הבֶּסְטִיַארְיָה של אָבֶּרְדִין ‏‏‏ ‏‏‏- ‏המשך

הדֹב

הדֹב, (urso) כך אומרים, מקבל את שמו מפני שהנקבה מעצבת את גוריה שאך נולדו בעזרת פיה (ore) וכך מעניקה להם את ראשיתם. אומרים שהן יולדות עובר חסר-צורה, גוש בשר. האם יוצרת את חלקי הגוף שעה שהיא מלקקת אותו. הגור חסר צורה הוא מפני שנולד טרם זמנו. הוא יוצא לאוויר העולם רק שלושים יום לאחר ההתעברות, וכתוצאה מן החופזה הזאת הוא נולד חסר-צורה. ראשו של הדב אינו חזק; עיקר כוחו בזרועותיו ובחלציו; זאת הסיבה שדובים מזדקפים לעתים ועומדים על שתיים. כאשר מוכים הדובים מכת-מחץ או נפצעים, יודעים הם כיצד לרפא את עצמם. הם נוגעים בפצעיהם בעשב המכונה מולאין – פלומוס, כפי שמכנים אותו היוונים – ומגע העשב לבדו מעלה להם ארוכה. כאשר הוא חולה, אוכל הדב נמלים. דוביה של נומידיה נבדלים מן השאר בפרוותם העבה והסבוכה. כל הדובים, תהא מכורתם אשר תהא, מזדווגים באותה דרך: שלא כמו שאר הולכי על ארבע, הם מחבקים זה את זה בעת ההזדווגות, כמעשה בני-אנוש. החורף מגביר את תשוקתם. הזכרים מכבדים את הנקבות ההרות ומניחים אותן לנפשן. זמן ההריון מואץ – אכן, בתוך שלושים יום יוצא העובר מן הרחם…הוא נולד כגוש בשר, צבעו לבן, ללא עיניים. אלה צומחות בהדרגה, והנקבות מחזיקות בגורים סמוך לחזה כך שהגורים מתחממים על ידי החיבוק המתמיד ושואבים מן האמהות את רוח-החיים. בזמן זה אין הדובים אוכלים כלל במשך שבועיים; הזכרים ישנים שינה כה עמוקה עד שאינם מקיצים אפילו אם פוצעים אותם, ואילו הנקבות, לאחר שהמליטו, מסתתרות משך שלושה חודשים. לאחר מכן, כשהן יוצאות אל אוויר העולם, אין הן רגילות לאור השמש ונדמה כי התעוורו. הדובים תוקפים כוורות דבורים ומנסים בכל כוחם להשיג חלות-דבש. אין דבר שיתאמצו כל כך להשיגו כמו דבש. אם יאכלו מצמח הדודא, ימותו. אולם הם מונעים את האסון ואוכלים נמלים כדי להחלים. אם הם תוקפים שוורים, יכוונו תמיד אל הקרניים ואל האף: האף הוא המקום העדין ביותר והכאב בו חד יותר.

 

ההידרה

ההידרה היא חיה השוכנת בנהר הנילוס. היא אוייבת לתנין היאור. כשהיא רואה תנין ישן ופיו פתוח, מתגלגלת ההידרה בבוץ כדי להפוך חלקלקה, ואז נכנסת לפיו של התנין על מנת שיבלע אותה. אחר כך היא אוכלת את התנין מבפנים ויוצאת מבטנו של התנין, וכך הורגת אותו.

 

הזאב

השם הלטיני לזאב, לופוס, נובע מן היוונית. כי היוונים קוראים לו ליקוס, מן המילה היוונית "נושך", שכן, מטורפים מתאווה, קוטלים הזאבים את כל מי שימצאו. אחרים אומרים שהמילה לופוס באה מלאופוס, שכן כמו האריה, לאו, כוחם בכפותיהם – פוס. כל מה שנופל לידם אינו שורד. הזאבים זכו בשמם בשל חמסנותם: בשל כך אנו קוראים לזונות lupae, זאבות, שכן הן מפשיטות את מאהביהן מכל רכושם. הזאב הוא חיית-טרף צמאה לדם. כוחו טמון בחזהו ובמלתעותיו, ובמידה הפחותה ביותר בחלציו. הוא אינו יכול לסובב את צוארו לאחור. אומרם שהוא מתקיים לעתים על טרפו, לעתים על עפר ואדמה ולעתים, אפילו, על הרוח. נקבת הזאב ממליטה רק בחודש מאי, שעה שיש רעמים. ערמומיותו של הזאב גדולה ולכן אינו לוכד טרף לצאצאיו סמוך למאורתו, אלא הרחק ממנה. אם נאלץ הוא לצוד בלילה הולך הוא, ככלב מאולף, אל מכלאת הכבשים, ומגיע אליה במעלה הרוח, פן יריחו אותו הכלבים ויעירו את הרועים. ואם יתפצפץ זרד תחת כפותיו וירעיש, נושך הוא את כפו כדי להענישה. עיני הזאב בוערות בלילה כפנסים. אחת מתכונותיו היא שאם הבחין ראשון באדם, גוזל הוא מן האדם את כוח הדיבור, והזאב מביט באדם בשאט-נפש, כמנצח המביט בחסר-הקול. אם חש שהאדם הבחין בו קודם, מאבד הוא את פראיותו ואת כוח ריצתו. סולינוס, שיש לו רבות לומר על טבע הדברים, טוען שלחיה הזאת יש ציצת-שיער בזנבה, המשמשת קמיע לאהבה. אם חושש הזאב שייתפס, קורע הוא את קווצת השיער בשיניו; לקמיע אין ערך אלא אם נלקח מזאב בעודו חי. לשטן יש טבע זאבי; תמיד יביט בעין-רעה על בני האדם ויקיף במעגלים את דיר-הכבשים של שלומי-אמוני הכנסייה, כדי להרוס ולהחריב את נשמותיהם. העובדה שהזאבה יולדת שעה שנשמע הרעם הראשוו בחודש מאי, מסמלת את השטן, שנפל מן השמיים כשהפגין לראשונה את גאוותו. העובדה שכוחו שוכן בחלקו הקדמי ולא האחורי גם היא מסמלת את השטן, שהיה בעבר מלאך-האור בשמיים והפך לבוגד בשאול תחתיות. עיני הזאב דולקות כפנסים בלילה משום שמעשי בשטן נדמים יפים וטובים, כדי לעוור ולשטות בבני האדם.
ומה יש לעשות כאשר לוקח הזאב מן האדם את הכוח לזעוק, כשאיבד אף את כושר הדיבור; את עזרתם של הרחוקים. מה ניתן לעשות? האדם צריך לפשוט את בגדיו ולרמוס אותם ברגליו, ולקחת שתי אבנים ולהכות בהן, זו כנגד זו. מה קורה אז? הזאב מאבד את אומץ לבו ונמלט. האדם ינצל בזכות פקחותו ויהיה חופשי כמקודם.
זאבים מזדווגים שנים עשר יום בשנה. הם מסוגלים לרעוב זמן רב, ולאחר הצום לאכול כמות גדולה. באתיופיה יש זאבים בעלי רעמה, כה צבעוניים, כך אומרים, ששום גוון אינו חסר. זאבים אלה, כך אומרים, מסוגלים לזנק כה גבוה עד שנדמה כי יש להם כנפיים. הם אינם תוקפים בני אדם לעולם. בחורף מצמח שיערם; בקיץ הם קרחים. האתיופים קוראים להם theas.

