סיפורי הישרדות אמיתיים הם מרתקים ומושכי לב מטבע ברייתם, אבל לא קל להעניק להם ערך מוסף ופרספקטיבה שיחלצו אותם מן הגומחה המתמחה שלהם; שיהיו קצת יותר מדרמה דוקומנטרית של ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. התרועעתי עם יגאל סרנה – אני מציין זאת בשם אותו מוסד אתי שכבר נס ליחו, "גילוי נאות" – בתקופה בה נכתב הספר, ביארנטון שבאוקספורד, ושמעתי מעט על האירועים המדוברים, אבל תהיתי מה צורה תהיה לתוצאה הסופית. "מוזונגו" [איש לבן בסווהילית; "המלה המרשרשת" (עמ'12 ) שמבקרים באפריקה עשויים לשמוע נלחשת מאחורי גבם] הוא אכן ספור השרדותם של נוסעי מטוס קל שהתרסק על הרי הירח שבאפריקה, על גבול אוגנדה-קונגו, תוך התמקדות בניצול הישראלי, זאב שיף; אבל הוא גם הרבה יותר מכך. עלה בדעתי ספרו נתנאל פילבריק, 'בלב הים', המנצל סיפור הישרדות נודע לצורך פרישתה של סאגה שלמה על מקום ותקופה; זה מה שעושה סרנה ב"מוזונגו", אבל לא כהסטוריון סמכותי אלא כמספר אישי המשתף את קוראיו באותה חוויה מטלטלת חושים: אפריקה של ימינו.
סרנה נוחת ב"קמפלה המתוקה", בירתו של אידי אמין. אצלנו הפך אמין, אחרי מבצע אנטבה, לקריקטורה משעשעת עם הדים גזעניים, אבל עבור תושבי קמפלה הוא זיכרון קרוב של תקופה אפלה ומבעיתה. אנו לומדים, על קצה המזלג, את העיר ואת אנשיה: את הלכי הרוח, האמונות, הפוליטיקה הפתלתלה ומורשת הקולוניאליזם, המצוקה והעוני, חוכמת הרחוב ותאוות הבצע, כוח המשיכה האדיר של הזהב – בקצרה, את שלל גורמי הרקע שהטילו קבוצת אנשים זרים כמעט לטיסה הגורלית ההיא, אל הזהב של קונגו. אנו מתוודעים אל השותפים להרפתקה, בהם ג'ט, איש מסתורין מקומי אפוף אגדות גבורה; עריף, הסוחר ההודי, שנצמד כל משך מסע ההשרדות לישראלי שיף, ושניהם ניצלו; לופטי הטייס, שכל אחיו טייסים גם הם, שלא שרד; ואל דמויות נוספות, שלא השתתפו בטיסה, כמו המשורר האוגנדי טימותי ונגוסה ובתו אייטה, סופרת בזכות עצמה ופרשנית טובת מזג של התרבות המקומית. כך הופך סיפור ההשרדות והחילוץ של שיף ושאר הניצולים – מסמר שיער לכשעצמו – לחלק מפנורמה אפריקנית רחבה יותר. סרנה הוא צופה דרוך ומיומן בעל עט מדוייק, ונוכחותו בטקסט מוצנעת, ובכל זאת מורגשת.
אפריקה הנחשפת לעין הקורא ב"מוזונגו", עם כל הריאליזם המפוכח שבכתיבתו של סרנה, שאין בו שמץ סנטימנטליות רומנטית, עדיין שופעת את אותה רוח של מיסתורין והרפתקה שכישפה דורות של ילדים ומבוגרים לספרי ריידר האגארד, אדגר ואלאס או בורוז, והעניקה השראה גם לג'וזף קונראד. אין זה רק המסתורין של ארץ לא נחקרת, של ממלכות אבודות או של נחשים היורקים ביצי אור, אלא של הנפש האפריקאית, שסרנה מנסה לתהות על קנקנה. "במילון אפריקה שלי אין דבר בלתי אפשרי", אומר סם הגיאולוג [עמ'56] היודע לספר על ענן זבובים צהוב המגיח משום מקום רגע לפני שמונף המכוש על כיס סלע ובו מצבור אבני אודם שערכו עצום. "אוגנדה היא ארץ שיש בה שתי דלתות לכל שאלה, והחיים הם משא ומתן. אני מספר לך שקר ואתה תגלה את האמת"[178] , נזכר סרנה בדבריו של איש סיוע אמריקאי שעה שהוא פוגש את הניצולה החמקמקה ביותר מן ההתרסקות, אשה בשם רוזבל, המסרבת, מסיבות לא ברורות, לדבר בגלוי על האירועים.
ואכן, אף על פי שהטקסט מספר לנו את הכרוניקה של ההתרסקות ואת ספורי הניצולים כדיווח בהיר וחד משמעי של העובדות, מתברר אחר כך, כאשר נערך המסע המאוחר בעקבות המאורעות, שיש בספור גם אלמנט של ראשומון – שיש תיאוריות קונספירציה, האשמות ברצח; אבל סרנה בא לספר את ספורו של זאב שיף, קיבוצניק מחניתה וקצין בצה"ל שהתגלגל לארצות הזהב: "הוא מספר לי כל מה שראה, אין הוא מסתיר דבר. הוא בן השבט שלי ואני מאמין לגרסת המטוס שלו.[166] " זהו רגע נוגע ללב, אחד מרבים בספר; הם הופכים אותו גם לספור אישי שיש בו תהייה ועצב, לא רק דיווח על מאורעות. ספור ישראלי אפריקני.
כבר נכתב פה ושם על כך שסרנה הביא אל הספרות הישראלית סוגה ייחודית שיש לה כמה מודלים בולטים בעולם – כתיבה ספרותית שבאה מן העתונאות, מה שאמור להוות שילוב של הפכים. נדמה לי שהאבחנות הללו מיותרות לגמרי. לסרנה כתיבה נקייה, מרגשת באיפוקה, רוויה תובנות שאינן הופכות קלישאות. ואם לא די בכך, מזה זמן רב לא גמעתי ספר בלגימה אחת, ללא הפוגה, כפי שקרה לי כשקראתי את "מוזונגו".
פורסם בידיעות אחרונות מרץ 2003.