו שהם אומרים. הוא חי עד מאה ועשרים. תראה, הנוצרים, מתי הם התחילו לכתוב את כל הסיפורים על ישו? איזה מאתיים שנה אחרי שהוא חי, כן? אין להם מושג מה קרה באמת. אנחנו לא מאמינים בכל האגדות האלה, שהוא הבן של אלוהים, שעלה לשמיים. אין בכלל דבר כזה, שמיים. מה זה שמיים? אלוהים לא נמצא בשמיים. הוא בכל מקום. לא עולים לשמיים —

– ומה עם מוחמד, ואל-בוראק?

הוא רק חיכה לשאלה הזאת. סוף סוף הבנתי שהוא מנהל אותי, מפתה אותי במיומנות כדי לפרוש בפני את עקרונות הפילוסופיה האחמדית, לשיטתו:

– אנחנו אומרים שהכל היה בחלום, אתה מבין. (עכשיו הוא מדבר מהר וברצף, כי אנחנו מתקרבים לרחוב בית-לחם) זה היה חלום שהוא חלם. בגלל זה אנחנו בכסאח לא נורמלי עם המוסלמים. כי אנחנו אומרים, מה זה לטוס בשמיים עם סוס? עכשיו טסים במטוס יותר מהר. לא חוכמה. אצלנו מאמינים ש —

– תעצור לי פה בבקשה, אני אומר. 

 

 

שטלנד

לפני שבועיים קיבלתי מייל ששימח אותי: אחד, אנדרו מוריסון, הזדמן לאתר שלי. אנדרו עורך כתב-עת בשם "שטלנד לייף" – משהו דומה, נניח, ל"ידיעות עפולה" (אם כי בעפולה יש יותר תושבים מאשר באיי שטלנד) אבל הרבה יותר אקזוטי, כמובן. הוא ביקש ממני לכתוב מאמר קצר על הספר שלי ועל הקשר שלו לשטלנד.

לרובנו יש סדרת דימויים פשוטים, המתעצבת מן הסתם בגיל מוקדם, על אודות מקומות בעולם, עם קשר מפוקפק למציאות: אני מתכוון להקשרים כמו הולנד = צבעונים וטחנות-רוח, הודו = טאג' מהאל ומשביעי-נחשים, או בלגיה = שוקולד ופדופילים (בדיחה גנובה, אבל אני לא זוכר מניין.) כשנתקלתי, אי-אז בשנות השמונים העליזות, בחוברת תיירות צבעונית שקילסה את יופיים הצפוני, הלוט בערפל, של איי שטלנד, אימצתי את מוחי והעליתי שני דימויים כאלה: סוסי-פוני וצמר. החוברת סיפקה לי עוד כמה דימויים נבחרים, באדיבות עמותת התיירות של שטלנד: פַּאפִינים, ציפור חמודה ומגוחכת המכונה גם תוכי-הים, על שום מקורו הצבעוני; מורשת ויקינגית; לילות לבנים; יונקים ימיים; צוקים אדירים הצונחים אל האוקיינוס האטלנטי; ודיג-הֶרינג. אני בטוח שיש אלפי חובבים נלהבים של דיג-הֶרינג שטרם יצאו מן הארון.

האמת היא שהחוברת עשתה את העבודה, כי בהשראתה נסענו לשם לכמה ימים, ב-1985, בסיומו של טיול בסקוטלנד. שטלנד הקסימה אותי לפני שהגעתי לשם, והקסם נותר הרבה אחרי הביקור הקצרצר: אם אנסה לתמצת את המשיכה אליה, אומר שהיא האנטיפּוֹד המנטלי של ישראל. אנטיפוד גיאוגרפי הוא כידוע הנקודה הנמצאת בדיוק בצדו המנוגד של כדור הארץ; שטלנד רחוקה מכל מקום, ובעיקר מן התודעה הבינלאומית. את תושביה מעסיקות בעיקר שאלות של מזג אוויר, צמר ודגים. היה בכך משהו מעורר קנאה לפני שנים, ומאז, אני חושב, התחושה הזאת רק התחזקה אצלי. הערגה מצאה ביטוי בספר שכתבתי, ובפרסומת העצמית חסרת-הבושה שעשיתי לו באתר שלי; אני מניח שזה עשוי להפתיע את השטלנדי הממוצע, פטריוטי ככל שיהיה. מכאן בקשתו של עורך "שטלנד לייף."

שטלנד מהווה חלק מסקוטלנד, באופן פורמלי, אבל אנשיה מתגאים במסורות סקנדינביות, דיאלקט מקומי ואופי ייחודי. "נדמה לי שעניין כלבי-הים גם כן יעניין את הקוראים, בהתחשב באגדות ה"סֵלְקִי" שלנו," כתב לי אנדרו מוריסון. סֵלְקִי היא גירסה שטלנדית של בת-הים: יצורים בעלי עור של כלב-ים הלובשים צורת אנוש ביבשה. באגדות העם גנבו בני האיים את עור כלב-הים של הסלקי יפות-התואר, ואז נשאו אותן לנשים והולידו ילדים; הסלקי ערגו אל הים, ואם מצאה הסֵלְקִי את עור כלב-הים הנגזל, מיהרה לעטות אותו ולחזור אל הים, נוטשת מאחור את משפחתה האנושית. אצלי בספר מופיעים כלבי-ים, אבל בהקשר אחר לגמרי. כך או אחרת, נעניתי בשמחה לבקשתו של אנדרו מוריסון, וכתבתי קצת עלי, וקצת אפולוגטיקה ספרותית. ועכשיו הוא הודיע לי שהמאמר פורסם. למגזין (שהוא חלק מהעיתון היומי שטלנד טיימס, עד כמה שהבנתי) אין גירסה מקוונת, ולכן העליתי אותו, עם התמונות ששלחתי, לכאן.

"אני במצב רוח מעולה, ואני הולך מן המשרד ישר לסירה. בעוד 14 שעות אהיה באבֶּרְדִין. יהיה טוב," כותב לי מוריסון. הא, אבֶּרְדִין – הדרום שטוף השמש, הדקלים, האננס…הייתי שמח לפגוש אותו באיזה פאב שם, ולדבר על מכסות דייג ההרינג.

ובלילות החורף הארוכים מעלה מישהו במוזיאון שטלנד תמונות ישנות לרשת.