 

——————————————————————–

 

זה התחיל כאן: http://notes.co.il/avner/1944.asp

אולי תרצו לקרוא גם את:

חדשות הספנות: סינבאד

אלסנדבאד, סינבאד, סינבראד

(הארץ 17 אוגוסט 2003)

אולי תרצו לקרוא גם את:

אלסנדבאד, סינבד, סינבראד

(פורסם בהארץ, תרבות וספרות, אוגוסט 2003)

בסרט "סינבד", הלהיט המצויר של הקיץ, נעשה ניצול ציני של שם
קלאסי,
בהנחה שהוא מותג שיווקי מצוין, כדי לספר עוד סיפור-נוסחה
בנאלי וצפוי, שאין בו אפילו רמז למקורותיו התרבותיים


סינבד הספן בסרט המצויר. הדמיון למקור מיטשטש
וכמעט נעלם

"הסרט מספר על סינבד המלח, הדמות מסיפורי אלף לילה ולילה, שזוכה לכמה תוספות מן המיתולוגיה היוונית", נכתב בסקירה קצרה ב"הארץ" על הלהיט המצויר של הקיץ, "סינבד – האגדה של שבעת הימים". טעות תמימה ונפוצה: ב"אלף לילה ולילה" יש דמות בשם אלסנדבאד, שהוא, בלשון התרגום של יוסף יואל ריבלין, "עובר אורחות הימים", ובפועל הוא סוחר עשיר מבגדאד הנוסע לעסקיו על אוניות, אבל איננו מלח וגם לא פיראט. את סיפורי שבעת המסעות המופלאים שלו מספר אלסנדבאד הסוחר לאלסנדבאד אחר, סבל עני שהזמין לביתו המפואר בבגדאד; ואת כל זאת מספרת כמובן שהרזאד למלך שהריאר, בלילה החמש-מאות שלושים ושבעה, על פי דפוס הסיפור-בתוך-סיפור, המפותל כערבסקה, של "אלף לילה ולילה".

סרט מצויר קודם בהשראת סיפור מתוך היצירה המונומנטלית – שבורחס מכנה אותה "ארמון שדורות של בני אדם נדרשו על מנת להקים אותו" – "אלאדין" של אולפני וולט דיסני – התנהל רובו ככולו באווירה אוריינטליסטית, במובנה האדוארד-סעידי, כלומר על פי מערך הדימויים המערבי על המזרח האקזוטי, וזכה, בעיקר בשל שיר הפתיחה שלו, לקיתונות של שופכין מצד ארגונים ערביים באמריקה. "סינבד" של אולפני "דרימוורקס", לעומת זאת, היוצא אל האקרנים באקלים פוליטי שונה לחלוטין – אם כי אין לי מושג מתי החלה העבודה עליו – הוא אופרה אחרת לחלוטין. זה סרט-קיץ טיפוסי: האנימציה שבו מרשימה, כל עוד מדובר באיתני הטבע, מפלצות-ים ואוניות; אשר ליצורי אנוש, כמו ברוב סרטי-האנימציה הפופולריים של העשורים האחרונים (אולי בהשפעה מעוותת של אמנות האנימציה היפאנית) הם מצוירים בקו קריקטורי גס וזוויתי, מפושטים ושטוחים במכוון, ללא הצללה, גולמניים וכעורים.

