מדריך לסופר הצעיר – חלק רביעי

חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

4.1 הסופרת יעל ישראל מחתה נמרצות על הביקורת שנכתבה על ספרה ב"ספרים" של הארץ. תמצית המחאה: המבקרת לא קראה את הספר עד תומו, ובכך מעלה בתפקידה ופגעה פגיעה מכאיבה ובלתי צודקת בסופרת  וביצירתה.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd

4.2 לא קראתי את הספר, ולא את הביקורת. אבל, עד כמה שזה נשמע משעמם, אני מסכים עם הסופרת. התנסיתי בשני התפקידים, וכתיבת ביקורת היא קלה לעין ערוך מכתיבת ספרות. אפילו ספרות גרועה, איומה, קלוקלת וחסרת כל ערך, אפילו – בעצם, במיוחד – ספרות בוסר גימנזיסטית, השתפכויות-נפש יבבניות ומעוררות לעג, פלגיאטים אינפנטיליים או התחכמויות יהירות של מי שיהיו קופירייטרים כשיהיו גדולים, דורשת מידה כלשהי של תעצומות נפש, של מאמץ, ריכוז וחשיבה; ביקורת של 500 מילה דורשת הרבה פחות, מה גם שהאופציה "ספירת מלים" הקיימת היום ברוב מעבדי התמלילים המובילים בשוק, הופכת את האתגר העיקרי ברשימות מן הסוג הזה – ספירת המלים כדי לעמוד בדרישות העורך – לזניח.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
4.3 תחשבו על זה: שבועות, חודשים או שנים של התחבטויות פנימיות, התמודדות נפשית, הבזקים של תובנה ויצירתיות לצד עבודת נמלים פיזית ממש של הקלדה, ההליך האינסופי והמפרך של הוצאת הספר – והכל מתנקז לפתע לכתבונת במוסף הספרות של סוף השבוע, שבו איזה חמור מנתח את היצירה ניתוח-אינסטנט על מנת להפגין את כושר הביטוי שלו, שליטתו בז'רגון, חוש הבקורת המחמיר שלו ודאגתו הכנה למצב התרבות והספרות בארץ, ובעיקר על מנת לקבל את ה-400 שקל שלו, מינוס מס. את הכתבונת יקראו, מן הסתם יותר אנשים מאלה שיקראו את הספר – חלק ימנעו מקריאת הספר בגלל קריאת הכתבונת. לא הוגן.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
4.4 אבל ככה זה עובד, ועליכם, סופרים צעירים, להבין את המצב ולמצוא דרכים יצירתיות להתמודד עמו.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
4.5 נירה, למשל, החליטה בשלב מוקדם יחסית – קצת אחרי ששלחה את הסיפור שלה ל"תחרות הספור הקצר" – לעקוף את התיווך הביקורתי הממסדי ולהגיע ישירות אל קהל קוראיה, בתהליך איטי ומחלחל, על בסיס הכרות אישית, כמו בימים שלפני גוטנברג. היא עברה מבית לבית והציעה את הספר שלה לקהל הקוראים באופן פרטני. היא בחרה כמובן בקהל יעד שפולח באורח מדעי, מתוך מאגר מידע גנוב של חברה להפצת סחורות יוקרתיות; היא שיווקה אותו באמצעות מכתב ובו טקסט שכלל בליל תיאורטי חסר-שחר אבל משכנע למדי שפרט על מיתרים רגישים של לקוחותיה: היותם יחידים במינם, עידית תרבותית ומנטלית, בעלי כושר שיפוט חריף ועצמאי ויכולת להעריך מוצרים יוקרתיים, מעודנים ואיכותיים שקהל צופי "הכספת", שעדיין הייתה אז רק זיק בעיניו של ארז טל הצעיר מאוד, לא יוכל להעריך לעולם. המחיר, כמובן, לא היה זול, אבל התמורה אדירה: השתייכות למועדון אקסקלוסיבי ומצומצם של אנשי תרבות שהינה ההפך הגמור של תרבות-ההמונים, קבוצה המתייחסת בלעג קריר לתפיסות פוסט-מודרניות המתיימרות לבטל את ההיררכיה שבין גבוה לנמוך, את הסולמות והמדדים לאיכות שבלעדיהם הופכת התרבות האנושית לכאוס ימי-ביניימי. היא הציעה להם פרק אחד במחיר נמוך, כמאה שקל בערכים של 1988. היא לא ציינה את מחיר היצירה כולה, אבל רמזה שערכה, כפריט לאספנים, צפוי לעלות עם השנים. 54 איש קנו ממנה את הפרק הראשון. 3 ביקשו את ההמשך. הרווח שלה מן הספר היה גבוה באחוזים ניכרים מזה של רוב הסופרים הצעירים שחלפו על פני משוכות הלקטורים והעורכים של הוצאות הספרים והגיעו לכלל הוצאת ספר ממש והתמודדות עם מערכת הנהלת החשבונות של הוצאות הספרים הגדולות. שאר הלקוחות, כמובן, השאילו את הספר מעמיתיהם למועדון האליטסטי. איש לא כתב, או קרא, ביקורת על הספר. כל זה התרחש רגע היסטורי קצר לפני פרוץ השלב החדש של "עידן השעתוק הטכני", האינטרנט. אחר כך הכל נראה אחרת.

