שלושה חתולים

טיפקס

בילדותי התרוצצו החתולים בחצר ולא ידענו שצריך לטפל בהם. לכל החתולים שלנו היו שמות אבל הם לא ראו וטרינר מעולם. ב"הארץ שלנו" קראתי על אמריקה המופלאה, שבה, כאשר שואלים ילד "מה אוכל חתול?" הוא עונה "אוכל לחתולים," ומתכוון למזון המיוצר במיוחד לצורך זה, שקונים ב"סופרמרקט," וכל זה היה מדהים ומוזר. התשובה הנכונה הייתה "שאריות", והחתולים היו מן הזן הלוונטיני קצר-השיער, כלומר בני-כלאיים חסרי אילן יוחסין. ולכן לא היינו מוכנים לקראת טיפקס, שהיה מתנת נישואין, חתול פרסי בפרווה לבנה בוהקת וסמיכה. הערצנו את יופיו האצילי אבל הוא לא קיבל תנאים מיוחדים, ושוטט כאוות נפשו בחצרות, ואסף לכלוך וחרולים בפרוותו. סברנו שהוא טיפש במיוחד, על פי אמות המידה המעורפלות של חתולים, כי תמיד נראה המום. כשעברנו דירה, היה השינוי קשה מדי עבורו. הוא היה נפחד ומבולבל, נטה להסתתר, וסבל מאוד כשנאלץ, בצו הפרומונים, להצטרף לעדה בת כ-45 חתולי רחוב שחיזרו אחרי חתולה מיוחמת. אחר כך ניסה לאכול דג שמצא בזבל ועצם מן האִדרה נתקעה בגרונו. הוטרינר אמר שצריך הרדמה מלאה, וכדאי לנצל את ההזדמנות ולסרס אותו. התלבטנו קצת, והסכמנו. הסוף היה טראגי. טיפקס לא התאושש מן הניתוח. הוא חזר הביתה עצוב, מושפל ומפוחד, ונמלט החוצה בהזדמנות הראשונה. נדמה לי שלא חיבב אותנו: כל מה שרצה היה להישאר בכלוב הקטן שלו בחנות לחיות-המחמד, ולהימנע מן התלאות שהבאנו עליו. חולה, חלוש וחיוור, טרם הגלידו התפרים הטריים שבבטנו, הלך לחפש מפלט בחנות-החיות הגדולה שבשמיים.

בּוֹתָה

בותה היה חתלתול יפהפה, שחור כמגף מצוחצח, שהופיע מאי-שם ואימץ את דירתנו. קראנו לו על שם ראש ממשלת דרום אפריקה שהיה אז בחדשות. הוא גדל והיה לחתול יפה-תואר, נמרץ ועליז, אבל בעל הרגלים מוזרים. הוא נהג ללוות אותנו לטיולים ארוכים; הוא אהב ללקק את פנינו. אם נשאר בחוץ, היה מגרד את הדלת בכפו ומייבב. אבל תכונתו הכלבית ביותר הייתה החבאת מזון: פעם ביקשנו מחבר להאכיל אותו כשנסענו לכמה ימים, וכשחזרנו אמר לנו שלא מצא את שק המזון היבש. השק אכן נעדר ממקומו. מצאנו אותו מתחת למיטה, אחד המכמנים החביבים עליו. השק היה גדול כפליים ממידתו, וכבד למדי, אבל בותה גרר אותו, כמו צ'יטה הגוררת אנטילופה, לאורך הדירה, כדי שאיש לא יגנוב את מזונו. היה בכך דבר-מה נוגע ללב.
בותה נעלם בעודו צעיר. חתולים זכרים באזור כפרי עשויים לפגוש את גורלם בדרכים רבות. היעלמותו התרחשה בעת אחת עם היעלמות אחרת, אישית, ולפיכך יכולה הייתה להפוך למטאפורה גדולה, אבל די לי לזכור את התנהגותו הכלבית ואת פרוותו השחורה, הרכה והנוצצת.