די מתאים, כי לכל דמות יש כוכב קולנוע בשר-ודם המדובב אותה. סינבד של הסרט הוא, משום מה, שודד-ים עליז ואמיץ לב, וקולו הוא של כוכב הקולנוע בראד פיט, אשר על כן טבע מאן-דהו בהוליווד את השנינה "סינבראד". על הדל"ת שבתיבה "סינדבאד" ויתרו, אני מנחש, כדי להקל על ההגייה בפי ילדים אמריקאים; יש להניח על כן שסיפור אנס אלוג'וד ואהובתו אלורד פי אלאכמאם, למשל, או סיפור זיין-אלאצנאם, לא יזכו לגירסה הוליוודית משלהם. לא מספיק קליט. אשר לעלילת הסרט, המבוססת לכאורה על סיפורי שהרזאד: ובכן, ספינתו כתומת-המפרשים (מפרשים של ג'ונק, סוג ספינה מסין ודרום מזרח אסיה, אבל לא נדקדק בקטנות) של הגיבור מגיעה אל אותה בירה נודעת של הציוויליזציה האיסלאמית – סיראקוז שבסיציליה; לחברו-יריבו קוראים פרותיאוס; בסינבד הנחמד משתעשעת אלה יפהפייה ושמה סרין, שהיא כידוע מעמודי-התווך של אמונה המוסלמית; לצוות אונייתו של סינבד מצטרפת נערה יפה הנושאת שם ערבי נאה, מרינה, מין אנני אוקלי אשת לפידות, יפה ומשוחררת, שרק שכחה את הרעלה שלה. יש גם איזה "ספר שלום" מוזר, שאין לאיש מושג מה כתוב בו אבל הוא נורא חשוב וכשפותחים אותו יש מין אפקט יפה; ומלחיו של סינבד נתקלים בשירת הסירנות המפתות, ממש כמו במיתוס הנודע "אלף לילה ולילה" מאת הומרוס. בקצרה, כל קשר ל"אלף לילה ולילה" שייך לעולם הבדיון והפנטסיה, שאוהבים לייחס אצלנו למזרח ולסיפוריו.

ייתכן שהדברים השתנו מאז, אבל עד כמה שאני זוכר, במשך שלוש שנות לימודים דחוסות למדי של התרבות המוסלמית והערבית באוניברסיטה, כולל קריאה בטקסטים קלאסיים, "אלף לילה ולילה" לא הוזכר כלל, ולא במקרה. תולדותיו של האפוס הגדול והנודע כל כך הן תעלומה. אזכור אגבי שלו קיים בתעודה מן המאה התשיעית, אבל במשך מאות ארוכות של שנים הוא נזכר שוב רק לעתים נדירות ביותר – פעם אחת במסמך מתוך הגניזה הקהירית. אלף לילה ולילה לא רק שאינו מאפיין את הספרות והתרבות הערבית של ימי-הביניים, הוא יצירה שכנראה נחשבה שולית, ואף בזויה, בעיני האליטה המשכילה. לא רק מפני שדפיו מוכתמים ביין ובאורגיות, אלא מפני שבעידן ההוא כל מושג הפרוזה, שהוא כה טבעי לנו היום, היה שונה מעיקרו; ספרות בדויה נחשבה, בפשטות, לשקר, לא לאמנות. עד כדי כך שכדי לספר דבר-מה בדוי, ננקטה תמיד לשון של הבאת דבר בשם אומרו.

עוד כמה פרטים על הערפול הגדול הכרוך בתולדות אלף לילה ולילה: התרגום המערבי הראשון, של גאלאנד הצרפתי, מתוך כתב-יד שנמצא בטורקיה, כלל רק 234 "לילות". חלק ניכר מהטקסט, כולל כמה מהסיפורים הפופולריים ביותר, מקורם הערבי כלל לא נמצא; עובדות אלה הביאו חוקרים רוויזיוניסטים מודרניים, בראשם מוחסיין מהדי מהרווארד, להשערה שחלק מן הסיפורים, ודווקא הנודעים ביותר כמו אלאדין ועלי-באבא, פוברקו על ידי גאלאנד או אחרים; שגאלאנד הוא גם זה שהוסיף את מחזור סיפורי אלסנדבאד, שמקורו פרסי, מהתקופה העבאסית, אל המכלול של אלף לילה ולילה. ה"אלף", על פי גישה זו, משמעותו בעצם "הרבה", ורק באירופה צצה הדרישה לקבל את האלף במשמעותו המילולית – ולדרישות השוק כידוע יש להיענות. הגירסאות האירופיות הורקו אחר כך, במאה ה-19, גם אל הערבית.

חוסיין עדאווי פירסם גירסה מתוקנת, "פוריסטית", על פי הניתוח של מהדי, של אלף לילה ולילה "המקורי" (העלום והמסתורי, כאמור), מתורגמת בעיקר מכתב-יד סורי מהמאה ה-14; אבל בלחץ בית ההוצאה נוסף חיש מהר גם חלק שני, ובו, לרווחת המו"ל, כל המותגים הנודעים – עלי באבא, אלאדין ומנורת הקסמים, וגם מסעות אלסנדבאד (את המידע הרב שאני חולק עמכם כאן שאבתי מתוך מאמר של פרופסור דניאל בומונט המופיע באינטרנט).

