טעם של פעם, או המדיום הוא המסר

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון כתבתי לא מזמן ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. באשר למקומות של ימאים, מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת הופעתי בנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות ולחצתי את ידו של הסופר א.ק. 
 
"לא לא," אמר הבמאי שהבחין פתאום שהופעתי שם, "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך!  תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"
 
א.ק., כך התרשמתי ממבט ראשון, הוא אדם חביב מאוד, ובשיחת הטלפון בינינו הזכיר לי שכבר הייתה לנו איזו פגישת אקראי לפני כמה שנים, אבל בכך הסתכמה ההיכרות בינינו. אלא ששנינו לא קשי תפיסה, וחיש מהר מצאנו את עצמנו מתחבקים בלהט שוב ושוב מול המצלמות, כמו אחים אבודים שפרידה ארוכה נכפתה עליהם, כי הבנו מיד שלא מדובר בכתבה אלא בסרט קצר, בדיוני, שאליו לוהקנו בהתראה קצרה: א.ק. משחק את עצמו, ואני את ידידו מנוער וחברו לדרגש האונייה המתנדנד, למשמרות הסיפון הארוכות ולביקורים המשותפים בבורדלים של גנואה ואנטוורפן. הבדלי הגילים ביננו טושטשו בתסריט, שאותו אילתר א. הבמאי תוך כדי תנועה. 
 

חושי

חיש מהר נסחפנו שנינו לאווירת החוג-לדרמה, צעדנו לנו ברחוב העצמאות והעלינו זיכרונות מהימים היפים שבהם טיילנו יחד בין הדוכנים העמוסים סחורות-ימאים מוברחות וישבנו בבתי-המרזח האפלוליים, ימים בהם שררה ברחובות הנמל אווירה קוסמופוליטית, מהולה אמנם ברוחו של אבא חושי, שריחפה מעל חיפה כמין השגחה עליונה ונזפנית. אני עצמי, צריך לומר, הייתי אז רק בן ארבע, אבל הדברים ודאי חלחלו אלי והותירו משקעים. את הרגעים המתים בהסרטה ניצלתי לצורכי העמקת ההיכרות עם א.ק. ולשיחה נעימה בנושאי ספרות, אבל הוא נקרא שוב ושוב אל המצלמה, לשיר את "זאת מרחוב פנורמה" ולאלתר וריאציות שונות על השורות שלו בתסריט.  
 
מול שער הנמל הישן ברחוב פלמר הבטנו באוניות ובפחי הזבל, שעה שאדם אחד בא להתלונן בפני התקשורת על מחדלי ראש העיר, שאינו דואג לפתוח את השירותים הציבוריים שבסמוך. אחר כך הורו לנו לחלוף באיטיות תוך שיחה כבדת-ראש על פני מה שנראה כמו בר שבתוכו ישבו נשים שאולי היו מה שהבמאי חשב שהן, ואולי לא, ואז גם ביטאתי מחאה יחידה ולא מנוסחת כראוי נגד האפשרות שזנות תוצג כאן, ולו במרומז, כדבר מה אקזוטי ומפתה, בניגוד לאמונותי הפוליטיקליקורטיות. הרגיעו אותי כמו שמרגיעים ילד טרדן.   
 
ואז פרצנו כולנו, בלי הודעה מוקדמת, לפאב של יוסקה. מאז שהייתי שם לאחרונה המקום שופץ והורחב אבל שמר על החן המיוחד שלו. יוסקה, חובש קסקט ימאים נצחי ואוחז מקטרת, הגיב בטבעיות על פלישת המדיה למוסד שלו ומיד החל להעלות זיכרונות ולדבר למצלמה, וגם הציע לא.ק. לכתוב עוד ספר. הושיבו אותנו לשולחן אחרי שמצאו זווית צילום נוחה והגישו לנו בירה גינס כהה; צילמו אותנו משוחחים, אני לא זוכר על מה, ומרימים כוס לחיי הספינות שבדרך. אחר כך צילמו את א.ק. על הבר, מחזיק את הספר. חיכיתי לתורי לומר כמה מילים אינטליגנטיות ומחכימות על הספר, אבל כבר היה להם מספיק חומר ולפני שחזרתי לעשתונותי הם קיפלו את הציוד והלכו להם. נשארתי לשבת שם עם א.ק. ולפמפם במקטרות המטפוריות שלנו, ויוסק'ה בזו האמיתית.

 

ככה זה טלוויזיה, כמובן, ואפילו ערוץ 1 זאת בכל זאת טלוויזיה, ולא עלה על דעתי להתלונן, ואין ספק שגם א.ק. קיבל את העניין בהלך רוח פילוסופי. אבל אז הזדחלה לתודעתי תחושת פניקה ונשטפתי זיעה קרה כי קלטתי שאם יבינו מן התוצר הסופי שאני חברו הוותיק של א.ק., יורמו כל מיני גבות ומיד יאשימו אותי במשוא פנים, כי שיבחתי את הספר בעיתון, ואיך זה שנותנים לחבר ותיק של הסופר לכתוב עליו ביקורת, והנה השחיתות חודרת למחוזות הרוח, ולפני שנשים לב עוד ימעלו בכספי אגודת הסופרים – ולך תכחיש ותספר שזה עתה נפגשת עם האיש, שהרי המצלמה לא משקרת. אבל מיד נזכרתי שבכל זאת מדובר בערוץ 1 ואף אחד לא יראה והכל בסדר.

 

 

דרום-מערבית וצב-ים

סערה דרום מערבית מביאה גשם ולפעמים כל מיני הפתעות אל החוף.

הפעם זה היה צב-ים – או צבה – שבמבט ראשון נראה מת לגמרי, על צווארו כרוכים חוטי-ניילון קטלניים.

אבל התברר שעדיין יש בו רוח חיים, ולאחר מלאכה ארוכה ומייגעת הוא שוחרר מכבליו החונקים

הניסיון להחזיר אותו לים היה כישלון. פצוע או רצוץ מדי, הוא נסחף בים הסוער חסר אונים לחלוטין, מתהפך על גבו במים, נחבט בסלעים ולבסוף מוטל בחזרה לחוף.

טלפנתי למחמל"י, שלא מופיעים ב-144, אגב, והם הבטיחו שלמרות שהם מטפלים ביונקים, ישלחו פקח שלהם לנקודת הציון שתיארתי בפירוט. נמלטתי מפני הסערה. אבל לקראת חשיכה הודיע הפקח שלא מצא שום צב; ייתכן, הרגיע אותי, ששחפים או עורבים טרפו אותו בינתיים.

שבתי באומץ לחוף, והוא עדיין היה שם. במאמץ מסוים הוא נלקח הביתה, ובינתיים מצאנו את הטלפון של המרכז להצלת צבי-ים במכמורת; דותן מהמרכז הבטיח שיגיע תוך שעה, הסביר שאין צורך להרטיב את הניצול אלא להפך, לדאוג שלא יהיה לו קר מדי. הוא עורר עניין מסוייג אצל החתולות ועליצות אצל הילדות.