אולי תרצו לקרוא גם את:

מדריך לסופר הצעיר – חלק שלישי

חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

3.1.1 אז מה הייתם רוצים להיות? עוז או יהושע? סביר יותר שהאתגר האמיתי לסופר הצעיר הוא אתגר קרת, שהפסגה האמיתית היא הקסטל-בלום. אלא שהמבחן האמיתי הוא מבחן המקוריות, ולכן חשוב לא להיות דומים יותר מדי לאף אחד – לאף סופר עברי, לכל הפחות. לעומת זאת, להיות "ויליאם בורואז הישראלי", "מישל טורנייה" הישראלי וכיוצא באלה (גרסייה מרקס כבר תפוס) זה בסדר: ברור שהמבקר שכינה אותך כך מבקש בסך הכל להתנאות במערך האסוציאציות העשיר שלו ובהשכלתו הרחבה.

זאת, אגב, בעיה של מבקרים, לא של סופרים: הסופר הצעיר הממוצע לא בהכרח קרא הרבה. הוא אמור לבטא את עולמו הפנימי, את רגשותיו, את מצוקותיו, את חייו. הוא אמור, במילותיו של אבידן, להשתמש בכלים קולקטיביים כדי לבטא את האישי. את שגיאות הכתיב שלו יתקן ה-Speller של ה-Word שלו, כלי קולקטיבי נוח המקשה מאוד על הסלקציה של הלקטורים בהוצאות הספרים, שמן הסתם היו מתייחסים בביטול שמקורו בדעה קדומה לכל טקסט המוכתם בשגיאות כתיב גסות. די לו לקרוא כתבות בעיתונים, רצוי מקומיים, או תרגומי סרטים, כדי לסגל לו כלי קולקטיבי שבו יבטא את יחודו.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.2 נירה קראה המון, ולא הפסיקה לקרוא. בכל מיני שפות. את פושקין ודנטה. דוסטוייבסקי ופרוסט. מלוויל וג'ויס. זה לא מנע ממנה להתחיל את הסיפור שלה במלים "היא צעדה בין המצבות הלבנות…" וג'. היא ידעה שהיא רוצה להשתמש בכלים אישיים כדי לבטא משהו אישי – קולקטיבים הפסיקו לעניין אותה מאז שחדלה לצאת מן האוניברסיטה. "מדעי החברה" הרתיעו אותה. מסובך מספיק לנסות ולהבין איך פועל יצור אנושי אחד. המורכבות האינסופית של חיי זוג דורשת מתמטיקה נשגבת שאינה בהישג ידם של רוב האנשים. הניסיון לנתח שבטים, שכבות אוכלוסייה והמוני-אדם נראה לה כיומרה מופרכת וחסרת קשר למציאות. אבל הסטודנטים הזכרים המעטים יחסית במדעי החברה היו נחמדים ומעוררי תיאבון, ומדי פעם לכדה אחד מהם בפינת הקפטריה, חקרה אותו לגבי הקורסים שהוא לוקח, היפנטה אותו בעיניה הכחולות וגררה אותו אל מאורתה הנסתרת כדי לטעום מבשרו החם והצעיר. במלים אחרות, נירה הפכה לשמועה נלחשת בקרב סטודנטים חדשים אחוזי להט מיני -האגדה האורבנית על אודות המסטרנטית שעושה את זה בכיתות נטושות ופינות אפלות של הקמפוס, מימוש של פנטזיה זכרית עתיקה שלא איבדה מאומה מעוצמתה בהיכל האינטלקט הקר.