אשר לקוראי עברית, המזרחן הנודע יואל יוסף ריבלין הוא שתירגם "מן המקור" – גירסת בולאק, מן הסתם, שכן בסיפור המסע השישי של אלסנדבאד הוא מוסיף בהערת שוליים סיום חלופי, מתורגם מן המהדורה הראשונה של כלכותה מ-1841- אבל תרגומו אינו קל לקריאה, בלשון המעטה. האם יש מי שיטרח לרענן אותו, או לתרגם מחדש? בתרגום יש אלמנטים משעשעים. אני מגייס שוב זיכרונות מעורפלים מימי לימודי: בערבית קיים מבנה תחבירי המכונה "משפט מה-מין". המבנה הזה נפוץ ב"אלף לילה ולילה", וריבלין העתיקו משום מה כלשונו מן הערבית אף שהוא זר לעברית. במקום "הבלהות שאירעו לי והצרות שסבלתי" אומר אלסנדבאד: "מה שארע לי מן הבלהות, ומה שסבלתי מן הצרות" – והדפוס הזה חוזר על עצמו לכל אורך הטקסט. התרגום משופע עוד מוזרויות רבות כעין אלה, ולמרות כל זאת אפשר לצלול לתוכו ולדלות עוד ועוד פנינים. לא מכבר קראתי למשל, בהנאה, ולמיטב זיכרוני לראשונה, את סיפור השפחה תודוד, גאונית שאין כמותה, השמה ללעג את כל חכמי הכליף הארון אלרראשיד בעומק ידיעותיה. הסיפור מאפשר הצצה מעמיקה למדי אל תמונת העולם המדעית של תור הזהב המוסלמי, אבל משעשעים במיוחד דבריה כשהיא נשאלת על היין: "כלום לא די לך להימנע משתייתו ממה שנאמר בספר אלוהים יתעלה…" היא פותחת בנימת תוכחה, ובאותה נשימה ממשיכה לפרט, אחד לאחד, את מעלותיו הנפלאות של המשקה האסור, ש"מסיר דאגה ומעורר לנדיבות… מחשל את השלחופית, ופותח את העצירות… ומזכך את הראש ואת המח מפסולת, ודוחה את זמן הלבנת השיער" (עמ' 712). בקריאה חוזרת הפתיעה אותי גם הנוכחות המתמדת של תימה שאנו נוטים לייחס לזמן ומקום אחרים – memento mori – זכר המוות, הבולט כל כך בסיפורים כמו "עיר הפליז".

"אלף לילה ולילה" שופע עוד אוצרות כמו מערת עלי באבא, והוא בלתי נדלה – אבל על פי רוב אינו בדיוק נראטיב הוליוודי נוסחתי ויעיל. אלף לילה ולילה הותיר את חותמו על התרבות המערבית – הפופולרית והגבוהה כאחת; יש המרחיקים לכת ורואים את עקבות השפעתו אצל בוקאצ'ו, צ'וסר ושייקספיר; אבל אין ספק שאפשר למצוא את הדיו בספרות, בשירה, בקולנוע; רשימה חפוזה תתפרש מוורדסוורת' וטניסון ורוברט לואי סטיבנסון, עד סלמן רושדי וג'ון בארת ("somebody the sailor"), ותכלול יצירות של רימסקי-קורסקוב וראוול במוסיקה, ובקולנוע – מ"הגנב מבגדד" ועד "אלף לילה ולילה" של פזוליני. השפעתו ניכרת כמובן, באורח מורכב ומפותל יותר, גם על התרבות הערבית – אצל נגיב מחפוז, או אמיל חביבי, המתבדח במרירות על דבר מעלותיו התרומיות של הדמיון המזרחי שמקורו באלף לילה ולילה, שבלעדיו "כלום יכולים היו הערבים שלך, מורי ורבי, לחיות במדינה הזאת אפילו יום אחד?" (האופסימיסט, תרגום אנטון שמאס, עמ'139 ). כל היצירות האלה שומרות על זיקה, או קשר – מרומז, מעוות, מהופך, אירוני, פארודי או אחר – אל האפוס הגדול שהגיבורה הראשית שלו היא המספרת הגדולה מכולם, שהרזאד.

הסרט "סינבד", המתיימר באופן מטעה-במכוון להיות עוד חוליה באותה שלשלת – מבתק באופן סופי ומוחלט את הקשר הזה. קל מדי להשתלח במוצר בידורי קליל (שלמרות הכל מושקעים בו עבודה רבה, ולעתים גם כישרון, והרבה הרבה ממון) שמטרתו המוצהרת היא לגרוף רווחים, אבל "סינבד" הוא פשוט מקרה קיצוני. מאז ומעולם התמיהו אותי "עיבודים" לילדים שאינם מותירים כמעט דבר וחצי דבר מן המקור; ראשיתו של דבר לעתים בכוונות פדגוגיות טהורות – להציג לקטנים יצירה קלאסית, בין אם מדובר במיתולוגיה היוונית, בתנ"ך או במסעות גוליבר וספר הג'ונגל, באופן נגיש ומפושט. ההמשך הוא בעיבודים חופשיים יותר ויותר, המתבססים על עיבודים שקדמו להם, עד שהדמיון למקור מיטשטש וכמעט נעלם.

ב"סינבד" עשו דבר אחר: ניצול ציני של שם קלאסי, בהנחה שהוא מותג שיווקי מצוין, כדי לספר עוד סיפור-נוסחה בנאלי וצפוי, שאין בו אפילו רמז למקורותיו התרבותיים. עכשיו, כשבבירתו המעטירה של הארון אלרשיד מושל גנרל אמריקאי בדימוס, השסע בין המערב לאיסלאם נדמה עמוק ורחב כמו בימי מסעי הצלב. ואם לא די בכך, מסתבר שהסרט נכשל בקופות, ובתי בת הארבע רצתה לצאת ממנו באמצע. ככה זה עם כוחות השוק.

*******************************************

אולי תרצו לקרוא גם את:

חדשות הספנות: הצעות עיסקיות

1. בהזדמנות – לזריזים

מאת: בוספור-סבסטופול

א.ג.נ.,

ברצוננו להציע לכם או ללקוחותיכם למכירה ספינה היסטורית ייחודית:

היאכטה האגדית של היטלר!!!