שיפרה ג'וניור

 

קשה היה לזהות מניין באה היללה החנוקה, המוזרה, שחלחלה פתאום מבעד לקולות השגרה של הערב. קמתי מן הכסא שליד המחשב. כשחזרה היללה, הצצתי מן החלון, כי נדמה היה לי שהיא באה מבחוץ, ואז ראיתי לראשונה חתולה תלויה על חבלי כביסה. שתי כפותיה הקדמיות חפנו בעווית נואשת את חבל הניילון, אבל כפות הפרווה החתוליות, הרכות והמשוכללות, היודעות להכות במפתיע, או לחפון חפץ בעדינות מדויקת, אינן מותאמות למשימות כאלה. נראה היה שבעוד רגע תרפה מאחיזתה ותיפול מגובה חמש קומות למטה, וגם הפלא החתולי הנודע של נפילה על הרגליים לא יציל אותה ממוות. למרות ההפתעה, האור העמום והזווית הבלתי נוחה הושטתי במהירות את ידי, גיששתי, אחזתי בחוזקה בעורפה של שיפרה ג'וניור והנפתי אותה מעלה ופנימה.
יש אוהבי חתולים הנוטים לראות בהם בעל-חיים מושלם – יצירת פאר של הטבע שאין בה מתום. שיפרה ג'וניור

שפרה האם, האחת והיחידה

תמיד הייתה הוכחה חיה למופרכות של האמונה הזאת, כמו גם ראייה לטענתם של אלה הטוענים כי התורשה, ולא הסביבה, היא חזות הכל. שיפרה נולדה בבית חם, בטוח ואוהב לאם מסורה שעל שמה היא קרויה. שפרה האם היא חתולה מופלאה, טובת מזג עד כדי אבסורד – כמו סן-ברנרד ענק וסלחני תישא בסבלנות הצקות אין-קץ של ילדים – יפת-פרווה וחביבה, וחסרונה היחיד הוא נטייתה, פרי ילדות עשוקה וטראגית, להביע את אהבתה באמצעות יניקה פעלתנית ולחה של סוודרים או אביזרי לבוש אחרים של מיטיביה. בתה, לעומת זאת, היא נוירוטית, עוינת, נושכת את היד המאכילה אותה, וגם שלומיאלית מאין כמותה. היא יצאה לטיול על אדן-החלון כשאיבדה – חיה אומללה! את שיווי המשקל שלה, כשרון יסודי כל כך של חתולים, וכמעט צנחה אל מותה, אלמלא נחלצתי ברגע האחרון —
או כך לפחות חשבתי. כמה ימים אחר כך לא הייתי שם כדי להושיע. שפרה ג'וניור נעלמה. החלון היה המוצא היחיד שלה, אבל גוויתה המרוטשת לא נמצאה מתחתיו. האם חסו עלינו השכנים ופינו אותה משם בטרם נחשף למחזה האכזר? שום דבר מכל אלה. היא שבה הביתה כשאזרה אומץ לעלות במדרגות, ורק צליעה קלה שחלפה במהירות העידה על המאורע. אחר חזרה על המעלל הזה עוד פעמיים לפחות.

The High Window ניסיון-בוסר במדיום אחר של האפיזודה המתוארת כאן

אחר כך הסתבר לי שספורי-נפילה כאלה ואחרים אינם נדירים כל כך. ביטון, סיאמי עב-גולגולת של חברים, נפל מהקומה השביעית שעה שניסה לצוד יונים, ונפגע קשה, אבל שרד, אם כי בקושי. ואם אפשר להסיק מכך שהקומה השישית מהווה איזה גבול שמעבר לו לא יכול חתול לצאת שלם בצניחה חופשית, הנה גמל לי פעם מישהו בסיפור על חתולה שעברה מבית עם גינה בפרברים אל רב-קומות עירוני, ונמלטה ממנו בקפיצה מהקומה העשירית – אמנם החלון השקיף מלמעלה אל צמרתו של עץ. החתולה נצפתה אחר כך בסביבה, בריאה ושלמה, אבל נראה שלא היו לה חרטות והיא סרבה לשוב הביתה.

(ועוד ויז'ואל – קטע מתוך טריפטיך הנמצא כאן. )

שנת הפלאות של פיליפ לארקין

לפני זמן רב ניסיתי לתרגם, בהצלחה מפוקפקת, שיר קטן שמצא חן בעיני. שמו Annus Mirabilis וכתב אותו המשורר האנגלי פיליפ לארקין. למען האמת, האנגלית של השיר די פשוטה, דבר שכמובן אינו מקל על התרגום. למטה מובא השיר וניסיון התרגום הקלוש שלי. נדמה לי שהיו עוד תרגומים לשיריו, אבל אני בספק אם בשנים האחרונות יש פריחה בתחום ההתמחות המסוים הזה, ומיד תבינו למה.