דותן הגיע ואסף את הצב והבטיח להזמין אותנו באביב לאירוע בו מחזירים אל הים את הצבים הקטנים שבקעו מביציהם.

עוד דברים שמצאנו על החוף

ועוד משהו מאותו חוף

10 דברים

על מנת שלא יחשדו בי בהתנכרות לקהילה, התנשאות או אפאטיות וכיו"ב אני נענה להזמנתה הלבבית והלא צפויה של ימימה עברון להשתתף במשחק השוטף את רשימות – כמובן שהכינותי את הרשימה שבועות מראש – אבל למה חמישה דברים? אני בעד חשיפה טוטלית בתנאי שאיש לא שם לב. הנה עשרה או קצת יותר דברים שלא ידעתם עלי, אחד לכל קורא קבוע שלי. פרס יוגרל בין המנחשים איזה מהדברים לא היו מעולם:

 

1. נולדתי נימול.
אבל זה לא הפך אותי לצדיק, ואיבדתי את אמונתי הרופפת סופית ב-1968 אחרי שקנינו טלוויזיה וראיתי לראשונה את שידורי יום השואה. פעם חשבתי לכתוב סיפור על מישהו שצמחה לו העורלה מחדש.

2. אני קרוב משפחה רחוק של משה דיין.
כשהייתי ילד ודיין היה אליל, נהגתי להשוויץ בעניין הזה, ושיננתי את דרגת הקרבה למקרה שישאלו: בת-דודה של דיין נשואה לבן-דוד מדרגה שנייה של סבא שלי, או משהו כזה. 

3. הסבתא החורגת שלי מכרה וודקה מזויפת בהרי אוראל.
בקיוסק בזיכיון ממשלתי.היא סיפרה לי שבעל-הבית הקודם שהעביר לה את הניהול לימד אותה איך למהול ולזייף את הוודקה, אבל היא החליטה לנהוג בהגינות ולמכור וודקה אמיתית. הלקוחות התמרדו מיד כי לא היו רגילים לטעם, והיא חזרה למהול את המשקה לפי המסורת. 

 

4. רציתי להיות יואב קוטנר כשאגדל.
ואני מחזיק מעצמי בקיא גדול בכל הקשור בביטלס. [כדאי לראות! לינק שווה ביותר!]

5. צללתי בים המלח, בעיניים פקוחות. פעמיים.
שרתתי בחיל-הים על ספינות סיור קטנות – 'יתושים', שכמותן אפשר לראות בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' – שהוצבו בים המלח. במקרה הראשון התהפכה סירת מפרש של ילדי קיבוץ עין-גדי בסערה פתאומית; בארוע השני טבעה הספינה שלי בעודה קשורה למזח מסיבות שאין טעם לפרטן, וניסיתי לחלץ מקלעים שעליהם הייתי חתום, ונותרו צמודים לכניהם בעומק של שני מטר בערך. האדרנלין עזר לי כנראה לתפקד.

6. נעלמתי במשולש ברמודה.
ב-1979 הפלגתי על אוניית הצובר "הר סיני" שהובילה אשלג מאשדוד לנמלי מפרץ מכסיקו. דרומית לברמודה נקלענו לשוליים של סערה טרופית; בשלב מסוים השתבשו המכ"ם ומכשירי הניווט וניסיונות ליצור קשר עם החוף עלו בתוהו; כאשר חזרו המכשירים לתקנם למחרת קלט קצין הרדיו מברק של משמר החופים המודיע על העלמותנו מהמכ"ם ובקשה לכלי שייט הנמצאים באזור לחפש אחרינו.

7. חשבו שאני נערה ערבייה.
הפרסום הראשון שלי היה סיפור קצר בשם "תאנים", שנשלח לתחרות הסיפור הקצר של הארץ ונקרא על ידי השופטים בעילום שם, על פי הכללים; סיפרו לי שהם היו משוכנעים שכתבה אותו נערה ערבייה צעירה והופתעו לשמוע שמדובר בפקיד ממגדל העמק.  

8. אשתי הראשונה היא בריטית שהתאסלמה ושמה עכשיו חדיג'ה.
נפגשנו ב-SOAS ונישאנו נישואי-בוסר קצרי מועד; היא גרה כעת באמירויות, בעיר האוניברסיטאית אל-עין, עם בעל אנגלי שגם הוא התגייר לאסלאם, ויש להם שני ילדים, אדם ופיטר. הם נפגשו כשלמדו יחד ערבית במרכז אקדמי לסטודנטים זרים באלכסנדריה. היא לא שומרת על קשר מחשש לקשיים עם השלטונות. 

9. בני ציפר נחקר במשטרה בגללי.
מוסף תרבות וספרות של הארץ פרסם סיפור שלי בשם "תצפית ביונקים עיליים" בליווי עבודה של אמן ששמו פרח ממני, ובו דמות עירומה מניחה תפילין. מישהו נפגע (מהתמונה, לא מהסיפור) והגיש תלונה במשטרה על פגיעה ברגשות או כיוצא בזה. חנוך מרמרי ובני ציפר הוזמנו אחר כבוד לתשאול במשטרה. אני חושב שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור.  

10. סיפור קצר שלי קוטלג בטעות כמחקר אנתרופולוגי אותנטי.
פרסמתי סיפור קצר שהתחזה למאמר אנתרופולוגי בשם "תרבות מטריארכלית באוקיינוס השקט". לאחר זמן מה התברר לי שספרני האוניברסיטאות הגדולות קטלגו אותו (במערכת הקטלוג הכלל-אוניברסיטאית "אלף") כמאמר אנתרופולוגי-מחקרי אמיתי. אשתי השנייה שתחייה לא הסכימה להותיר את המחדל הזה על כנו ודאגה, במסגרת סמכותה המקצועית, לתיקון המעוות. 

11. כתבתי שירים של אלעד מנור.
התקבלתי לסדנת השירה הראשונה של "הליקון" ב-1994, לאחר ששלחתי כמה שירים בשם בדוי, אלעד מנור. אלעד מנור היה דמות ברומן שלי, "לשוט אל השקיעה".

 

על פי כללי המשחק עלי להזמין כותבים נוספים להשתתף; אני מקווה שהם שלא ינטרו לי על כך ומשחרר אותם מכל תחושת חובה דוחקת בעניין, ומכל מקום חלקם ודאי רציניים מדי בשביל זה:  אלכס אפשטיין, רונית ליברמנשאורן צור, אלכס בן ארי, רחלי שבי, טלי לטוביצקי, עמי בן בסט, דרור בורשטיין, יואב קרני, מואיז בן הראש, יורם קופרמינץ, גיל רימון, גיא מאירסון, וכרמל ויסמן כבר כתבה? זהו. אל תקחו אותי ברצינות.