"אביסו הֶלָה"

– הספינה במלחמת העולם השנייה החזיקה צוות של 244 איש!
– -מסדרונות היאכטה וארבעה תאים מהודרים עדיין שומרים על עקבות שהותם של המנהיגים הבכירים של הרייך השלישי.
– [הייחוד שלה] לא רק בשמו של הבעלים המקורי, אלא הגודל של היאכטה שאורכה 99.6 מטרים.
– היום מתפעל אותה צוות של 25 אנשים, המשמר במסירות את כלי השייט הייחודי.
– היאכטה השתתפה במספר גדול של סרטים סובייטיים.

ההיסטוריה של היאכטה מתחילה ב-19 ביוני 1937 כשנחתם חוזה לבניית ספינה עם המספנה
H. C. Stulcken Sohn בהמבורג, בנייה מספר N S-717. ב-23 בנובמבר הונחה השדרית וב-29 בדצמבר 1938 נערך טקס ההשקה של גוף הספינה. ב-6 באוקטובר 1940 נערך טקס הנפת דגל הצי הגרמני ותאריך זה נחשב, רשמית, ל"יום ההולדת" של היאכטה. השם המקורי שניתן לה היה "הֶלָה."

מפרט טכני:
מספר בניה S-717
אורך 99.6 מ'
רוחב 12.47 מ'
שוקע 3.85 מ'
מעמס סטנדרטי 2031
מעמס נורמלי 2380
מעמס מלא 2482
כושר הפלגה דרג 5

אם אינכם זקוקים לכלי השייט הזה אבל אתם מכירים מישהו שזקוק לו ותסייעו לנו למצוא קונה תוכלו לזכות בעמלה של 5% (ממחיר היאכטה).

אם תביעו עניין נשמח לשלוח לכם עוד מידע טכני והסטורי, תמונות ופרטים מלאים.

מיטב הברכות ובתקווה לשיתוף פעולה בעתיד,

(—)
בוספור-סבסטופול

 

2. בקשה להצעת מחיר

…..אנו מטפלים בשינוע מטען רדיואקטיבי עבור לקוחותינו, בעיקר דלק גרעיני לצורכי חשמל במקומות שונים בעולם. אנו מחפשים מוביל לפוסאן או נמל קוריאני אחר. יש להניח שמסלול ההובלה יהיה עקיף ויצריך שטעון הסחורה. נמל המוצא הוא סנט. פטרסבורג אך יעבור דרך נמל אירופי או אמריקאי אחר…המוביל צריך לעמוד בכל הדרישות הבינלאומיות והמקומיות להובלת חומר רדיואקטיבי בר-ביקוע…

אולי תרצו לקרוא גם את:

מן הבֶּסְטִיַארְיָה של אָבֶּרְדִין

 

 [הבֵּסְטִיַארְיָה מימי הביניים, אנציקלופדיות זואולוגיות שהיו גם ספרי מוסר, מלאות עובדות ססגוניות, מוזרות והזויות. אני מוצא שהאלגוריות המוסרניות הנספחות לתיאורי החיות הן החלק הפחות מעניין בבֵּסְטִיַארְיָה. התרגום הוא מתוך הנוסח האנגלי של הבסטיאריה של אברדין, משנת 1200 בקֵרוּב, ומקורות נוספים. המשך יבוא.[

 

 

האריה

 

האריה הוא האדיר שבכל בעלי החיים. דבר לא ירתיע אותו.


אומרים שיש שלושה סוגי אריות. מבין אלה, נמוכי הקומה, בעלי הרעמה המתולתלת, הם אוהבי שלום; הגבוהים, בעלי השיער החלק, הם פראיים. מצחם וזנבם מעידים על מזגם; אומץ-לבם נמצא בחזה, ונחישותם – בראש. הן חוששים מפני נהמת האוֹפַנים הסובבים, אבל עוד יותר מכך מפני האש.

מלומדים החוקרים את הטבע אומרים שיש לאריה שלוש תכונות עיקריות. ראשית, אוהב הוא לשוטט בין פסגות ההרים. אם ירדפו ציידים אחר האריה, יחוש בריחם ויעלים את עקבותיו מאחוריו בעזרת זנבו (1). כך לא יוכלו לעקוב אחריו. התכונה השנייה של האריה היא שבעת היותו ישן, נראה כאילו עיניו פקוחות (2). התכונה השלישית של האריה היא שכאשר ממליטה הלביאה גורים, הם ממליטה אותם מתים, ושומרת עליהם משך שלושה ימים, עד שמגיע האב ביום השלישי ונושף אל פניהם ומחזירם לחיים (3).

טבעו של האריה לא להתרגז אלא אם יפגעו בו. חמלתם של האריות ניכרת מדוגמאות רבות. הם חסים על מי שהכריעוּ ארצה. הם מניחים לשבויים לשוב לביתם. הם מפנים זעמם אל גברים ולא אל נשים. הם אינם הורגים ילדים אלא אם כן שורר רעב גדול.

אריות נמנעים מאכילת יתר. ראשית, כיוון שהם שותים ואוכלים לסירוגין; לא אחת, אם מזונם לא נעכל, ימתינו בטרם יאכלו שוב. ואז, כשאינם חשים בנוח כיוון שאכלו בשר רב מכפי צרכם, יתחבו כפתם לפיהם וימשכו את המזון החוצה, מרצונם. וכאשר עליהם להמלט יפעלו באותו אופן אם בטנם מלאה. חוסר שיניים מעיד שהאריה זקן.

 

אריות מזדווגים פנים אל פנים; ולא רק אריות, גם שוּנָרים, וגמלים, ופילים, וקרנפים, ונמרים. לביאות, בהמלטה ראשונה, יולדות חמישה גורים. בשנים שלאחר מכן' נגרע גור אחד בכל שנה. כאשר המספר מגיע לגור יחיד, נעלמת פוריות האם; היא הופכת עקרה לעד.