לארקין היה, בחייו וקצת גם לאחר מותו ב-1985, משורר אהוב ובכיר, וגם ידוע מאד לציבור הרחב; מין יהודה עמיחי, נניח, של השירה הבריטית החדשה. אבל בדיוק כאשר גיליתי אני את השיר הדברים החלו להשתנות. מתוך מסמכים ומכתבים שפורסמו לאחר מותו צצו אמיתות מכוערות; עלה מהן שלארקין היה שמרן, קמצן חולני, שונא נשים, גזען סמוי; לא הכרתי את הפרטים, רק שברי-דברים שקראתי באקראי. זה לא שינה את חיבתי לשיר המסוים הזה.

בעצם מדובר בדילמה ישנה: אם האמן הוא חרא של בנאדם, האם האמנות שלו שווה משהו? שאלו אותה לגבי רבים, כולל דמויות כמו פיקסו, או הסופר הצרפתי סלין; אני משער שלכל אחד תשובה משלו – תשובה שמשקללת גורמים כמו עד כמה היצירות דגולות ובמה בדיוק התבטאה העובדה שהאיש (לרוב מדובר באיש) היה חרא. לא מזמן מצאתי ברשת טקסט של הרצאה שנשא הסופר הבריטי מרטין איימיס – דברים חדים כתער, אבל גם מאוזנים והוגנים, לפחות בעיני מי שאינו בקיא לגמרי בפרטי פרשת לארקין. אני מסכם כאן כמה מהדברים שאמר:

לארקין המשורר הענוג עם מייב ברנאן, אחת הנשים בחייו.

כשלארקין – ספרן שמן וקרח באוניברסיטת האל – מת ב-1985, הוא היה אהוב האומה, אם כי בשל שיריו, ולא בשל אישיותו. עשר שנים לאחר מכן, לארקין הפך טמא. פעם הוא העלה על הדעת איזו אנגליות מכובדת, מתונה, מאופקת; סגפן ממושקף העמל שעות על כתבי-יד בספרייתו הישנה. תדמיתו הנוכחית היא של שתיין קמצן וקנאי, מפיץ עננת-צחנה של אלכוהול, אנליות ועיתוני-מין. וגם מייצג של הימין הקיצוני.

המהפך התחיל עם פרסום מכתביו, ב-1992. מבקר נודע בשם טום פאולין כתב שהמכתבים חושפים את הביוב שמתחת לאנדרטה הלאומית. פאולין נתן את הטון, והאתוסים החדשים הכו במלוא עוצמתם בלארקין המת. פורסם ספר על חייו, ודימויים גדושי אינסטלציה – ביוב, חלאה וצחנה – הציפו את מדורי הספרות. מכתביו של לארקין עצמו סיפקו את הדלק:

"…אתה לא חושב שזה פשוט מחפיר שגברים חייבים לשלם עבור נשים בלי שיורשה להם, כמובן מאליו, לזיין אותן אחר כך? זה פשוט מגעיל. זה מרגיז אותי. כל מה שקשור ליחסים בין גברים ונשים מרגיז אותי. זה מין בלגן דפוק, נראה כאילו תכנן את זה הצבא או מיניסטריון המזון." או: "אני לא אוהב לצאת עם בחורה ולבזבז כמעט חמש לירות, בזמן שאני יכול לעשות ביד בחמש דקות, ויש לי את שאר הערב לעצמי."

בפעם אחרת סיפר לחבר על איזה סוג של דברי דואר הוא מפנטז: "מר לארקין היקר, לי ולחברה שלי יש ויכוח, החזה של מי מאתנו גדול יותר, ורצינו שתשפוט.." "מר לארקין היקר, הבת שלי בת הארבע-עשרה מטורפת על השירים שלך – היא מאוד מפותחת – " וכ'. הוא חיבב מאוד מגזין בשם "ספאנק", שהתמחה בהצלפות.יש עוד לא מעט: גם רמזים לאנטישמיות ושנאת זרים – אביו היה כנראה תומך נסתר של היטלר.