  

תשובה לרב-חובל איטלקי

לפני יומיים נערכה הלוויתו של רב-חובל אנריקו לוי, ולמרות שלא הכרתי אותו היטב, נזכרתי בשיחת הטלפון האחרונה שלי אתו וחשבתי שכדאי לספר עליה. אנריקו לוי היה קצין ים איטלקי מפדואה, שנקלע כמעט במקרה למערבולת של תקופת ההעפלה, התגייס לעניין והחל לעסוק ברכש של כלי שייט ובפיקוד עליהם; הוא פיקד על אוניית המעפילים הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, "דלין", (נדמה לי שהוא זה המופיע בתמונה); שימש רב-חובל בצי הסוחר הישראלי בראשיתו, ואחר כך הפך לדמות מפתח בענייני חינוך ימי וספנות בכלל. הוא ניהל את בית-הספר לקציני-ים מ-1951 עד 1960; אחר כך מילא עוד שורה של תפקידים בכירים.

על כל אלה ידעתי מעט מאוד, או כמעט כלום, כשפגשתי אותו, בהקשר די מוזר, אפילו משעשע: פעמון גנוב. הסיפור בקצרה: בשנת 1997 נערך מפגש ותיקים של האוניה "קדמה", אחת הראשונות של צי הסוחר, שאנריקו לוי היה רב-החובל שלה בשנת 1949. לוי הגה חיבה נוסטלגית רבה לאוניה הזאת, ובשנת 1955, כשפיקד על אוניה אחרת, ראה אותה, לגמרי במקרה, נגררת בדרכה האחרונה לחצר הגרוטאות, אי שם באנגליה. הוא הצליח להשיג את הפעמון שלה ומסר אותו לבית הספר הימי בעכו, שם נתלה אחר כבוד על ראש התורן במגרש המסדרים; אבל ברבות השנים – לא ברור בדיוק מתי – נגנב הפעמון, אולי בשל ערכו האספני ואולי כמעשה קונדס, קשה לדעת. שנים חלפו, ובוקר אחד הגיעה שיחה מוזרה משגרירות ישראל בבריטניה. איזה ג'נטלמן בריטי קשיש מטריד אותם בסיפור משונה על פעמון; בירור מהיר העלה שבגזוזטרת ביתו תלוי היה פעמון-אוניה ישן, שבאמצעותו הכריזה רעייתו על זמני הארוחות כשעבד בגינה. על הפעמון היה חרוט שמה הישן של קדמה. בבוא עידן האינטרנט חיפש האיש את השם החרוט על הפעמון ברשת, גילה את מקורו, והחליט להחזירו לבעליו החוקיים. הפעמון הגיע ארצה ואנריקו לוי הוזמן כדי לבחון אותו. הוא הביט בו משועשע ונרגש ואישר שלמיטב זכרונו כך בדיוק נראה הפעמון הישן. איך הגיע מעכו לפרברי לונדון? ובכן, כנראה שלא הגיע, ומדובר רק בהעתק זהה, ישן יותר, שנמסר לאחד מקציני האוניה עוד לפני שהפכה לאונייה העברית הראשונה.

מאז פגשתי את אנריקו לוי עוד כמה פעמים, אבל אחד הדברים שסירב להם תמיד היה להתראיין ולספר על הביוגרפיה הצבעונית והעשירה שלו; הוא היה צנוע וחסר מניירות במידה שקשה לתאר. היה לו עניין מסויים בהנצחת ההיסטוריה של הספנות, אבל את הסיפור האישי שלו נדמה שהצניע, כמעט החביא.

לפני כשנתיים, בדצמבר 2004, הגיעה שיחת טלפון פתאומית, נרגשת ומפתיעה; מיד לאחר שהכה אסון הצונאמי באסיה טלפן אנריקו לוי. הוא רצה רק ליצור קשר, להעביר מסר – שיחה אינסטרונמטלית לגמרי – אבל השיחה הזאת לימדה עליו יותר מכל הפגישות הנוסטלגיות אחרת. "מאז ששמעתי על מה שקרה אני לא ישן בלילה, בגלל הילדים," הוא אמר. "אני יודע מה קורה כשמתרחשים אסונות כאלה. אלה שנפגעים הכי קשה, אלה שחשופים לסכנות יותר מכולם, הם הילדים; הם הכי פגיעים, ולהם צריך לעזור, ומהר. אי אפשר לחכות לארגוני סיוע שייקח להם שבועות להגיע לשם." היה לו רעיון – להפנות כלי שייט, בתי-חולים צפים של ציים שונים, בעיקר של ארה"ב, לאזור האסון, ולפנות אליהם נפגעים, בעיקר ילדים, כדי שיהיו בסביבה מוגנת לפחות בתקופה הראשונה, עד שהרשויות באזור יחזרו לתפקד. אולי אתם זוכרים שממדי האסון הובהרו באיטיות יחסית, ושהסיוע הראשוני שהציע ממשל בוש היה מגוחך; אנריקו לוי דיבר כמי שהבין מיד מה קרה באמת, ומה צריך לעשות. 

ניסיתי להעביר את המסר הלאה; אני מניח שאנריקו לוי דיבר עם עוד אנשים, ואין לי מושג אם מישהו התייחס אל הרעיון שלו ברצינות, ואם יושם; לא החזרתי לו צלצול וזמן מה ניקרה בי תחושה לא נוחה, כאילו לא מילאתי איזו חובה ולא עשיתי מספיק, כאילו הפרתי את אמונו. אחר כך שכחתי מהעניין, עד ששמעתי שנפטר, ונזכרתי שוב בשיחה הזאת. אני מרגיש כאילו אני עדיין חייב לו תשובה.

 

אנריקו לוי ליד הפעמון האבוד של "קדמה", 2001.

 

מכתב של אנריקו לוי מ-1948, עם הצטרפותו לצוות הקדמה.

 

 

(אגב, אין לי חיבה מיוחדת לכתיבת הספדים, והרצף הזה הוא תולדה מקרית של הנסיבות.)

 

 

פאפא

לפני כמעט עשור ראיינתי את פרודרומוס פאפאוואסיליו, שנודע בכינוי פאפא, קפריסאי שהיה אז בשנות השבעים לחייו. פאפא אינו דמות מפורסמת מאוד, אף על פי שבמהלך השנים נכתבו ושודרו עליו מדי פעם כתבות עיתונאיות, בארץ ומן הסתם גם בקפריסין; הוא נפטר ביום שישי, ולא זכה לחזור לעירו פמגוסטה, שאליה התגעגע מאז נאלץ לעזוב אותה במלחמת האזרחים בקפריסין ב-1974, אז הפכה לחלק מן האזור התורכי באי.
 