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.2 "זרם התודעה", אמרה נירה. "אני כותבת על זרם התודעה אצל כמה סופרים ישראליים." היא הביטה בנער הרזה והארוך שהנהן כלפיה בגרוגרת רוטטת. לא היה לו נעים לשאול מה זה זרם התודעה, אם כי ידע לקשר אותו לג'ויס – זה היה בפסיכומטרי. העיניים שלה כבר לכדו אותו, ומבטו כמעט לא נדד אל המחשוף הנדיב של שמלתה הכחולה, הקיצית: היו לה שתי מערכות ביגוד, לחורף ולקיץ. היא כיבסה את הבגדים בכיורי השירותים בסופי שבוע, משתמשת בחומרי ניקוי מארונות השירות שנותרו פתוחים. בדומה לבני שבטים קדומים שהתפרנסו על צייד ולקט, ליקטה התפרנסה נירה מתיקים עזובים ומארנקים שנשמטו אל המושבים בספריה, באולמי ההרצאות או בקפטריות. תמיד היו לה מעט מזומנים -בתעודות ובכרטיסי האשראי לא נגעה. היא לקחה לה רק כדי צורכה. הרשלנות הסטודנטיאלית סיפקה לה זרם איטי אך מתמיד של פריטי לבוש, עטים וניירות, תכשירים קוסמטיים, מסטיקים וסוכריות, וכמובן מזומנים. לעתים, כחלק ממשחק הפיתוי, הציעה לקורבנה לשלם על הקפה. אבל הנער הזה התעקש לשלם בעצמו. היה לו עור חלק ושחום ומבע תועה, נפחד קצת, שגרם לה לחבב אותו מיד. הוא היה נבוך כשניסתה עליו כמה מהשורות הרגילות שהובילו בדרך כלל את הצאן לטבח.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.3 היא הכירה אותם היטב – חילקה אותם לזנים ותתי-זנים. עם איש מהם לא הייתה פעמיים. הם היו מזהים אותה יום, או יומיים לאחר מעשה, ניגשים אליה – כל אחד על פי דרכו – על מנת לחדש את ההיכרות שנקטעה באיבה לאחר המשגל החפוז מאחורי הקתדרה, שאחריו נהגה לטעון שהיא יוצאת לשירותים ונעלמת – אבל בפעם השנייה לא זיכתה אותם אף במבט של היכרות. נסיונות ההתקרבות המגושמים שלהם נדחו בתוקפנות זאבית, והם – המומים, מבויישים, אובדי עצות, נסוגו לאיטם, וגם העקשנים שבהם תהו, זמן קצר אחר כך, שמא לא הייתה זו אלא הזיה.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.4 מין הוא נושא פופולארי יותר ממות בקרב רוב שכבות האוכלוסייה, גם אלה שמעמידות פנים כאילו תאורי מוות איכותיים, המכילים סניטציה ואינסטלציה של בתי חולים, פנכות-אלומיניום עם דייסה דלילה, עמודי איפוזיה ושקיות לניקוז שתן עדיפות בעיניהן. המהפכה המינית של שנות השישים חילחלה באיטיות אך בעוצמה בלתי מתפשרת אל הזרם המרכזי של הטקסט הכתוב הישראלי. אברי מין היו בבחינת בל-ימצא בספרות לא-פורנוגרפית לפני שנות השבעים המוקדמות – (קשה לי לנקוט תאריך מדוייק, אבל אני זוכר היטב ספר מאת גדעון תלפז שבו התלבט המחבר, הנתקל בעולם החדש והאמיץ של המתירנות המינית, בעניין המילה הנכונה וההולמת לציון איבר המין הזכרי. בסופו של דבר הכריע לטובת הביטוי "אמ"ז" – ראשי-תיבות של "איבר מין זכרי". הוא החדיר את האמ"ז שלו בכל עמוד שלישי אל האיבר הנשי המקביל, ששמו נשמט ממני לחלוטין מזכרוני אבל לא כלל ראשי-תיבות. ההתלבטות הזאת נעלמה בהדרגה שעה שהמקומונים החדירו בעליצות קרנבלית את השימוש החופשי בזין וכוס – או שמא קוס – מנפנפים באמ"זים שלהם בעמודים הראשיים. הספרות הצעירה החרתה החזיקה, אבל הפתרון הנפוץ אצל סופרים צעירים הוא להפגין עליונות ולהמנע לחלוטין מתאורי מין גרפיים, בהנחה שהקוראים