האריה מתעב בשר שנטרף ביום הקודם ויפנה את גבו משאריות ארוחתו-הוא.

שום חיה לא תעז להרגיז את האריה, שקולו, מדרך הטבע, מטיל אימה כה גדולה עד שיצורים זריזים אשר מסוגלים להמלט מפניו נתקפים חולשה לשמע שאגתו, כאילו המם אותם והכריע אותם כוח עצום.

 

אריה חולה מחפש קוף לטרפו על מנת להרפא.

האריה פוחד מן התרנגול, ובעיקר מן התרנגול הלבן. מלך החיות יסבול יסורים מעוקצו של עקרב וארס הנחש ימיתו.

ונודע על חיות קטנות הקרויות לֵאוֹנְטוֹפוֹנים, קוטלי-אריות. כשהן נלכדות, שורפים אותן, ובשר הנגוע באפרן, המושלך בצומת-דרכים, קוטל אריות, אף אם יטעמו רק מעט ממנו. זאת הסיבה שהאריות תרים אחר לאונוטופונים מתוך יצר-שנאה, וכשנקלעת לידם ההזדמנות אינם אוכלים אותם, כי אם קורעים אותם לגזרים בכפותיהם.

 

הבּוֹנֶה


יש בעל-חיים ושמו בּוֹנֶה, והוא אצילי עד מאד; אשכיו טובים מאוד לרפואה. חכמי-הרפואה אומרים שכאשר מרגיש הבונה שהציידים בעקבותיו, כורת הוא בשיניו את אשכיו ומשליך אותם בפני הרודף אותו, ואז נס ונמלט מפניו. אם ממשיך צייד לרדפו, הבונה פונה לאחור ומציג לראווה את ערוותו. כאשר רואה הצייד שאין לו אשכים, הוא מניח אותו לנפשו(4).

 

השם בונה (castor) בא מן המילה castrando, סריס.

 

הגמל

יש שני סוגי גמלים: הבַּאקְטְרִיַאניים, שהנם בעלי דבשת אחת בלבד אולם רבי-כוח; והערביים, בעלי שתי דבשות, המרובים יותר. הם שונאים סוסים; גמלים יכולים לשאת צמא משך שלושה ימים, ומעדיפים מים עכורים; אם יש רק מים צלולים, הם בוטשים ברגליהם על מנת להעכיר את המים. כשהם שותים, הם מרווים את צימאון העבר וגם את צרכיהם שלעתיד לבוא. יש גמלים המתאימים לשאת משאות ואחרים מתאימים רק לרכיבה. פרסותיהם לא נשחקות. הם יכולים לחיות עד גיל מאה, אלא אם כן ילקחו לארץ נוכריה, ושם האוויר הזר גורם להם לחלות. נאקות משמשות למלחמה. גמלים הופכים פראיים בתאוותם להזדווג; תשוקה זו אפשר להרוס על ידי סירוס, שגם מחזק את הגמל.

 

הגְרִיפוֹן

הגריפון הוא עוף בעל ארבע רגליים, גוף של אריה וכנפי נשר. הוא חי בהרים ההיפֶרְבּוֹרַאנִיִים, ארץ השמש הנצחית, או אולי בחבש; יש האומרים שהוא שוכן במדבריות הודו, אך שם אין בנמצא די מזון. כדי לקיים את גוזליו הוא טס למחוזות אחרים ומביא טרף. הגריפין הוא אויבם של הסוסים. גריפון יקרע אדם לגזרים ויישא אותו לקנו כדי להאכיל את גוזליו, והוא כה חזק עד שביכולתו לשאת בציפורניו שור(5). הוא ידוע גם בכך שהוא כורה זהב במכרות.

 

—————————————————————————————————- 

(1) ומושיענו, אריה ברוחו, משבט יהודה, חוטר לבית ישי, בן דוד, הסתיר את עקבות אהבתו בשמיים עד אשר, בשליחות אביו, ירד אל רחמה של הבתולה מריה וגאל את בני האדם, שהיו אבודים.
בלי שידע על טבעו השמימי, השטן, אויבם של בני אנוש, העז לפתות אותו כאילו היה אדם רגיל. אפילו מלאכי מרום לא ידעו על דבר אלוהותו, ואמרו לאלה שהיו עמו כאשר עלה אל אביו: 'מיהו מלך-התהילה הזה?'

(2) כך גם האלוהים, בשנת המוות, הגופנית, על הצלב, נקבר, אך טבעו האלוהי נותר ער; כנאמר בשיר השירים: "אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר" ובתהילים: "לֹא-יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל."

(3) כך הקים האב הכל יכול את ישוע המשיח מן המתים ביום השלישי; כפי שאמר יעקב: כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ (בראשית מ"ט, ט')

 

(4) כך, כל אדם המקיים את מצוות האל ומתאווה לחיות בצניעות, חייב לקצץ את מידותיו המגונות ומעשיו המבישים ולהשליך אותם ממנו והלאה בפני השטן. כשיראה השטן שאין לו לאיש דבר השייך לו, יפרוש במבוכה. אדם כזה חי באלוהים ולא ישיגו השטן, האומר: " אֶרְדֹּף אַשִּׂיג.."(שמות ט"ו, ט')

(5) בכך הוא דומה לשטן, אשר יכול לשאת את נשמותינו למדבריות הגהנום.

אולי תרצו לקרוא גם את:

עוד שלושה חתולים

חתולים וחרקים

 

באביב ובקיץ דר אצלנו חרק גדול ומאיים הדומה ליתוש בעל ממדי ענק, אלא שאין לו עוקץ. הוא רק נח לו על הקיר, כולו מחושים וכנפיים ורגלי-חרק ארוכות, דוחה ומרתיע, ומטריף את דעתן של החתולות.