פאפא היה איש רב-קסם ושופע חום אנושי שבו אפשר היה לחוש אפילו במפגש קצר ומזדמן. היו לו חברים קרובים רבים בארץ. הוא היה מעורב, מתוך בחירה אידיאולוגית, בתהפוכות ההיסטוריות של האזור מגיל צעיר; סיפור החיים שלו מרתק ונוגע שוב ושוב בפליטות, גירוש ועקירה. פאפא שפע סיפורים ואנקדוטות אינספור, בין השאר על גולדה ועל יצחק שדה, על בן-גוריון (שעבורו השיג עותק של כתבי הפילוסוף אאורופידס, במקור היווני) ועל דמויות נשכחות יותר; הנה תקציר קורותיו – – 
 

 

הוא נולד ב-1919 בלימניה, כפר סמוך לפמגוסטה, ונהנה לתאר ילדות פסטורלית בכפר מסורתי; אחר כך נשלח לבית-ספר תיכון בעיר ודי מהר פיתח מודעות פוליטית והפך לאקטיביסט. מיד עם תום לימודיו, ב- 1937, היה ממייסדיה של תנועת האיגודים המקצועיים בקפריסין, שנחשבה בלתי ליגלית בעיני השלטון הקולוניאלי הבריטי אבל הפכה חוקית בתוך שנה, אחרי שהוגשה לשלטונות הבריטיים עצומה בה נטען שאין הגיון לאיסור במושבה בריטית בה חלים חוקי הממלכה, המתירים התאגדות כזאת. ההיתר הזה היה לדבריו תפנית שהשפיעה ישירות ובאופן עמוק על חייהם של תושבי האי: הוא תרם לשיפור תנאי העבודה ותנאי החיים בכלל של רוב התושבים.
 
ב-1941 הצטרף למפלגת AKEL – מפלגת הפועלים הדמוקרטית, מפלגה סוציאל-דמוקרטית שנוסדה באותה שנה; המפלגה תמכה במאמץ המלחמתי נגד הנאצים, במקביל לשאיפה להשתחרר מהשלטון הבריטי – מצב המזכיר את עמדת היהודים בארץ באותה עת. פאפא התגייס, מתוך מניעים אידיאולוגיים, לצבא הבריטי והוצב במצרים, ובעת שירותו הצבאי התחיל סיפור האהבה שלו, ההזוי-משהו, עם היהודים, שכמה מהם פגש בצבא הבריטי; המאורע המכריע, לדבריו, התרחש ברחוב פנורמה בחיפה, בעת  חופשתו הראשונה מן הצבא הבריטי. האונייה שלו הפליגה ממצרים דרך חיפה, והוא עמד עם חבר על הכרמל והביט בנוף, ואחר כך באנשים – שנראו לו נוגים וטרגיים, בניגוד בולט לנוף המקסים – ומשהו קרה לו. זה קרה ב- 25 בדצמבר, ערב חג המולד, 1945. אז החל להתפתח העניין המתגבר שלו בשואת יהודי אירופה ובלאומיות היהודית.  
 
ב-1946 נודע לו בחשאי מפיו של איש ארגון הג'וינט, צ'רלס פסמן, על התוכנית הבריטית לבנות בקפריסין מחנות עבור המעפילים היהודים שנמנעה כניסתם ארצה; פסמן ביקש את עצתו, ופאפא הציע לפעול בשני מישורים. ראשית, לארגן מחאה בקרב הקפריסאים נגד התוכנית הבריטית – אולם הסיכוי שהדבר יביא לשינוי ההחלטות הבריטיות היה קטן. במקביל, הציע להתארגן במישור המעשי – לדוגמא, לרשום את הג'וינט כארגון פילנטרופי מוכר; כסוכן מנוסה הכיר היטב את החוקים וההטבות של רישום מסוג זה. הרישום איפשר לפתוח משרדים מקומיים, להעסיק עובדים – בהם רופאים ואחיות – במחנות, העניק פטור ממסי יבוא, להביא לקפריסין ציוד ואספקה. השניים ניסחו מכתב למזכיר הקולוניאלי בניקוסיה; התשובה התעכבה, ופאפא החליט לפנות לעתונות הבריטית. ידיד מן הצבא הבריטי, ג'ורג' בואלר, היה עתונאי ב"דיילי הראלד", שופרה של מפלגת הלייבור השלטת בבריטניה, ויזם את מינויו של פאפא לכתב המקומי של העתון בקפריסין; הוא העביר אם כן לעיתון ידיעה מנוסחת בדרמטיות, ובה פרטים על התוכנית הבריטית להביא פליטים יהודיים לקפריסין, ודיווח על התנגדות הקפריסאים ליישומה. עוד לפני שפורסמה הידיעה, העביר אותה העיתון למשרד החוץ הבריטי, ובאותו לילה, בחצות, אושרו כל בקשות ארגון הג'וינט.  
 
זאת הייתה תחילת פעילותו המחתרתית-למחצה, שבמהלכה הפך למעין דמות-אב מיטיבה של הפליטים היהודים במחנות בקפריסין וסייע לארגוני המחתרת השונים שפעלו שם. מחאת תושבי האי נגד הקמת המחנות נבעה ממניעים שונים, אבל קל להאמין לפאפא כאשר סיפר שיותר מכל נגע ללבו מראה המון הפליטים שירדו מן האוניות הרעועות, והוודאות שפיעמה בו, שאין לכלוא שוב את פליטי המחנות הנאציים. כמו ותיקי מחתרת רבים פאפא שמר על חשאיות בעניינים מסוימים גם כעבור שנים רבות, אבל נראה שיצר קשרים בין המחתרת הקפריסאית EOKA לאנשי ההגנה, לאור זהות האינטרסים של הארגונים – המאבק בשלטונות בריטים. בו בזמן היה סוכן מקומי רשמי של הג'וינט. ב-1948 ביקר בארץ, ישב בכסית ונפגש עם גדולי האומה, "מבן-גוריון ומטה." 

פאפא מימין (כנראה) על סיפון האוניה פאן יורק, ברקע פאן קרסנט, סמוך לפמגוסטה, 1948.

בסרט "אקסודוס" מופיעה דמות שנדמה לי שהיא מעין קריקטורה המבוססת במשהו על דמותו; אבל האונייה אקסודוס לא הגיעה כלל לקפריסין; מעורבותו העיקרית הייתה באחד משיאיה האפיים האחרים של התקופה, הגעתן אוניות המעפילים הגדולות ביותר, פאן-יורק ופאן קרסנט לקפריסין. הוא לא טיפל רק בפליטים אלא חבר לקברניטי שתי האוניות, גד הילב ואייק אהרונוביץ', ויחד טיפלו באוניות ושמרו על כשירותן על מנת שישמשו בעתיד את הצי. הנפת דגל ישראל על האוניות עם הכרזת העצמאות הוא אחד הזיכרונות הטעונים ורבי העוצמה ביותר שנשא עמו כל חייו.   
 
