התחייבתי כשהתחלתי לכתוב כאן, אמנם רק בפני עצמי, לעולם לא לעסוק בחומרים אקטואליים בוערים. אבל כמו כמה שרים בממשלתה החוקית של מדינת ישראל, לא התחייבתי בכתב. אז אני מרשה לעצמי, רק הפעם. על זאב אלמוג.
לפני שבועיים בערך התקיים כנס מחזורים גדול של ביה"ס לקציני-ים בעכו. לא הייתי שם. אבל הייתי במפגש פרטי של כמה חברים ששמרו על קשר, ואחד מהם כתב עכשיו במייל מארה"ב: "תרימו כוסית של 'ג'וני בְּלוּ' לכבוד הזקן". ולכאורה זה אכן הולם מאוד: הרכנת-ראש גברית, נוסטלגית, סנטימנטלית, של ימאים ותיקים המכבדים קפטן אגדי שיצא להפלגתו האחרונה. אבל הסטואיות העצובה-מרירה הזאת אפשרית רק ממרחק. כאן, חמש דקות ממסעדת מקסים, לא מהדהד באוזניים צופר-ערפל רחוק של אנייה, אלא יללות האמבולנסים; ובמקום השלמה עם דרכו-של-עולם, הבטן מתהפכת, בעיקר בגלל הילדים.
מחר ודאי יהיו בכל העתונים הספדים עליו; לא הכרתי היטב את אלמוג, כי כמה אפשר כבר להכיר מורה, בגיל האגוצנטרי והמרדני ההוא. אני יודע רק שהיה איש גדול עם פנים נעימות ומעוררות אמון, שלא הטיל מורא ונעדר מניירות של קצונה, ובכל זאת לא נאלץ מעולם להתמודד עם בעיות משמעת; הוא היה מורה להיסטוריה, ואני חושב שחרג מתוכנית הלימודים כדי להציג אתגרים אינטלקטואליים משמעותיים יותר לתלמידיו, והתווכח בנעימות, ובכבוד, עם התלמיד היחיד בכתה שייצג איזו השקפה חלופית על תולדות הסכסוך. זה לא הייתי אני. אמרו לי שבמפגש ההוא שאל "נו, איפה כל ההיסטוריונים שלי?" היה לו חיוך אופייני וקול עמוק והוא זכר את שמות תלמידיו, גם אחרי עשרים שנה.
אני חושב שהיה לו הרבה מה לומר על ההיסטוריונים החדשים ועל הנאראטיבים החלופיים המספרים את תולדות הארץ. הוא היה חלק מנאראטיב ישן, שהתערער כבר מזמן, אבל הוא עצמו, נדמה היה שהוא יציב כמו הר, או לפחות כמו אניה גדולה. אין לי מושג איך יכול היה ללמד את הפרק הנוכחי בהיסטוריה של מדינת ישראל. זהו פרק ששייך לעולם לא-רציונלי של סיוטים מטורפים וחסרי פשר; שאינו שייך להיסטוריה אלא לפסיכולוגיה קולקטיבית, וזה לא התאים לו. אולי באמת כל מה שנשאר לעשות הוא להרים כוסית. ועוד אחת.
הספד יפהפה.
אבנר, ההיסטוריה היא עולם לא רציונלי של סיוטים מטורפים וחסרי פשר.
אנחנו, וגם זאב אלמוג, נתמזל מזלנו וחלק מחיינו עברו בתקופת שקט מדומה שאיפשרה לנו להכחיש זאת.
אבל מה נשאר אם לא לנסות למצוא הגיון, ולו בדיעבד, בשגעון הזה?