ראיתי פעם סרט על זואולוג שבילה חורף בטונדרה הקנדית לצד להקת זאבים. הוא גילה שהזאבים – טורפים גדולים ויפי-תואר, גיבורים-רעים של קבע במיתולוגיות ואגדות-עם, להק-ציידים עיקש ונחוש הקוטל, בפעולת-צוות מתואמת, טרף גדול כמו איילי-הצפון – מתקיימים בעיקר על עכברים. את התיאוריה שלו הוכיח גם בכך שאכל עכברים, ושום דבר מלבד עכברים, במשך תקופה ארוכה.

אני נוטה להאמין שחתולים, שרבים מעריצים כל כך בשל תכונות הצייד המופלאות שלהם (או מאשימים אותם בכיליונן של ציפורים נדירות) – אילו ינקוט מישהו שיטות מחקר קפדניות מעין אלה גם כלפיהם – יושפלו ויחשפו במערומי מהותם האמיתית: אוכלי חרקים.

מה שקורה בביתנו הוא הוכחה חלקית לתיאוריה הזאת. החתולות בוהות בכליון עיניים בחרקים דמויי-היתוש הצמודים לקיר, בגובה בטוח, הרחק מהישג כפן של החתולות. לבסוף נחלצת א. לעזרתן ובמקל-הבמבוק שלה מגרשת את החרקים, והללו עפים מטה וחגים בעיוורון אנה ואנה עד שמשיגים אותם הטפרים המשוננים של אחת החתולות, המזנקת מעלה בגמישות, גורפת את החרק במעופו ובולעת אותו חי.

לא חלף זמן רב ואפקט-פאבלוב החל לתת את אותותיו: א. רק אוחזת במקל שלה, וכבר נערכות החתולות, דרוכות ומתוחות ושטוחות-אוזניים, בעמדת-מארב, לוטשות עיניים כלפי מעלה, מוכנות לקפיצה. לעתים הן אינן מסוגלות להתאפק, והן מנתרות לפתע מעלה מעלה, הכף הרכה חושפת להבי-צפורנים ומכה באבחה מהירה באוויר הריק, ואז הן חוזרות ונופלות מטה. אבל באין טרף הן לא נראות עוד כפנתר הדור המגיח אל טרפו. הן הופכות לליצניות מגושמות הנופלות בחבטה על עכוזן.

 

חתולה מברכת איש עסקים השב הביתה

יצאו לו מוניטין של מכור לעבודה, מנהל קשוח, והוא ידוע כמעשן-בשרשרת. הוא איש קטן ורזה מאוד ומועד להתקף לב: נדמה שהוא תמיד על הסף – עצבני, פעלתני, קדחתני, וידיו, שתמיד אוחזות סיגריה, רועדות קצת. תווי פניו חדים. אין לו מזג רע בדרך כלל, אלא אם כן דורשים זאת העסקים: אומרים שאז הוא עשוי להיות חסר רחמים. כשביקרנו במשרדו הציע לנו קפה והתנהלה שיחת חולין, בעיקר על המזרח הרחוק ממנו שב לא מכבר, לאחר שהות ארוכה. ואז החל לדבר על שובו ארצה: איך הגיעה המונית מנמל התעופה לביתו, בית מוקף גינה בפרבר אמיד, ושעה שפרק את המזוודות ליד השער הרגיש משהו מתחכך ברגלו. זה היה מדהים, לא יאומן, הוא אמר: הוא עזב את הבית עם משפחתו חמש שנים קודם לכן. שכנים במרחק כמה רחובות אימצו את החתולה. תקופת מה הייתה חוזרת לביתה הישן, אבל חדלה מכך לפני זמן רב. כעת, כשהגיע מן המטוס, המתינה לו. חמש שנים לא ראתה אותו, ועכשיו כאילו נודע לה באיזה חוש נסתר של בעלי חיים על שובו, והיא חזרה לביתה הישן, לקבל את פניו. כשסיפר את הסיפור הפך קולו הצרוד קצת, המחוספס והענייני, נמוך יותר ודיבורו הואט; הבעת פניו הפכה רכה וחולמנית. הוא קרן, ולפתע נראה לי כמו פרנסיסקוס הקדוש מאסיסי, פטרון ממלכת החיות. יכולתי לראות את ההילה מעל ראשו. אבל אולי היה זה עשן הסיגריות שערפל את ראייתי.

 

 

פּוֹרטוֹבֶּלוֹ, או עולמו של וויין

 

בילדותי אהבתי מאד את סדרת האלבומים הצבעונית של טיים-לייף, ובמיוחד את האלבום שהוקדש לשיגעון. הספר עסק בנושא באותה סמכותיות בוטחת שאפיינה את המדע של שנות השישים, והיו בו הרבה תמונות צבעוניות וגם יצירות של חולי-רוח. טעיתי לחשוב אז שיש בטירוף איזה קסם נסתר, שער לעולמות-תודעה אחרים. אולי בגלל סדרת ציורי החתולים של לואיס וויין. וויין היה מורה אנגלי שהפך לצייר – ליתר דיוק, לצייר-החתולים הנודע ביותר של תקופתו. הוא צייר קריקטורות ויקטוריאניות חביבות של חתולים מואנשים, וגם דיוקנאות-בהזמנה של חתוליהן של גברות אצילות. הוא עסק גם באנימציה, והיה נשיא מועדון החתולים האנגלי הלאומי, אבל אחר כך איבד את שפיותו והגיע לבֶּדְלאם, בית-המשוגעים הנודע שהיה אכסניה לעוד אמנים ובעלי חזון חריגים. הוא זכה להופיע באלבום של טיים-לייף כיוון שציוריו משרטטים בבהירות ניכרת לעין את השתלטותה של המחלה על נפשו: חתוליו החביבים והמתקתקים הפכו, ככל שהחמירה מחלתו, למסתוריים ועגומים, למאיימים, ולבסוף לשטניים וכמעט מופשטים לחלוטין. הציורים המוקדמים היו בנאליים ומשעממים; הציורים המאוחרים הפכו מרתקים, בעלי עוצמה מטרידה ומאיימת.