אבל מרטין איימיס מנסה לראות את הדברים מזווית קצת אחרת. לארקין היה, יותר מכל, אומלל; תוצר אופייני של זמן ומקום. זיכרונותיו העיקריים מילדותו, כתב פעם, היו "פחד ושעמום." ביחסיו עם נשים היה בעיקר קורבן למבוכה כאוטית אופיינית; איימיס מציין שכל סוקרי הביוגרפיה שחשפה את לארקין היו גברים: האם נתקפו עורכי-הספרות במין הלך רוח של "זה עסק מכוער, חמודה, זוזי הצידה ותני לגברים לטפל בזה"? נדמה לאיימיס שנשים היו נבוכות פחות לנוכח המהומה הפנימית של לארקין. שונא-נשים אמיתי לא מקדיש את חייו הפנימיים לנשים, אומר איימיס. חבריו הגברים של לארקין התכתבו אתו; רק עם נשים חלק רגעים אינטימיים. (לארקין היה נשוי וניהל כמה רומנים, וכתב שירי אהבה שלא פורסמו מסיבות של דיסקרטיות.) הזוהמה הרוחנית של מכתביו הפרטיים מעולם לא מצאה את דרכה אל דמותו הציבורית או אל יצירתו, אומר איימיס. המכתבים שלו היו גם דרך להיטהר מפסולת מחשבתית, ויש בהם הרבה לעג עצמי.

לארקין האשמאי החולני, מתוך The Angry Corrie 18: Apr-Jun 1994

הסלחנות היחסית של של מרטין איימיס נובעת אולי גם מהעובדה שהכיר אישית בילדותו את לארקין (מרטין איימיס הוא בנו קינגסלי איימיס, סופר בריטי בולט. הנה קטע מהיומן של לארקין, שבו מוזכר איימיס האב.) מרטין איימיס מביא דברים ששלח לו מילאן קונדרה באותו עניין: אנשים מתקדמים בערפל…במבט לאחור לא רואים את הערפל. מן ההווה הנתיב נראה ברור והראות טובה. במבט לאחור רואים את הדרך, רואים את האנשים המתקדמים בה ואת הטעויות שלהם, אבל לא רואים את הערפל. והוא מסיים: "מדוע שלא נרחיב את הנדיבות הרב-תרבותית שלנו גם למימד הזמן? העבר גם הוא ארץ אחרת. רוחות הרפאים שלו עשויות להראות מפחידות ומעוותות במקצת, בגוף או בנפש, אבל זאת רק סיבה נוספת לקדם אותן בברכה על חופינו."

ואולי גם כמה שירים של לארקין מהווים נסיבות מקלות; כולל אלה שבהם הוא מסביר אולי, מנין צמח כל זה: אבא ואמא. (This Be The Verse – למטה.)

שנת הפלאות

בשנת שישים-ושלוש
התחילו יחסי-המין
(היה די מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

עד אז הייתה רק התשה
מין התמקחות צולעת
הריב על הטבעת
ומגיל שש-עשרה – בושה
שאת הכל בולעת.

ואז פתאום הקרב שכך;
כולם הרגישו כך
והעולם הפך
למין משחק שובר-קופות
עם נצחון מובטח.

בשנת שישים ושלוש
אם כן, החיים היו נפלאים
(אם כי קצת מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

Annus Mirabilis

Sexual intercourse began
In nineteen sixty-three
– (which was rather late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
.And the Beatles' first LP

up to then there'd only been
,A sort of bargaining
,A wrangle for the ring
A shame that started at sixteen
.And spread to everything

: Then all at once the quarrel sank
,Everyone felt the same
And every life became
,A brilliant breaking of the bank
.A quite unlosable game

So life was never better than
In nineteen sixty-three
– (Though just too late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
. And the Beatles' first LP

This Be The Verse

.They fuck you up, your mum and dad
.They may not mean to, but they do
They fill you with the faults they had
.And add some extra, just for you

But they were fucked up in their turn
,By fools in old-style hats and coats
Who half the time were soppy-stern
.And half at one another's throats

.Man hands on misery to man
.It deepens like a coastal shelf
,Get out as early as you can
.And don't have any kids yourself