בתום המלחמה החליט להקים עסק משלו – סוכנות אוניות; הסוציאליזם שלו לא הפריע לו להצליח בעסקים. הוא הפך לסוכן של חברת צים וקרא לחברה שבבעלותו בשם העברי "שֹהם" (כשמה של סוכנות האוניות הישראלית של צים דאז.) עם השנים התרחק מפעילות פוליטית אבל שמר על מעורבות ציבורית במועצת העיר של פמגוסטה ובגופים רבים נוספים, כמו הצלב האדום. אבל ב-1974 פרצה מלחמת האזרחים בקפריסין והצבא התורכי פלש לצפון האי.
 
פאפא היה בלונדון עם פרוץ הקרבות; בארץ התארגנה, באורח ספונטני לחלוטין, רשת סיוע התנדבותית. פאפא רצה, יותר מכל, להגיע בהקדם לקפריסין, אולם על האי הוטל מצור ימי ואוירי ולא היתה כל דרך מוסדרת להגיע לשם. חבריו נערכו למבצע שהיה בו משהו מאווירת הימים הרחוקים של המאבק במחתרת. ספינת הדיג "גלים" של הקבוץ המאוחד נבחרה לשמש כפורצת המצור. הפעיל אותה צוות מתנדבים (פאפא נשא בארנקו רשימה עם שמותיהם: דוד מיימון מעין חרוד, נתן הכהן מדפנה, נסים כהן ממעגן מיכאל, אלון אונגר וגלעד אמיר משדות-ים) והספינה יצאה לדרכה בלילה. עם שחר הגיעו ללרנקה. זוהי מחווה שגם עליה דיבר פאפא בהתרגשות עצומה.
 
המצב באי טרם התייצב; פאפא עוד הספיק לחזור לביתו בפמגוסטה, ניהל מגעים עם כוחות האו"ם וטיפול בבעיות מקומיות שונות. הוא ביקר גם בביתו, והאמין שמצב המלחמה הוא זמני ושבקרוב יחזרו הדברים לקדמותם. כשיצא מפמגוסטה, היה בטוח שישוב אליה תוך כמה ימים. "הטעות הגדולה שלי", הוא אמר, "הייתה שלא לקחתי באותו ביקור אחרון את רשימותיי וניירותיי, בהם מכתבים מבן גוריון". למעשה, לא לקח עמו דבר. "מעולם לא דמיינתי שמישהו יכול להישאר הרחק מביתו נגד רצונו". הוא המשיך וסיפר איך הוא נסע לכיוון לימסול עם בתו ובעלה. בדרך רצו למלא דלק, והתברר לו שיש ברשותו רק 5 פאונד, ואז הכתה בו לפתע ההכרה במצב: אי ודאות, חוסר בטחון, ערעור פתאומי של כל המוכר והידוע – תחושות של פליט.
 
פאפא התיישב בלימסול, והחל בתהליך של שיקום. הוא עסק בסיוע לגולי פמגוסטה, ששמרו על מערך ארגוני שפאפאואסיליו היה אחד ממנהיגיו. הוא מונה לאחראי על הטיפול והשיקום של הפליטים הקפריסאיים. אחת ההחלטות המרכזיות של הגולים מפמגוסטה היתה לשמור את כל החברות והמוסדות המוניצפליים פעילים: קבוצות ספורט שמרו על שמן, וכן מפעלים תרבותיים, אגודות רופאים, עוד"ים, אגודים ספנותים וכ'. הגולים קיבלו מן הממשל בנין בו מתרכזות הפעילויות. נערכות בחירות ופעילויות שונות. פאפאואסיליו מונה לראש העיר של פמגוסטה בגולה. כ-60,000 גולי פמגוסטה מפוזרים כיום בעיקר בערים לימסול, לרנקה, ניקוסיה ופאפוס. רבים הגרו לארצות אחרות.
 

כאמור, זה רק תקציר תמציתי ביותר של תולדותיו. הוא היה דמות מרתקת ומקסימה ואני מקווה שעוד ייכתב עליו יותר.

 

עונת המלפפונים

  

נא להכיר: סִיסוֹ.

סיסו הוא חתול חוצות מבוית-למחצה הקרוי על שמה של אישיות ציבורית. אף על פי שיש לו בסיס טריטוריאלי בחצר קבועה, הוא מתפרנס מחנופה למספר משקי בית.

 

אבל למרות חביבותו החתולית המופגנת, דבר אחד מעורר מתרדמתו את אינסטיקט הפרא הקדמוני שלו; קול-קדומים קורא לו והוא יוצא לשחר לטרף, ניביו וטפריו נכונים לקטול. הוא מזהה את הריח מרחוק, ושוכח הכל: סיסו הופך באחת  לצייד נחוש, ולקרבן המיועד אין שום סיכוי – –

 

 

…ביעילות אכזרית מזנק סיסו על המלפפון ההמום שנפרד מן הלהקה – –

 

 

— כמה אבחות-צפורניים מרטשות את העורק הראשי – –

 

 

— סיסו מנחית את מכת-החסד על טרפו חסר האונים – –

 

 

הוא מגן בקנאות על טרפו מפני התנים והצבועים האורבים לטורפי-העל ומנסים לגזול בעזות-מצח את מזונם – –

 

 

– – ואוכל, ואוכל, ואוכל; מזויות פיו ניגר הדם הירקרק – –

 

אחר כך ישוב להתכרבל בפינה. רק נתחים זעירים של בשר-מלפפון קרוע נותרים להעיד על הדרמה שהתרחשה כאן.

 

 

בהזדמנות זאת, עוד רשימות מן הספארי שבחצר האחורית

 

 

 

רשימות על חתולים

לנוחות שוחרי החתולים – רשימה של רשימות  בעניינים שבינינו לבינם.

אנתולוגיה קטנה של חתולים (ן)    

               אנתולגיה קטנה של חתולים (II)  

      חתולים וציונות א'

         חתולים וציונות ב'                                               

  חיי כפר וחתולים (יארנטון)    

            נפתלי ועוד חתולים מעופפים   

   חתול ועכבר

              חתולים וזכרונות – טיפקס, בותה ושיפרה ג'וניור 

 שלוש נשמות מתוך תשע

           חתולים ישנים של איילת  

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                             

עץ היניצ'רים

לפני שנות דור (באמת) למדתי את תולדות האימפריה העות'מנית אצל פרופסור דוד קושניר, אשר על כן אני כותב "עות'מנית" בתעתיק הרשמי. לא הרבה נשאר לי מאז, ותורכית לצערי לא הספקתי ללמוד, אבל הסכם קוּצ'וּק-קָאיינָרְגִ'י ("המעיין הקטן") נחרט היטב בזכרוני, לצד עוד מונחים מצלצלים כמו דֶוְושִירְמֶה (חטיפת ילדים לצבא) או בּאשִי בּוֹזוּק (ראשים שבורים – כינוי לחיילים תורכיים סדירים-למחצה בימי ירידת האימפריה.)   

הספר "חוכמת הסריס" העלה משום כך ניחוח נוסטלגי באפי – לאו דווקא לאיש החולה על הבוספורוס, לארמון טופקאפי או להרמון הסולטאן, אלא לקפטריה של הבניין הראשי, למדשאות האוניברסיטה ולמעונות הקמפוס. אבל האמת היא שהספר הזה בהחלט יכול להעניק רעננות מסויימת ללימוד פרשיות היסטוריות שעשויות לסבול ממידה של יובש.

באשי בוזוק, ציור שמן של האוריינטליסט הצרפתי לאון ג'רום, 1881.  [ מקור ]

כמו שורה של שרלוק-הולמסים היסטוריים – הזכור בהם הוא האב וויליאם מבאסקרוויל, גיבור "שם הורד" של אומברטו אקו – יאשים טוגאלו הוא אינדיבידואל חד-מחשבה הבקיא מאוד בצפונות החברה שבתוכה הוא פועל והחוקים התרבותיים שלה. אין פלא לכן שהוא מועמד הולם לפענח שורה של מעשי רצח מסתוריים, מזימות פוליטיות ותככים בהרמון הסולטאן מחמוד השני, שליט האימפריה העות'מנית. כל אלה מתרחשים בתקופה פוליטית קריטית – מעט לפני ההכרזה על רפורמות דרמטיות, שנועדו לענות על אתגרי המודרניות האירופית המאיימת על הקיסרות המוסלמית האדירה.
 
"ברוך כישרונות אך נטול אשכים" – כך הכיתוב השנון-במפתיע על כריכת הספר; כראוי למותחן היסטורי מתוחכם, מצליח המחבר, ג'ייסון גודווין, 'לעגל' את דמותו של הגיבור ולהציגו בפני הקורא כאדם מורכב, חריף-שכל אך לא נטול חולשות, אאוטסיידר בעל מהלכים ומעמד בחלונות הגבוהים, שאינו זר גם בביבים של איסטנבול של המאה ה-19; אבל הסריסות נותרת בכל זאת אלמנט מסקרן במיוחד, וגודווין עושה מאמץ לספק את חדוות ההצצה של הקורא. מנהג הסירוס נפוץ בתרבויות שונות ובזמנים שונים; באימפריה העות'מאנית, מי שעבר את הניתוח המבעית ושרד, היה מועמד לקריירה נאה במסדרונות השלטון. גודווין מסביר – לידיעת רונית תירוש – שהסירוס יש לו דרגות שונות של חומרה, וליתר דיוק: היו כאלה שאיבדו את האשכים אבל לא את איבר המין, כמו גיבור הספר, יאשים; ולעומת זאת היו עבדים – על פי רוב נערים שחורים – שכל הגניטליה שלהם נכרתה; יש להניח שרבים מהם, אם לא רובם, מתו כתוצאה מכך. אבל רק הם יכולים היו להגיע לדרגת קיזלאר-אגא, סריס-ההרמון השחור הראשי – שהיה גם פונקציה פוליטית מרכזית, שניה בחשיבותה רק לווזיר הגדול. וגודווין מפנק אותנו בעוד פרט טריוויה מרנין: הסריסים הללו נעזרו בצינור עשוי כסף כדי להשתין. 

אנו לומדים אמנם מעט על התסכול וההחמצה הכרוכים בחיי סריסות – ליאשים אין ולא תהיה משפחה, והמיניות שלו פגועה – אבל מצד שני מרגיע אותנו המחבר בתיאור ליל-אהבים סוער עם אשתו היפהפייה של השגריר הרוסי באיסטנבול, ללמדנו שסריס אין פירושו אימפוטנט.  

 

הסריס הלבן הראשי, לאון ג'רום, 1874. [ מקור ]

 

יניצ'רים יוונים במסגד, ג'רום, שמן על בד, 1865. [ מקור ]

חובבי היסטוריה יתענגו בוודאי על האופן בו משלב גודווין את עלילת המתח והמסתורין עם בקיאות מרשימה – בעיני הדיוט, לפחות – בעידן ובמקום שבהם הוא עוסק. הוא מצליח להעתיר שפע של מידע בלי להפוך דידקטי מדי ולהסיח את הדעת מעלילת המתח, ומסביר מונחים ומושגים בלי להכביד; גם התרגום (המצוין, של אופירה רהט) אינו מניח ידע מוקדם כלשהו של הקורא בתולדות האימפריה העות'מנית, וזאת מן הסתם הסיבה לכך ששמו המקורי של הספר – עץ היניצ'רים – שונה בתרגום; היניצ'רים, "החיילים החדשים", היו אבן יסוד של עוצמת הסולטנות, ושמם נודע בכל אירופה. בינתיים הפכו לפרט טריוויה היסטורי, ונותרה רק התזמורת הנושאת את שמם, אבל בעת התרחשות העלילה הם זיכרון קרוב ומאיים: עשר שנים לאחר שנטבחו בהמוניהם מכיוון שהפכו לאיום פנימי על השלטון, מתרבים הסימנים שהם עומדים לחזור.   

יש חולשות בספר, והן מצויות באופן בו נפרשת עלילת המתח ובקצב העלילה; מחפה על כך הצבעוניות ותיאורי הרקע המרתקים. גודווין, מצויד בתובנות היסטוריות בנות-זמננו, לא מוותר אמנם על שום פרט של אקזוטיקה או ארוטיקה, אבל נשמר מכל רמז לשיפוט מערבי מתנשא ו"אוריינטליסטי"; השגרירים המערביים בבירה הם נבלים חורשי מזימות או ליצנים מגוחכים (להוציא את דמותו הסימפטית והמשעשעת של השגריר הפולני – נציג של מדינה שלא התקיימה כלל באותה עת, מפני שנבלעה על ידי שכנותיה.)

 

שיחה ליד האח – ג'רום, 1881. [ מקור ]

לעומת זאת המגוון האנושי של בני איסטנבול – מן הירקן ובעל בית הקפה ועד אמו של הסולטאן – מתואר באמפטיה נעדרת סטריאוטיפים; בולט בתבונתו הנאורה האימאם מן המסגד שבו מתפלל יאשים, המעניק לגיבורנו הסבר מלומד ואינטליגנטי על תולדות אמונתם הדתית הייחודית של היניצ'רים; ולצדו דמויות כמו הסריס האפריקני הצעיר והנבון העובד בארכיון המדינה, הידידה הרקדנית פרין, ועוד רבים – בהם שני כבאים ששמם הקורץ הוא אורחאן ופאלמוק. אבל בראש כולם ניצב כמובן יאשים: אמיץ, חכם, איש רעים ואפילו טבח מצוין (אפשר היה לצרף, נדמה לי, חוברת מתכונים מלבבת לספר.) כמו גיבורו, גם גודווין משתמש בספרו במבחר מרשים של חומרי גלם משובחים, בהרבה מאוד תבלינים מעוררים, ומוציא ממטבחו ארוחה ספרותית שאולי איננה גורמה אליטיסטי, אבל בהחלט מספקת סעודה חורפית טעימה ומשביעה.    