אי-אז, באמצע שנות השמונים, טיילתי בשוק הפשפשים המתוייר פּוֹרטוֹבֶּלוֹ בלונדון, שאל דוכניו נשפך תוכנם של עליות-הגג והמרתפים האימפריאליים: כל מה שנלקח, נשדד, נקנה או ניצוד בקצווי הקיסרות שהשמש לא שקעה בה הוצע למכירה. כל-מיני תפלצות ויקטוריאניות – עכברים מפוחלצים ולבושים כבני-אדם בבתי-בובות, דגי-טרוטה חנוטים (האמת היא שאי אפשר לחנוט דג, ואלה רק פסלי-גבס), אביזרי ניווט מפליז מבהיק, שידות מצועצעות ושמלות מלמלה, ביצי-יענים ופסלוני שנהב וכובעים עם נוצת יען. לוליינים, מכופפי-ברזל ובולעי-אש עורכו מופעי-רחוב. באחד הדוכנים, בין אפרכסת-גרמופון עתיק לארנקים מעור תמסח, צדה עיני תמונה קטנה של חתול. הכרתי אותו מיד. לא זכרתי את שמו של לואיס וויין אבל זיהיתי את סגנונו, ותכף השתוקקתי אליו: נוסטלגיה ויצר אספנות תכפו עלי, אבל אני מודה שגם מזימה נרקמה בי: הרי זה פריט בעל ערך לאספנים, מן הסתם, בעיקר לאחר שהצייר הופיע באלבום של "טיים לייף". אקנה אותו בזול, ומי יודע, אולי עוד אתעשר בגינו. פשפשתי באדישות מעושה בין הגרוטאות שעל הדוכן, שואל מדי פעם למחירו של נרתיק-סיגריות או מנעול-נחושת, ולבסוף אחזתי בתמונת החתול, משכתי בכתפי וגיחכתי בסלחנות, כאומר: 'איזה עוד שטויות אמצא כאן! אבל את זה אולי אוכל להביא במתנה לבת-דודה שלי, שאוהבת חתולים,' ושאלתי את בעל-העסק למחיר. הוא נקב בסכום שהיה כפול מתקציב הטיול שלי כולו. פּוֹרטוֹבֶּלוֹ הוא מקום של פיכחון קר וענייניות עסקית. את הלהט, ההתרגשות והטירוף מותירים לבֶּדְלאם. המשכתי לחטט, באכזבה רבה, במציאות שעל הדוכן.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

בנג'מין סמוֹק

שוב "יס" זורקת לחלל העולם כל מיני סרטים ללא התראה: הפעם סרט תעודי בשם בנג'מין סמוק, על זמר ודראג-קווין מן הדרום העמוק של ארה"ב. הוא כבר הוקרן בעבר, ואז התברר לי שכמעט בלי ששמתי לב הדהדה לי בראש השירה שלו ושל הלהקה שלו, סמוק, ימים ארוכים אחר כך.
סמוק בא ממקום שנקרא קאבאג'טאון, באטלנטה, ג'ורג'יה – סלאם סוריאליסטי המתייחד בתחביב שבו עוסקים שם רבים, קארטינג. הסרט צולם כשסמוק גסס מאיידס (הוא מת ב-1999) וקשה לעמוד בפניו: צעיר, רזה ונוטה למות, ופעמים נדמה שזה כמעט משעשע אותו, אבל לא באמת. זה סרט קורע לב. ומעל הכל מרחפת המוזיקה, וקולו הצרוד של בנג'מין סמוק, שבשמיעה ראשונה עשוי להשמע כמו הכלאה של ניק קייב, לו ריד ותום וויטס (אני מתנצל בפני ציבור הקוראים שהשמות הללו לא אומרים לו כלום. זה קורה לי הרבה כשאני קורא ביקורות מוזיקה.) בעיקר תום וויטס, צריך לומר – בכמה מקומות ברשת מזכירים את הדמיון, או ההשפעה – בקול ובסגנון המוזיקלי, בשימוש בכלים כמו צ'לו, בנג'ו וקורנט (יש לזה שם עברי?); אבל אם וויטס מאמץ תדמית קלאסית של נווד שיכור, דמות עם מסורת אמריקאית ארוכה ומכובדת, אבל היסטורית, אפשר לומר, סמוק הוא דמות-שוליים מעודכנת לסוף שנות התשעים: לא וויסקי אלא ספיד, ומריחואנה, שהיא, כך אמר בסרט, כמו אוויר לנשימה, ו-HIV, כמובן.
לסמוק יש שני עדי אופי מוזיקליים, פטי סמית המופיעה בסרט ומדברת עליו בהערכה עצומה, וגם הקדישה לו שיר, ומייקל סטייפ מ-REM. אבל משום מה קשה מאוד להשיג דיסק שלו: בסניף האוזן השלישית הסמוכה למקום מגורי הוא לא מופיע אפילו בקטלוג הממוחשב, ומשתמשי קאזא לא מכירים בקיומו. יש אתר המוקדש לזכרו אבל אלא שהוא לא עולה בדרך כלל. אבל אפשר להשיג אותו ברשת, כאן.

אולי תרצו לקרוא גם את: