מסע שורשים על אופנוע BSA

לא מזמן  סרקתי כמה תמונות משפחה ישנות, ובהן התמונה הזאת. הסיפור המשפחתי שמאחוריה, בקיצור נמרץ: סבא שלי אהב אופנועים. היו לו כמה מהם, אבל סיפורים שמענו רק על אחד, אופנוע בריטי מדגם BSA. בספטמבר 1939 החליט סבי האקצנטרי, בניגוד לעצות השקולות של בני משפחה וחברים, לעלות עם אשתו ובנותיו לאופנוע-עם-סירה שלו ולנסוע מזרחה, לכיוון רוסיה. (הטיעון שלו, פחות או יותר, היה כזה: הקומוניסטים רוצים שאנשים יעבדו, אבל אין לו מושג מה רוצים הגרמנים, והוא לא רוצה לחכות עד שזה יתברר.) הצבא הפולני החרים אז מכוניות ודלק לטובת המאמץ המלחמתי, אבל לא אופנועים – וה-BSA נסע, אומרות האגדות, על כל דלק: בנזין, נפט, וודקה. המשפחה, כלומר סבא וסבתא שלי ושתי הבנות, אכן חצו את הגבול ועברו את שנות המלחמה ברוסיה. כתוצאה מכך, אם לא נעמיס יותר מדי פרטים על הסיפור, אני יכול לפרסם את התמונה הזאת כאן.
הנה עוד אחת:

איזי ריידר סטייל קרקוב

סיפור חביב, אבל אין לי פרטים רבים שיעשירו אותו, וכבר אין כל כך את מי לשאול. חיפוש ברשת סייע לי בדבר אחד, לזהות את המקום המדויק שבו צולמה התמונה: הגשר על הנהר ויסלה בקרקוב.

בנוסף לכך, שלחתי את התמונה לאתר של חובבי אופנועים – אופנועי BSA, ליתר דיוק, כדי לברר פרטים על האופנוע. אני חייב לציין, במאמר מוסגר, שהתחביב של סבי לא עבר אלי בירושה ואין לי שום עניין מיוחד באופנועים. אבל בעל האתר האוסטרלי התעניין מאוד. ראשית, הוא קבע בעזרת חבר מומחה שהאופנוע בצילום כנראה איננו ה-BSA המפורסם. קשה לזהות בוודאות, בגלל זווית הצילום, אבל נדמה להם שזה דווקא 'רויאל אנפילד', אם זה מעניין מישהו. בנוסף לכך ביקש את אישורי, שניתן לו בשמחה, לפרסם את הסיפור במגזין המקוון שהוא עורך. היום קיבלתי לינק לאתר. אולי מישהו יזהה סוף סוף את האופנוע.

אבק כוכבים

אתמול התארחתי באולפן טלוויזיה של אחד מערוצי הילדים. הזמינו אותי לשם בעניין אזוטרי לגמרי, מפני שהתחקירנית מצאה איזו רשימה שלי באינטרנט. כמובן שהסכמתי לבוא: הבנות שלי לא היו סולחות לי אילו סירבתי, כי הן נורא רצו לראות איך מפיקים תוכנית טלוויזיה. האולפן – בגודל של דירת שיכון ממוצעת – המה אנשים. הכל היה מקצועי ומאורגן למופת, ואנשי הצוות היו חביבים ויעילים, אבל בכל זאת זה נראה כמו סצנה של פליני: איש רזה בחולצה אדומה סוחב שני דגמים של הטיטאניק; מנחה גבוה בלבוש פיראט מדבר עם מפיקה טרודה ומעשנת; ליד חדר האיפור עורך המנחה השני, נער רזה וקפצני, ראיון-הכנה עם גבר גבוה, אפור שיער וטרוט-עיניים: "חייזרים וחוּצַנים זה אותו דבר," אומר הגבר, ועל פניהם חולפת נערה עם בלוני-הליום לבנים, שעיני-שקד סגולות של חייזרים, או חוצנים, מצוירות עליהם. כתה שלמה של ילדים מ"שֶשְטוס" של הערוץ הסמוך מתגודדת ליד הפתח, תרה אחרי אבק-כוכבים וצדה חתימות. בתוך הפריק-שואו הזה, שאני עצמי הייתי כמובן אחד המוצגים בו, בלט בזרותו גבר בחליפה אפורה, עניבה וחיוך קטן, שנראה כמו איזה פרופסור מהרווארד. מבט חטוף ברשימת המשתתפים המודפסת על הקיר אישר את החשדות: זה היה אבי לייב, פרופסור מהרווארד, אסטרופיזיקאי. 

 

סימולציה של מבנה היקום המוקדם.
מקור

בשעה שהמתנו לתורנו – לאותן ארבע דקות של תהילה, שבהן צריך אדם להסביר לקהל ילדים שוחר-דעת את סודות היקום או את ההיסטוריה של הספנות, אבל מהר, לפני שתגיע רוני סופרסטאר –  שוחחתי איתו. תמיד הייתה לי חולשה לאסטרופיזיקאים. פרופסור לייב – סבלני, חביב להפליא ונעים שיחה –  הספיק להעניק לי כמה תובנות קוסמיות בדקות המעטות בהן דיברנו, בלב המהומה הקרנבלית. אולי החשובה שבהן אישרה דבר מה שחשדתי בו כבר מזמן: יש מציאות אובייקטיבית. למרות החמקנות הזדונית של תורת הקוונטים, ואי-הוודאות המובנית של עולם החלקיקים התת- אטומיים, כשאדם נתקל בקיר, הוא נתקל בקיר, ולא באיזו פונקציית-גל הסתברותית או משהו כזה. כמובן שפרשנות המציאות היא עניין אחר לחלוטין. לייב סיפר לי גם על ניסוי מחשבתי, אלים מאוד, של התאבדות באמצעות אקדח קוואנטי, ורמז לי על חשיבותה של תורת הקוונטים להתפתחות היקום שלנו: אלמלא ההפרעות הקוונטיות הקטנות, היה כל החומר מתפזר, בעקבות המפץ הגדול, באופן הומוגני, והיה נוצר יקום אחיד ומשעמם מאוד; רק הפרעות קוונטיות קטנות יצרו את ריכוזי החומר שאנו קוראים להם גלקסיות, כוכבים, ובסופו של דבר אנשים. (כל הטעויות והשטויות, אם יש כאן כאלה, הן שלי בלבד.) הוא גם המליץ לי על ספר או שניים, של פופולריזטורים איכותיים בתחומים בהם הוא עוסק. אחד מאלה שמו Alan Guth. והתגלית האחרונה: האתר של המועדון האסטרונומי באוניברסיטת ת"א, שפרופ' לייב הרצה בו לפני זמן קצר. אפשר לראות שם את ההרצאות בוידיאו (אם כי דווקא את ההרצאה שלו טרם העלו) – עוד אחד מאותם דברים שבשבילם המציאו את האינטרנט.