"רחוב הפחחים עבר קצת ממערב ומעל למסגד רוסטם פאשה…שוק הפח לא היה מקום שפשטו עליו המונים. רוב הפחחים עבדו בפתחי החנויות, קרוב ככל האפשר לאור ולאוויר ורחוק מהכבשנים המעשנים שלהטו מאחור. מכאן, בנקישות אין-סופיות בפטישיהם, הוציאו מתחת ידם סדרת מוצרים…"

חרשי המתכת – שמן על עץ, רודולף ארנסט, 1888.

 

[גירסה של רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות"]
 

קולות הימאים

[וריאציה על רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות."]

בארצות הים יש דבר כזה, ספרות ימית: אם תשאלו איזה מומחה אקראי מה זה בדיוק, בטח ישלוף מיד את ג'וזף קונרד, ומיד ייזכר ויאמר מובי דיק, ואולי יציין את רוברט לואי סטיבנסון, ויפשפש עוד מעט בזיכרונו ויעלה באוב את המרד על הקיין מאת חביב התשחצים, סופר אמריקני בשלוש אותיות, מתחיל בו"ו ונגמר בקו"ף; ויתלבט אם לכלול גם את רובינזון קרוזו והאודיסיאה; אלא שכל הנכסים הקאנוניים הללו שייכים בעצם לספרות הכללית, ולא לאיזו סוגה נפרדת ששמה ספרות ימית; הסוגה הזאת בהחלט קיימת, אפילו פורחת, אבל על פי רוב מצטנעת בגבולותיה המובהקים: זאת ספרות פנאי לקהל-נישה, בדומה לבלשים, מרגלים ורומנים גותיים.

ויש כמובן גם סתם ספרים, טובים יותר או פחות, שיש בהם אלמנט ימי בולט. במקומותינו צריך לציין את ג'ון אורבך המנוח, לא בדיוק סופר עברי – כמו קונרד, הוא היה פולני שבחר לכתוב באנגלית – אבל מהמשובחים והנשכחים בסופרים שפעלו כאן; ויש עוד ספרים ימיים, נשכחים עוד יותר. לרשימה הקצרה למדי של ספרי ים עבריים מצטרף ספרו של אבשלום קווה, "הים הזקוף."

ומכיוון שנטלתי על עצמי –  בלי שאף אחד ביקש ממני – להתייחס מדי פעם לעניינים ימיים-ספרותיים, ביחד ולחוד, ראיתי חובה לעצמי לרכוש בכסף מלא את הספר, ועד עכשיו אני לא מצטער: קווה היה קצין שני בצי המסחרי, בימים שבהם עוד היו קולות לימאים העבריים. היה היה מלח עברי עם כתובת קעקע, כדברי השיר – אם אני לא טועה היה לו את הרצל בפרופיל ועוד אייקונים ציוניים על כל הגוף – והספנות העברית, מונעת ע"י מיתוסים מפוברקים על אודות עבר ימי יהודי רב-תהילה, לצד רווחים קלים מהברחת נקניקים איטלקיים וג'ינסים אל ארץ ישראל הקטנה והספרטנית, הייתה בשיא תהילתה. זהו פרק שולי ונשכח, אבל צבעוני ומרתק, וטוב שקם מישהו לספר את מקצת הסיפור הזה. 

בסיפורי הים והמלחים של קווה אין הרבה התמודדות מול איתני הטבע הכבירים, אלא, כיאה וכראוי, הרבה סיפורים על בארים וזונות, מפני שעולמם של הימאים בימים שבהם עגנו האוניות משך ימים ושבועות בנמלים היה מורכב בעיקר משכאלה. כך עוקף קווה כבדרך אגב את מה שמהווה בעיני את אחת המהמורות העיקריות של ספרות ימית – המחסור בנוכחות נשית. העדרה של רומנטיקה ימית קלאסית מתבטא גם בשמות. אצלנו אין  לונג ג'ון סילבר או קוויקווג; קברניטיו הקשוחים של קווה נקראים שייקה רייזמן או שייע קוזניץ – שמות מן העיירה היהודית או מקופת חולים זמנהוף. הסיפורים גדושים טיפוסים קיצוניים, ובלתי שפויים למדי, וגם זה, יעידו אנשי הים הותיקים, מייצג ואותנטי עד מאוד. אנשי הצוות התלושים והתימהוניים שלו נושאים על גבם מבלי משים את כל תולדות הגולה והתקומה, ממש כפי שאוניותיו המואנשות נושאות את סממני מדינת היהודים הצעירה: שלושה טנקים פגומים, שעל מנת להפטר מהם מחפשים לאורך חופי אפריקה איזו מלחמה תורנית, ומבטיחים לרוכש כבונוס גם את מכונית הסוסיתא הנרקבת על הסיפון באין קונה. כל אלה מצחיקים מאוד, ולעתים גם נוגעים ללב.

לקהל המצומצם של יודעי-ח"ן, כלומר אנשי ים בעבר או בהווה, מזומנים בספר אלמנטים של רומן מפתח: מי היא באמת האונייה המכונה כאן "לולה ליפשיץ", "על שם סבתו של יהודי חביב שייסד את החברה בשנת תרפפ"ו" – אולי זאת לוסי בורכארד הנודעת – שם שהוענק ליותר מאונייה אחת, אם כי בניגוד לנימת הזלזול, לוסי בורכארד המקורית היא סאגת ספנות בפני עצמה; והאם "עתליה" היא האוניה "עטלית" ששמה נכתב באותם ימים בטי"ת? ומיהי אותה "גלוריה 4", שבעליה פשטו רגל, אבל זעקה ציבורית מנעה את מכירתה לצאצאיו של אנטיוכוס הרשע, באמצעות סיוע ממשלתי? ומי הם הבעלים ש"מקווים שהסבתא הזקנה תטבע יום אחד כדי שיוכלו לגרוף בשקט את דמי הביטוח?" מיהו החובל השני ההומו, והימאי החולם לפתוח מספרה בהדר הכרמל? לוותיקי הקהילה הימית היושבים בכמה פאבים נבחרים של העיר התחתית בחיפה פתרונים. 

אבשלום קווה כבר קנה לו כמה אוהבים מובהקים, כך עולה מחיפוש מהיר ברשת (בעיקר בפורום ספרים של YNET) לצד כאלה שחולקים עליהם בתוקף; יש לו סגנון קל לזיהוי, אבל יותר מכך, נדמה לי שהוא כותב בלי טיפת מורא, בלי עכבות, בלי לחשוש מהתגחכות; נדמה לפעמים שזאת מין כתיבה אוטומטית, השופכת אל הדף את זרם-התודעה הקונדסי והשופע כל-טוב מילולי של המחבר. לפעמים התוצאה היא בליל משעשע ("עם "חוג ידידי לולה" נמנו יורדי ים בני לאומים שונים, נתבים, עובדי מספנות, זמרי עם, לווייתנים…שומרונים, שענים..קראים, ציפורי נוד…צדוקים, סבוראים" וכן הלאה) ולפעמים כמעט פיוט -"בוקר לח, רווי וילונות שקופים של רקב ענברי…" או "השלג ירד במשך כמעט יומיים רצופים וקבר תחתיו את כל הגרמנים, להוציא את הנשיא וילי ברנדט…". לפעמים זה עובד נפלא, ולפעמים פחות; אולי עריכה רגישה ונחושה הייתה עוזרת כאן. ההחלטה לכלול את הספר במסגרת סדרה של ספרי-מסע מעידה אולי על התלבטות של ההוצאה – האם הסיפורים שבו הם רק ממוארים משודרגים ומשעשעים, או הרבה יותר מכך? ובכן, תלוי איזה פרק קוראים. סיפור מותו של חשמלאי האוניה זוכוביצקי, למשל, הוא בעיני ספרות משובחת, כמעט עילאית: סיפור קצר שבו מזקק קווה את הסגנון המובהק שגיבש לעצמו לכלל מטח דחוס של רגש. סיפור יפהפה, מדויק, עצוב ומצחיק, אפקטיבי ומטריד על ימאי ש"היו לו ידי זהב ולב מר, והוא אף פעם לא גילה מה לא טוב לו" ועל ילדיו, ששאלו אותו בכל פגישה מתי כבר יבוא "לראות את הפוסטרים בחדרם ואת האופניים החדשים שקנה להם בשלט רחוק." ויש עוד הרבה. 

גם אם יש לקווה, תווי-היכר של מספר-סיפורים פולקלוריסטי, סיפורי הים והמלחים שלו בפירוש אינם רק פלאברה על כוס בירה; הכתיבה שלו חורגת בקלות מכלל זיכרונות נוסטלגיים, ומפליגה לא אחת למחוזות של כתיבה ספרותית מצוינת. והרי לפנינו ספרות ימית.

ומכאן אסוציאציה חופשית: אבשלום קווה נוטה, כמו הרבה ימאים מאז ימי דרייק, ואולי אודיסאוס, להאניש את אוניותיו, שהן תמיד ממין נקבה (באנגלית כידוע אוניה היא she). כך "מריה גרנדה פון-פומרנץ" סבלה תקופה ארוכה מדיכאון שלאחר הפלגה ושואלת את נפשה למות, ולולה "נולדה במספנה בהולנד…ילדותה ונעוריה המאושרים, יש לומר, עברו עליה בפנימייה של הים התיכון." הרמן מלוויל, כותב על אונייה סרבנית המתעקשת לסטות לכיוון היבשה, מפני שלאחר ששה חודשים בים אפילו העצים שמהם נבנתה מתגעגעים אל היבשה שעליה גדלו. מלוויל הוא כמובן אחד מאבות המזון של הספרות הימית, קיימת או לא קיימת; קראתי עכשיו לראשונה את ספרו הראשון, טאיפי, ועוד מעט אעלה פוסט על אודותיו (גם אם אכביד בכך על המשאב הציבורי של עמוד הפתיחה. אני מתנצל מראש.)

 

ריאליטי בפסטיבל חיפה

כמו בכל שנה, הסרטים שאני רואה בפסטיבל חיפה לא קשורים לבחירה, טעם והעדפות תרבותיות אלא נתונים במידה רבה ליד המקרה ולשיקולים לוגיסטיים; אתמול, בזכות היותי קרוב לצלחת מסוימת, ראיתי את סרטם של דניאל סיון ועודד פרבר "המלחמה של גיורי", ואני מרגיש כמו זוכה בלוטו: גם אם זה יהיה הסרט היחיד שאראה בפסיטבל, היה כדאי (לקיים את הפסטיבל.)

חלק מן ההפתעה והעונג נובעים ודאי מכך שבאתי לסרט ללא ציפיות או מידע מוקדם; הסרט מתעד תקופה בחייה של משפחת יאיר מתל-אביב, שמוגדרת מן הסתם כמשפחת מצוקה ומתוייגת על ידי רשויות הרווחה, אבל בפירוש אינה עונה על כל הסטראוטיפים הנלווים לכך; הגיבור הכריזמטי ובעל הנוכחות הבולטת הוא האח הבכור, גיורי, שעלילות חייו הצעירים עד הנה מספיקות למלא רומן פיקרסקי או שניים.

לכאורה סרט דוקומנטרי, תיעוד ריאליסטי קשה – אבל בעצם יש ב"מלחמה של גיורי" סיפור בנוי היטב, כולל הפתעות ופיתולי עלילה, עליות ומורדות, מתח והפוגות קומיות, והרבה הברקות ויזואליות ואחרות שהופכות אותו לסרט שאין בו רגע מיותר או משעמם. אפשר היה לדמיין אותו בקלות כמין סרט מוקומנטרי מסוגנן.

הנושא קשה והמצבים המתועדים קיצוניים למדי, ולמרות זאת "המלחמה של גיורי" אינו סרט מדכא: לעתים הוא ממש מצחיק (היוזמה העיסקית המופלאה של מכירת נצנצים במצעד הגאווה – אבל כאלה שנוצצים רק בלילה) לעתים מרגיז ומעורר זעם (האיומים על האח) ולעתים תכופות נחמץ הלב מול סיטואציות מחרידות ובלתי-אפשריות, שנראות גם בלתי פתירות.

רגע אמוציונאלי במיוחד נרשם בסוף ההקרנה, כאשר יוצרי הסרט הזמינו את כוכביו – משפחת יאיר ובראשה גיורי – לקבל פרחים ותשואות; היה במעמד הזה משהו מפתיע, הזוי ומרגש. התגשמותם הפיזית של האנשים שאליהם התוודענו היכרות אינטימית למדי במהלך שעה וחצי של הקרנה, וירידתם מן המסך אל האולם בטיקוטין, העניקה איזה מימד נוסף ונוגע לחווייה כולה.

 

 

http://www.haifaff.co.il/product_page.asp?p_id=343

 

ועוד סרט שווה בפסטיבל – טריסטראם שנדי; כתבתי עליו משהו כאן (חלק ב')