שלהם יכולים לספק את צורכיהם בקלות במקורות זמינים אחרים והם קוראים ספרות מתוך מניעים נעלים יותר. זוהי טעות נפוצה. מין עובד, ועובד היטב, וככל שהתאור הוא גראפי ופרטני יותר, כן ייטב.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.5 כאן יבוא תיאור פרטני וגראפי של משגלים בפינות נסתרות של האוניברסיטה העברית.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.6 אגב, עמוס עוז כתב ספר עמוס ארוטיקה הנחשב לאחת מפסגות יצירתו – "מיכאל שלי" – בלי אברי מין: זה היה ב-1968, נדמה לי. אחר כך, בהדרגה, נעשו תיאורי המין שלו עזים ומפורטים יותר. עוז הוא כמובן רק דוגמה אקראית – לכל רוחב החזית הספרותית נשברו חוקי צנזורה בלתי כתובים, והמין הספרותי הפך לגיטימי, בפיגור קל מאד אחרי ספרוני כיס פורנוגרפיים בעברית, שהאבולוציה שלהם מתחילה עם "הייתי כלבתו של קולונל שולץ" ולהיטים דומים, שהותירו מקום רב לדמיון, והסתיימה עם "אורגיה בקמפוס" ואחיותיה, ספרוני מין ישירים ובוטים שתפקודם היחיד, כמעט, הוא כעזרי אוננות לנערים מתבגרים. עידן הוידאו והאינטרנט סימן את דעיכתה של המילה הכתובה לנוכח אמצעי גרוי חדשים ורבי-עוצמה.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.7 פורנוגרפיה עוררה בנירה גיחוך, כמו גם הניסיון הטפשי להציג אותה כציידת גברים חסרת אבחנה. מין עורר בה עניין וחשק, אבל מין אנונימי, מרוכסן וחסר אבחנה היה רחוק ממנה כמו חייה הקודמים, לפני שהחליטה לסגל לעצמה את אורח החיים היחודי שלה. מאהביה נבחרו בקפידה, וכולם עוררו בה רגש ענוג ותובעני של חיבה וקירבה. התאהבות הייתה תנאי מוקדם לכל מערכת יחסים, גם אם נמשכה רק שעה וחצי.

אולי תרצו לקרוא גם את:

מדריך לסופר הצעיר – חלק שני

חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

2.1.1 הייתי פעם שופט בתחרות ספרותית. 70% מן הסיפורים הקצרים שנשלחו אליה, פתחו במילים: "הם צעדו בין המצבות הלבנות שבהקו בשמש העזה, והברושים הטילו צל אפל…"

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.2 לא שזה צריך להפליא מישהו, שהרי מדובר בתרבות הסוגדת לפגרים, בדומה לתרבות המצרית הקדומה. פעם כתב קישון שבארצנו ממהרים לפתוח כל כביש שזה עתה נסלל מכל מיני סיבות- כבלים, צינורות, סקרנות. זה תקף גם לגבי קברים. ארגזי עצמות מקרקשות, חלקי גופות, שרידי רקמות, די.אנ.איי משוחזר – אין דבר שגורם כאן לסערת רגשות עזה יותר. הביולוגיה החדשה פותחת אופקים חדשים, וקברים חדשים, בקצב מהיר. עכשיו אפשר לדעת בודאות של 99.99% מי באמת נטמן במחפורת הזאת, והאם אכן התרחש העוול הנורא מכל – האבן הלא נכונה הונחה על העצמות הלא נכונות.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.3 לאף אחד מהכותבים הללו לא היה סיכוי לקבל אצלי פרס, כי ההיבטים הטכניים של המוות והקבורה משעממים אותי עד מוות. מלחמות הפגרים המתנהלות בין חרדים לחילונים נאורים מותירות אותי אדיש לחלוטין. אני לא מבקר בבתי קברות אם אני לא ממש מוכרח, ופולחני המוות השונים – הלוויות, אזכרות, שבעה וכיוצא באלה – הם מטרד מעיק ביותר. אני נושא עמי, לצד צער השתיקה, כרטיס של תרומת-איברים, ואחת היא לי מה יעשו בגופי אחרי שתכבה בו להבת-התודעה: קבורת חמור, מאוזלאום, ארוחה לכלבים או ערכת אימון לרופאים. (אם כי כדאי, אולי, לנוכח התפתחות המדע, לדאוג שתשמר איזו דגימת DNA, על כל מקרה).

המוות – אני מתכוון לזה של הזולת – הוא אירוע שהשלכותיו ניכרות בעיקר בין כתלי הגולגולת הפרטית של הנותרים בחיים; האתרים המלאכותיים שמורמים כאן בכל צומת, מעין פירמידות לעניים, נראים לי מוזרים להפליא, כמו ענפי ספורט יפניים.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.4 מן האמור לעיל יש להקיש שסופר צעיר חייב, אם ברצונו לפנות לקהל רחב ומגוון, לעסוק בהרחבה ובפירוט במוות כמו גם בטקסים ובפולחנים הנלווים אליו. זהו ז'אנר הקרוב לכל אדם, עוסק באחת החידות היסודיות של החיים, ומסקרן כמעט כמו מין. מוות ספרותי פופולרי ומכיר הוא אלים, זוועתי ומשונה. מוות ספרותי לפלח השוק האליטיסטי של בעלי הכנסה גבוהה הקוראים מדורי ספרות הוא מוות ממחלה ומזקנה המתרחש בבית-חולים, מלווה ריחות של חומרי חיטוי ושתן.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.5 האשה תכולת העיניים שדיברה איתי בטקס הענקת הפרס – שמה נירה – כתבה פעם סיפור קצר שהתחיל כך: "היא צעדה בין המצבות הלבנות שבהקו בשמש העזה, והברושים הטילו צל אפל ומוארך על שביל העפר. פרפרים שבקעו זה עתה מן הגולם, שחורים-צהובים, הסתחררו שלוחי רסן באוויר האביבי, שיכורים מריחות הצוף. היא פסעה בבטחון, פונה בפתאומיות אל תוך אחד מטורי הקברים, והמשיכה עד שעמדה מול מצבה שחורה יחידה בין האבנים הלבנות, כמו שן חסרה בפה מחייך."

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.6 נירה חיבבה את השקט הנעים והמוצל של כמה בתי קברות נבחרים. היא באה לשם כדי לחשוב, וכדי לאסוף דגימות. כמו רופאים-חוקרים נועזים בעידן של בורות חשיכה, שנאלצו, לצורך מחקריהם, לשדוד באישון לילה גוויות טריות, היו לה בתי הקברות מעבדה טבעית שבה חידדה את חכמת הניתוח והניסוח שלה, העלתה אבחנות חדשות על טבע האדם וזכתה להצצה נדירה אל עולמות נסתרים.

המשך בשבוע הבא!

אולי תרצו לקרוא גם את:

מדריך לסופר הצעיר – חלק ראשון

Disclaimer :

זה לא באמת מדריך לסופר הצעיר, רק אוסף טקסטים שלא הושלם. מנועי חיפוש ומנהלי אתרים שוחרי לינקים שימושיים הפכו אותו ליעד מועדף.

חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

1.1.1 מכיוון שאני סמכות בלתי מעורערת בנושא סופרים1 צעירים – אני נושא בתואר הזה כבר שנים ארוכות ונראה כי שיני הזמן אינן נוגסות בו כלל – החלטתי לכתוב עבורכם, צעירים השולחים ידם בכתיבה, שתילים רכים בגן הספרות העברית, מורה נבוכים שיוליך אתכם, צעד-צעד, אל תוך מבוכיו האפלוליים של הגן הזה, שאתם שואפים להיות אחד מעצי הסקוויה הנישאים שבתוכו. הדימוי אולי קצת דחוק – שתילים אינם צועדים, רק גננים – אבל אני בסך הכל סופר צעיר; רק אתמול הייתי שתיל רך כזה. מאז עברתי – לא בהצלחה מרובה – את משבר גיל הארבעים, צברתי ידע, משקל וניסיון, פירסמתי עשרות ספרים ומאמרים וזכיתי בפרסים ספרותיים חשובים. כעת בכוונתי לגייס את כל אלה על מנת לפקוח את עיניכם ולחשוף בפניכם את מפת המציאות על טרשיה, ביצותיה, גיאיותיה ופסגותיה.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.2 כמי ששואב השראה מעידן המחשבים המתדפק על כל דלת, אחלק את המדריך שלי לסעיפים ותתי-סעיפים, על פי הנוהג המקובל בתחום ההיי-טק ובעולם העסקים. אין לחלוקות הללו הרבה משמעות או קשר למציאות – או לתוכן של
הטקסט – אבל הפיסקאות ממוספרות וקל יותר לציין מראי מקום.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd

1.1.3 בנוסף לכך, החלוקה למקטעים קצרצרים הולמת את הקורא האינטרנטי, המורגל בתעריפי תקשורת מופקעים ומוכן להקדיש, אולי, זמן חיבור יקר להורדת סרטון פורנו של 45 שניות במשך שעה וחצי, אבל אין לו על פי רוב סבלנות לקרוא שטיחי מלים ארוכים מעל מסך המחשב; היא הולמת, אם נרחיב מעט את היריעה, את האדם של המילניום השלישי (אני תקווה שגם אתם שונאים את המילה הזאת, "מילניום") המורגל לדחיסת מידע מקסימלית במינימום זמן, להבזקים קצרצרים של גרוי חושי ואינטלקטואלי, לסיפוק מיידי ולהעדר הקשרים היסטוריים והיררכיית איכות. המינוח המקצועי לתופעה הוא "זמן קשב קצר", ובראשי-תיבות לועזיים:SAS .(Short Attention Span)

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd

1.1.3.1 לפני יותר משנה ראיתי תוכנית טלוויזיה על גידול כרוב. היא הופקה במאה אחרת, ושודרה בטלוויזיה בערבית, ולפתע הבנתי כמה רחוק לקח אותנו עידן הבליפים והקליפים הסאונד-בייטס והבייט-סייז, עידן הקצרצרים. בתוכנית דנו בנושא הכרוב מכל היבטיו: חקלאים הציגו את יבוליהם והסבירו באריכות את סודות המקצוע ואופן הפעולה של המכונות השונות; מומחה לבוטניקה דיבר על זני הכרוב השונים, המחלות והמזיקים המאיימים עליו; רופא ותזונאי הסבירו בפרטנות מקסימה את ערכו לגוף האדם. אף פעם לא ראיתי תוכנית כל כך מרתקת! בלי אפקטים, בלי מצלמות מקפצצות, בלי קטיעה של הדובר אחרי חצי משפט, בלי ה"תן לי לגמור" של פורנוגרפיית הטוק-שואוז.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd

1.1.4 אשר לספרים, יש להם עדיין קוראים רבים, ומספרם המוחלט עולה מן הסתם על כל תקופה אחרת בהיסטוריה. זה כך מכיוון שיש יותר בני אדם – גם מספרם של חובבי רכבות חשמליות ונטיות מיניות חריגות עולה כל העת. אבל באחוזים מתוך כלל האוכלוסיה, זהו מיעוט זניח. (הנתונים מתבססים על תחושות בטן, אבל אין מי שיסתור אותן. מי כבר קורא את הטקסט הזה?)

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.5. את תחושת הבטן הזאת ביטאתי כאשר קיבלתי את הפרס ע"ש פטר שוויפרט לגאונים ספרותיים צעירים ומבטיחים עבור רב-המכר ההיסטרי שלי, "לשוט אל השקיעה" (זמורה ביתן,65 ש"ח), בפני קהל מוזמנים של כ-13 איש, שכלל את משפחתי הקרובה, זוג ידידים, הסופר אורי אורלב (אין לי מושג מה הוא עשה שם), דיקן הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית, שניים-שלושה בעלי תפקידים אחרים, וכמה אנשים שתעו במשך שנים במחילותיה התת-קרקעיות של האוניברסיטה עד שהריחו קפה ועוגות ובאו לבדוק במה מדובר. צוות שופטי הפרס לא הגיע לאירוע החגיגי, כמו גם רוב מניינו של עולם הספרות המקומי – עורכים, מולי"ם ורואי-חשבון – שהוזמנו לקחת בו חלק. בנאומי טענתי, בין השאר, שכבר אין קוראים, למעשה: שה"אדם ברחוב" מכיר בממוצע את שמותיהם של שלושה סופרים, שאחד מהם הוא רם אורן, ותו לא; (לא שהאדם
הממוצע קרא את רם אורן, אבל הוא ראה את הערימות בסטימצקי). לעומת זאת, הוא יזכור בקלות את שמותיהם של עשרות זמרים, שחקנים ובדרנים.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.6 אשה אחת, התועה במנהרות האוניברסיטה כבר שתים-עשרה שנה, מתקיימת על שאריות מזון מהקפטריה וישנה בגומחה נסתרת בהיכלי הבטון האדירים, מרופדת כתבי-עת ישנים, מחתה באזני בנימוס בתום דברי. זה איננו המצב לאשורו, אמרה; יש עוד קוראים רבים. סופרים הם עדיין גורם רב-חשיבות והשפעה בחברה. היא חייכה אלי בנעימות ועיניה התכולות מצמצו באור הניאון האכזר. היה בה משהו מרתיע ומושך בה בעת, כמו בכל יצורי-האפלולית הנחשפים פתאום לאור. עוד נשוב אליה.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.6.1 כמובן שהיא צודקת ואני מדבר שטויות: יש עדיין קהל איכותי, בררן, גמיש, דעתני, הומני, ולדני, זהיר, חושב, טרוט-עיניים, יפה, כסוף, למדני, מסור, נוקדני, סוגסטיבי, עירני, פולט נפיחות, צרוב-שמש, קמור, רטנוני, שקוע בשינה, ובעיקר: תרבותי ותאב-דעת, הצובא על חנויות הספרים המובחרות וקורא בשקיקה את מדורי הספרות, והעובדה שאני לא מכיר אותו אישית מדברת בגנותי בלבד.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.6.1.1 חלק מהקהל הזה, גיליתי לא מכבר, משתתף ב"פורומים" "וירטואליים" או "צ'אטים" ב"אינטרנט". מדובר בשני משתתפים הלובשים  זהויות שונות, בדומה למשורר הפורטוגזי הנערץ פרננדו פסואה. כולם סוכנים של המוסד, הלוקחים חלק בפרוייקט גדול של לוחמה פסיכולוגית 1.1.7 מצד שני, קולנוע טלוויזיה ומוזיקה ממלאים תפקיד חשוב פי אלף בחייהם הרוחניים של מרבית בני האדם שגדלו במאה ה-20, יותר מכל ספר שהוא, ומכאן שראוי כי סופר שאינו מיזנתרופ גמור יתמקד בכתיבת תסריטים למחזות-זמר בעלי אופי בידורי-דידקטי.

———————————————————————————————–
1. על פי חוק הזדמנות שווה בתעסוקה התש"ן -1983 או משהו כזה יש לראות כל "סופר" גם כ"סופרת". עם זאת חובה לציין שעל פי מחקרים רבים תחומי עיסוק שבהם עולה שיעור הנשים באופן חד מאבדים במקביל מיוקרתם ומעמדם ורמת-ההכנסה בהם יורדת בהשוואה לממוצע במשק

אולי תרצו לקרוא גם את: